הנושאים החמים
הנושאים החמים
יואל ארלנגר - קקטוס
אוהב קצת מהכל
מנהל
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
צילום מקצועי
עריכה והפקת סרטים
טבריה של יום שלישי אחרי חצות מעולם לא היתה מיוזעת יותר.
ידו של עקיבא החליקה על ארנק העור הגדול שבכיסו, ושעון הקסיו האברכי שלו התחיל להציק לו. הוא הסיר אותו באיטיות, מוחה מידו מלמולי זיעה.
"מה השעה?" שאל אותו צעיר לבוש למחצה ומכוסה קעקועים, כולו עף על עצמו, מכפכפי האדידס, עד לקצה שערו המרוח בג'ל. "הוא מהאלה שמורחים את עצמם על החלון של האוטובוס ומשאירים סימן דוחה", הרהר עקיבא.
הוא הציץ אל היד, השעון לא היה שם, לרגע נחרד ואז חיטט בכיס, הוציא את השעון והציץ בו: "שתים עשרה דקות לפני אחת", ענה בקול צפצפני.
הצעיר התקרב אליו באיום: "אתה מתחכם או מה?"
עקיבא רעד, נצמד באימה לגדר הטיילת: "לא.." גמגם, "זה הקול שלי", ענה לפושטק המגודל מהציורים של יוני, חסר לו רק מזרק תחוב לזרוע באלכסון, והוא נכנס באלגנטיות לקריקטורה של יתד משנות התשעים.
לרגע הוא נעץ בו מבט בוחן, תמה, משתומם, כאילו צפה בחיה נדירה בג'ונגל, ואז עיקם את פיו בהעוויה משונה והסתלק.
עקיבא נשם לרווחה, מילא את ריאותיו באוויר לח של כינרת, מחה ממצחו את אגלי הזיעה שהצטברו בעקבות התקיפה של הערס, 'עגלי זיעה' היא היתה מכנה אותם אז. היום הוא מחכה לה כאן בטיילת, היא הבטיחה שתבוא.
"למה אתה בכלל רוצה להיפגש איתי?" היא ירקה שאלות בזעם לתוך הטלפון, "חסר לך למי להרביץ?"
"אני חייב לפגוש אותך", הוא התעקש, "חייב".
"טוב נו", היא הסכימה, בקושי.
וכשהוא כמעט נסתמם מעשן המריחואנה שעלה ממסבאה סמוכה, היא הופיעה בסנדלי אצבע, זה אולי פריט הלבוש היחיד שהוא בכלל יכל להתייחס אליו מכל ההופעה שלה.
"שלום", הוא נעמד והביט בה, פורש ידים ברישול לחיבוק מהוסס.
"אין צורך", היא נרתעה, "שלום אבא", היא חשפה שינים ומתחה שפתיים לחיוך, העינים שלה כמעט ולא השתתפו בחגיגה. "שניה אני מסיימת כאן משהו", היא נעצה עיניים לתוך הטלפון, הקלידה במרץ וחייכה לעצמה. אחר כך הרימה את העינים, החיוך נעלם.
"הבאתי לך פה משהו", הוא חיטט בתוך השקית שלו, ושלף קופסת פלסטיק קטנה, הושיט לה והיא פתחה.
"תאנים!" היא התלהבה קצת, "וואו, תודה רבה!!"
היא בטוח ידעה כמה הוא השקיע בזה, ישב ליד שולחן אור ובדק אותם אחד אחד, זה הצית בה איזה רגש, מין דה ז'וו לט"ו בשבט של לפני כמה שנים, כשאבא חזר מהכלא לחופשה, והיא בשביל להתריס לקחה תאנה שלמה, ובלי לבדוק דחפה אותה לתוך הפה.
אבא קפץ עליה בזעקה: "זה עם תולעים!"
אבל היא רק אמרה: "יש בזה הרבה חלבונים", והמשיכה ללעוס באדישות.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ישנה מחוץ לבית.
