לא בדיוק עניין של מנהגים אלא של דעות בהלכה.
הנה מתוך מאמר שפורסם ב"נועם שבת" של חסידי באיאן:
את עדשות המגע הרכות החלו לייצר משנת תש"כ בערך. עדשות אלו גמישות ועשויות מפולימר מיוחד רך הסופג מים (בין 38% מים ל-70%). הן בנויות בצורת כיפה בגודל של בערך 14 מ"מ. יש סוג עדשות שמשולבות בסיליקון והידרוג'ל, על מנת להגביר את מעבר החמצן דרך העדשה לעין, ובכך מתאפשר להרכיב אותן במשך זמן רב יותר בלי שהעין תתייבש ותיפגע. עדשות אלו נוחות באופן משמעותי יותר מהעדשות הקשות, בשל אחוזי המים הגבוהים שהן סופגות, ובשל מבנה העדשה המשתלב טוב יותר בעין ואינו מורגש כ"גוף זר". אך כיון שהן רכות וסופגות נוזלים, הן בולעות גם חלבונים ודמעות, וצריך לנקות אותן ולחטא אותן דבר יום ביומו.
בעבר הלא-רחוק היו משתמשים לניקוי ותחזוקת עדשות המגע הרכות בשני חומרים. חומר אחד נועד לניקוי העדשות עם הסרתן מהעיניים, והחומר השני (מי מלח, "סליין") נועד לשם השרייתן במהלך הלילה, כשלא מרכיבים אותן. ניקוי העדשות נחוץ כדי להסיר מהן חלבונים ולחטא אותן מחיידקים, והשרייתן נחוצה כדי לשמור על רכות העדשות, על ידי שמירת הלחות ואחוזי המים שבתוכן. היום, בין היתר - בשל שימוש הגובר והולך בעדשות "חד-פעמיות" ששימושן הוא למשך כחודש בלבד, מקילים מעט בתחזוקת העדשות, ומשתמשים בחומר אחד הפועל את שתי הפעולות, הן השרייה והן ניקוי וחיטוי.
בהתאם לאמור, נמצא שעדשות מגע קשות אין שום איסור בניקוין בשבת. כיון שהן קשות, הלכלוך וחומר הניקוי אינם חודרים לתוך העדשה, וניקוי העדשה נצרך רק לשם הסרת הלכלוך שעליה, בדומה לעדשות המשקפיים. ובכך אין שום איסור, ודינם כניקוי שולחן עץ המבואר במשנ"ב להיתר, וכניקוי כלים בשבת המותר לכל הדעות, וכאמור.
אולם ניקוי עדשות מגע רכות, בהשרייתן בחומר שיש בו גם חומר ניקוי ולא "סליין" בלבד, שנוי במחלוקת פוסקי זמנינו. כיון שהן סופגות מים והמים אינם יוצאים מהן וכאמור, הן דומות לעור. וכיון שבעור יש איסור שפשוף ואילו ההשרייה מותרת, היה מקום לכאורה להתיר להשרות את העדשות אך לא לשפשפן. אולם כיון שההשרייה היא בחומר ניקוי, יתכן שגם השרייתן אסורה, כיון שיתכן שגם עור אסור להשרות בחומרי ניקוי, וכדלהלן. אולם יודגש שהדברים שלהלן אינם באים להכריע בין הפוסקים, אלא להציג את הדעות וטעמיהן.
בין שרייה לשפשוף, ודין שרייה בחומרי ניקוי
במסגרת "נועם שבת" למדנו השבוע (סי' שב ס"ט), שבניקוי עור על ידי שפשוף יש איסור "מלבן", אבל בשרייתו במים אין איסור, ובכך מתייחד העור משאר הבגדים, שבהם "שרייתן זוהי כיבוסן", ואילו בעור השרייה אינה נחשבת לכיבוס (זבחים צב ע"א).
דברים אלו אמורים רק בהשרייה במים בלבד, ללא חומרי ניקוי. בבואנו להטיל את משימת הניקוי על המים, אי אפשר לסמוך עליהם שיעשו את תפקידם כראוי אלא בבגדים ולא בעור, שצפיפותו היחסית של העור לא מאפשרת למים להוציא ממנו את הלכלוך בהשרייה גרידא, בלי שפשוף. אבל כשמשרים עור במים בתוספת חומר ניקוי, נראה לחדש שדינה של ההשרייה כשפשוף, והיא נחשבת פעולת ליבון וכיבוס לכל דבר, ולכל הדעות היא אסורה גם בעור (ארחות שבת פי"ג הערה יד, ויתבאר יותר בעז"ה בשבוע הבא).
