הנושאים החמים
הנושאים החמים
"למה באת?"
למה באה? למה לא חיבקה אותה כשיכלה. למה לא החזיקה בה חזק כשעוד היה אפשר. למה לא הסתכלה לה בעיניים ואמרה את כל המילים הנכונות, אלו שהיו מצילות אותה.
רחל שתקה.
מאחוריהן האנשים נעו בבהילות חרישית, משלימים הכנות למסע אסור ונכסף. והיא ראתה סביבה רק נורות אדומות. את לא שייכת לכאן, הן אמרו לה. לכי הביתה לכי הביתה לכי הביתה עכשיו לכי - - -
"באתי לראות אותך", אמרה רחל לבסוף. המילים יצאו מפיה בעמל, והשעה גרמה להן להישמע חלולות.
משהו מהזיק הישן, המלגלג, הבזיק בעיניה של מניה. היא החוותה קידה תיאטרלית וקולה נטף סרקזם כשהפטירה "ובכן? האם נושא המראה חן בעינייך, חברה?"
רחל שתקה שוב. והמאמץ שהיה כרוך בכך הלבין את שפתיה.
"לא היית צריכה לבוא", זעפה מניה. "כל מה שיש לנו לומר כבר אמרנו מזמן. ואם קיווית לעורר בי ספקות – טעית."
האם היא קיוותה? לא ממש. לא באמת. מניה היא מניה. ועוד לפני שנעלה מאה דלתות פלדה ביניהן, לא הייתה מניה מן הקלות להשתכנע, ומעולם לא מיהרה לנטוש רעיונות שהלהיבו אותה. בטח לא בגלל כמה מילים ריקות של חברה ישנה. נוטפות עליה כמו רסיסי מים על יער בוער.
למניה הייתה אש. היא מעולם לא נזקקה למורי דרך או לפנסים שיכוונו אותה. היה לה אור משלה, והיא הדליקה אותו בלהט.
היו שבזו לה. הם לעגו בקול לאש המוזרה הזו, חסרת השליטה. ומאחורי המילים שלהם נשמע הפחד. היו שניסו להכניס אותה לתלם, אבל מהר מאד הם עמדו על טעותם. אי אפשר לאלף אש.
והיא? רחל אף פעם לא נחשבה אמיצה במיוחד, אבל היא הייתה אמיצה מספיק בשביל לאהוב את מניה. ללכת אחרי האש שהבעירה. מוצאת לה שבילים חדשים. מאירה מקומות שאף אחד לא העז לגלות לפניה. מחממת לילות ריקים.
ואז - היא החליטה לשרוף הכל.
נורות האזהרה כבר צבעו החול מסביבן באדום ופעמונים לא הפסיקו לצלצל לרחל באוזניים. מה את עושה כאן, ילדה טובה שכמוך. לכי הביתה לכי הביתה לכי הביתה - - -
"רציתי לראות אותך", היא אמרה שוב, לאט.
לאוויר היה ריח של מלח, אולי זה הים.
למה באה? למה לא חיבקה אותה כשיכלה. למה לא החזיקה בה חזק כשעוד היה אפשר. למה לא הסתכלה לה בעיניים ואמרה את כל המילים הנכונות, אלו שהיו מצילות אותה.
רחל שתקה.
מאחוריהן האנשים נעו בבהילות חרישית, משלימים הכנות למסע אסור ונכסף. והיא ראתה סביבה רק נורות אדומות. את לא שייכת לכאן, הן אמרו לה. לכי הביתה לכי הביתה לכי הביתה עכשיו לכי - - -
"באתי לראות אותך", אמרה רחל לבסוף. המילים יצאו מפיה בעמל, והשעה גרמה להן להישמע חלולות.
משהו מהזיק הישן, המלגלג, הבזיק בעיניה של מניה. היא החוותה קידה תיאטרלית וקולה נטף סרקזם כשהפטירה "ובכן? האם נושא המראה חן בעינייך, חברה?"
רחל שתקה שוב. והמאמץ שהיה כרוך בכך הלבין את שפתיה.
"לא היית צריכה לבוא", זעפה מניה. "כל מה שיש לנו לומר כבר אמרנו מזמן. ואם קיווית לעורר בי ספקות – טעית."
האם היא קיוותה? לא ממש. לא באמת. מניה היא מניה. ועוד לפני שנעלה מאה דלתות פלדה ביניהן, לא הייתה מניה מן הקלות להשתכנע, ומעולם לא מיהרה לנטוש רעיונות שהלהיבו אותה. בטח לא בגלל כמה מילים ריקות של חברה ישנה. נוטפות עליה כמו רסיסי מים על יער בוער.
למניה הייתה אש. היא מעולם לא נזקקה למורי דרך או לפנסים שיכוונו אותה. היה לה אור משלה, והיא הדליקה אותו בלהט.
היו שבזו לה. הם לעגו בקול לאש המוזרה הזו, חסרת השליטה. ומאחורי המילים שלהם נשמע הפחד. היו שניסו להכניס אותה לתלם, אבל מהר מאד הם עמדו על טעותם. אי אפשר לאלף אש.
והיא? רחל אף פעם לא נחשבה אמיצה במיוחד, אבל היא הייתה אמיצה מספיק בשביל לאהוב את מניה. ללכת אחרי האש שהבעירה. מוצאת לה שבילים חדשים. מאירה מקומות שאף אחד לא העז לגלות לפניה. מחממת לילות ריקים.
ואז - היא החליטה לשרוף הכל.
נורות האזהרה כבר צבעו החול מסביבן באדום ופעמונים לא הפסיקו לצלצל לרחל באוזניים. מה את עושה כאן, ילדה טובה שכמוך. לכי הביתה לכי הביתה לכי הביתה - - -
"רציתי לראות אותך", היא אמרה שוב, לאט.
לאוויר היה ריח של מלח, אולי זה הים.
נערך לאחרונה ב:
