ביקורת ספרות לך לך, בני! הקומיקס: צבי אריה אדלר וג'קי ירחי שלנו

[Natan Galant]

הספר הוא עיבוד קומיקסאי של סיפור היסטורי מפורסם בעל שם זהה.
וכעת, לספר הנוכחי: יש בו שילוב מאוד מאוד מעניין.
מצד אחד קומיקס, מצד שני טקסט. והרבה.
זה יוצר משהו שקצת יותר 'כבד' מקומיקס שגרתי, ובשבילי זה נפלא. אני אוהב את זה!

הציורים באמת אומנות, מושקעים בצורה שבאמת לא קיימת בקומיקסים "שלנו". מעבר לקונטורים של הדמויות, יש המוני קווים, הצללות יפות כאלו של פסים פסים מרשת קווים של שתי וערב. גם העמדה של בסצנות מאוד מוצלחת, מקורית ולא שגרתית.

אהבתי שבטקסט ובציורים יש במודע "בריחה" ממקומות אלימים או קשים מידי. ילד מת מהפצצה? אין בעיה, בספר נקרא שהוא נפצע אנושות, וכמה משבצות אחר כך נקרא שהאבל על אובדנו מכה את המשפחה. תבין מזה לבד. גם בציורים אין דם נוטף ואלימות גרפית קשה. רק מרומזת.

עד לפה מחמאות. וכעת לביקורת:
הספר קודר מידי. נכון, שואה וזה, ועדיין. יש בו שימוש יתר בצבעים שחורים וכבדים, חום כהה, צבעים חשוכים ומחניקים. גם הסידור המקורי של המשבצות (-בחלקן יש דמויות שנמצאות בשתי משבצות גם יחד, מטשטשות את הגבול הלבן ביניהן) מחוכם, אומנותי ויפה - אך גם מוסיף לאווירת החנק-אין-מקום-לנשום. דחוס, בקיצור.

הצטערתי שהגרפיקה כמו 'עשתה יד אחת' בעניין, וגם קווי המתאר של בועיות הטקסט מגושמים ונוכחים. למען השם, אפילו בעטיפה של הספר יש מסגרת שחורה שדומה שנשפכה סביב סביב בחוסר אחידות, יוצרת המון נוכחות מיותרת.

מבחינת התוכן.
הסיפור - כסיפור היסטורי של המלחמה, פלוס הקורות המסעירות של חיים שפירא - מאוד מאוד מוצלח, סוחף, מותח. קשה לעזוב את הדבר הזה, וכיף לחפש בו את הפרטים הקטנים, וסתם ככה להתענג על העושר העצום של הציורים. יש הרגשה מאוד חזקה של קצב בסיפור. קצב אחיד, מהיר, מתגלגל בין התחנות השונות של חיים שפירא. בלי התעכבויות ולעיסה של הארועים. מארוע לארוע. בצד השני, זה יוצר חסרון שהדמויות לא מאופיינות. כולל, כמה חבל, הדמות של חיים שפירא עצמו! קראתי עד כה חצי מהספר, ואין לי מושג קלוש (!) מיהו חיים. מה האופי שלו. מה מניע אותו. אין שום התייחסות לכך, רק הצגה של פרטים ועובדות.

לסיכומו של דבר?
רוצו לקנות. מזמן לא ראינו קומיקס כ"כ מוצלח ומושקע.