ועל כן נקט בארחות שבת (שם), שאסור להשרות עדשות מגע רכות בחומר ניקוי, שכן גם אם נדון את העדשה כעור ולא כבגד, מכל מקום הרי גם בעור אסורה ההשרייה בחומרי ניקוי, ואין היתר להשרות את העור אלא במים. אכן מותר להשרות את העדשות בשבת במי מלח [סליין], אף על פי שיש מקום לדון את העדשות כבגדים שיש בהן כיבוס בשרייה, כיון שבמקרה כזה יש לצרף סברות היתר נוספות [שאין הלכלוך ניכר כעת על העדשה, וכדעת ר"י שבבגד נקי אין איסור שרייה כשאין מתכוין לנקותו, בצירוף הצד שדין עדשות כעור ולא כבגד, ועוד שהאבק אינו חודר לעדשות ואין בו ליבון, והחלבונים הנבלעים בעדשות אינם יוצאים מהן בלי חומר ניקוי כפי שטענו מומחים לדבר] (ארחות שבת שם הערה סד, ובירורי הלכה בסוף הספר סי' ה).
הגרי"ש אלישיב החמיר עוד יותר מכך, ואסר גם להשרות את העדשות ב"סליין" שאינו אלא שומר על לחותן, אלא אם כן ניקו אותן לפני שבת, וכמו כן אסר לשפשף את העדשות בשבת (ארחות שבת בירורי הלכה שם, ע"ש הטעם).
אולם בשם הגרש"ז אויערבאך הובא שהתיר להשרות את העדשות לכתחילה גם בחומר ניקוי (ישורון ח"ז עמ' תקכט, ועיי' שש"כ פט"ו ספ"ג). ובמנחת איש (פי"ג סע"ז ובהערה) האריך לבאר את טעם ההיתר, כיון שהמטרה העיקרית בהשריית העדשות בחומר הניקוי היא לשם הסרת הלכלוך שמעליהן, ולא לשם הוצאת מעט החלבונים שחדרו לתוכן, וזו הרי פעולת ניקוי ולא פעולת כיבוס. הדבר דומה לכלי העץ הנזכרים, שלמרות שנכנס מעט לכלוך בין סיבי העץ, והמים מנקים אותם, מכל מקום המטרה העיקרית היא לנקות את הלכלוך שעל פני הכלי, ולכן אין זה כיבוס אלא ניקוי.
סברת היתר נוספת העלה המנחת איש, על פי המציאות שהתחדשה בימינו. כאמור, כיום משתמשים בחומר אחד הן לשמירת לחות העדשה והן לשם נקיונה, ולא בשני חומרים נפרדים כבעבר. משכך נראה, שהמטרה העיקרית להשריית העדשות בחומר משותף זה, אינה לשם ניקויין אלא לשם שמירת לחותן. יש להניח שאם היה אפשר להשרות את העדשות במי ברז רגילים כדי לשמור על הלחות שלהן, מרבית בני האדם לא היו שורים אותן בתמיסה מיוחדת ויקרה, אלא במי ברז רגילים, ואחת למספר ימים היו שורים אותן בחומר ניקוי. רק כיון שהשריית העדשות במי ברז גורמת אחר כך לצריבה בעין, שורים אותן מלכתחילה בתמיסה מיוחדת, וכיון שכבר יש צורך להשתמש בתמיסה מיוחדת, מעדיפים את זו שיש בה גם חומרי ניקוי. אך אין מטרת ההשרייה לשם ניקוי, ובודאי שלא לשם כיבוס והוצאת הלכלוכים הפנימיים, אלא לשם שמירת רכות העדשה ולכל היותר לשם הסרת הלכלוך שעליה. במנחת איש (שם) כותב שהציג את הדברים לפני הגר"ש ואזנר, ואמר שאכן מסתבר מאוד להתיר לאחר כל דברים אלו, שבכללם שינוי המציאות – שמשתמשים היום בתמיסה אחת הן להשרייה והן לניקוי.
גם הגרי"מ רובין בעל הארחות שבת כתב מאוחר יותר (היכלא, ג, עמ' קנג), שהתברר על פי חוות דעת של מומחים, שלשם ניקוי העדשות מהלכלוך החודר לתוכן, אין צורך להשרותן בנוזל הניקוי מדי יום ביומו, ומספיקה לשם כך השרייה אחת לשבועיים. נמצא שהמטרה העיקרית של ההשרייה היומיומית אינה לשם ניקוי אלא לשם שמירה על רכות העדשה וניקוי חיצוני שלה. לדעתו, עדיין עדיף להשתמש ב"סליין" ללא חומר ניקוי, כיון שיש תועלת מסוימת לניקוי בכל השרייה והשרייה, והעדפת נוזל המכיל חומר ניקוי כמוה כהצהרה שיש עניין גם בניקוי. אבל כשלא זמין נוזל ללא חומר ניקוי, ניתן להשתמש בנוזל המכיל חומר ניקוי.
סיכומם של דברים
עדשות מגע רכות סופגות מים ולכלוך. בעבר הלא-רחוק היו שורים אותם בחומר ניקוי ואחר כך בחומר לשמירת הלחות, וכיום משתמשים בחומר אחד המבצע את שתי הפעולות. לדעת הארחות שבת עדיף, כשאפשר, להשתמש בשבת בחומר "סליין" השומר על לחות העדשות ואינו מנקה אותן. ויש מקילים להשתמש גם בחומר המבצע את שתי הפעולות, כיון שהמטרה העיקרית אינה ניקוי העדשות, ולכל הפחות אין מתכוונים ללכלוך שחדר לתוכן אלא ללכלוך שעל גביהן.