גם אבא זכר את זה טוב, בוועדת שחרורים הקריאו את הפרוטוקול של המקרה, והוועדה המליצה שלא לנכות לו שליש, הוא זוכר כמה בכה בתא, ואיך הוא שכב יומים על המיטה בלי לאכול ובלי לשתות, עד שירוחם חילץ אותו מהדיכאון, הוא כבר לא זוכר איך.
"אם הבאת לי תאנים אתה בטח רוצה משהו גדול", היא אמרה בחשדנות.
"נכון", הוא אמר, "ואני מאמין בך שתעזרי לי עם זה".
השליש האחרון באגף התורני עשה לו רק טוב, ירוחם, אברך מלא מרץ שבמקום לקחת ריטלין, מסתובב כמו ספינר במקומות כמו בתי הכלא ובתי חולים לחולי נפש, ופשוט משפריץ טוב לכל הכיוונים.
"אתה אוהב את עצמך?" שאל אותו בפעם הראשונה שנפגשו.
עקיבא התחיל לספר על ההיסטוריה שלו, איך מהאברך הכי טוב בכולל הוא התדרדר למקום הכי נמוך בבית הכלא, כמה זעם הוא פרק על הילדים והאשה, איך נפל נמוך, נמוך כל כך שאי אפשר בכלל לקום, ואיך אפשר בכלל לאהוב מישהו כמוהו.
"אני אוהב אותך", אמר ירוחם, "אז גם אתה יכול לאהוב את עצמך".
"שטויות של ניו איג', קשקושים", דחה אותו עקיבא, "עדיף שתתעסק בתחום שאתה מבין בו, למשל דיג בשקית ניילון, מאשר שתתחיל לשכנע אותי לאהוב את עצמי".
אבל ירוחם לא התיאש, תוך חצי שנה עקיבא הפך לבן אדם אחר, וירוחם פנה לוועדת השחרורים בטענה שזה בכלל לא אותו בן אדם שהכניסו לכלא, והוא יושב פה סתם.
והוא באמת השתחרר, הוא לא חזר לאשתו ולילדים, אבל הוא כן הצליח להשתקע באיזו שכונה, פתח עסק קטן של גילוף בעץ, ובמרתף קטן הוא מגלף מזוזות ומוכר לתיירים, יש שמועות שהוא עושה כסף לא רע משיווק בחו"ל.
ציפורה לקחה תאנה בדוקה ופרוסה, בירכה בהיסוס והכניסה לפה. "טעם של גן עדן", היא אמרה, "זה מציון התימני?" שאלה בפה מלא.
"זה מהערבים של שער יפו", ענה עקיבא, "סחורה הכי טובה בירושלים, במיוחד בשבילך הלכתי לקנות".
"מה אתה רוצה אבא?" שאלה שוב.
"סתם רציתי לראות אותך", הוא שיקר, ושניהם ידעו את זה, אבל הוא לא הצליח להוציא את זה מהפה שלו.
"לא באמת", קבעה ציפורה, מנערת תלתלים כמו שהיתה תינוקת אהובה, לפני שהוא הפסיד את הדירה, לפני שהוא העיז לפרוק עליה את הזעם שלו. כל תנועה שלה כאבה לו, הוא דמיין את המכות שהוא נתן, אבל מהזווית של הקורבן, הוא כמעט פרץ בבכי.
"צודקת", חייך, "באתי בשביל לבקש ממך בקשה".
"והיא", שאלה ציפורה, ידים על המותניים.
"שאת החתונה שלך תעשי בבני ברק".
ידו של עקיבא החליקה על ארנק העור הגדול שבכיסו, ושעון הקסיו האברכי שלו התחיל להציק לו. הוא הסיר אותו באיטיות, מוחה מידו מלמולי זיעה.
"מה השעה?" שאל אותו צעיר לבוש למחצה ומכוסה קעקועים, כולו עף על עצמו, מכפכפי האדידס, עד לקצה שערו המרוח בג'ל. "הוא מהאלה שמורחים את עצמם על החלון של האוטובוס ומשאירים סימן דוחה", הרהר עקיבא.
הוא הציץ אל היד, השעון לא היה שם, לרגע נחרד ואז חיטט בכיס, הוציא את השעון והציץ בו: "שתים עשרה דקות לפני אחת", ענה בקול צפצפני.
הצעיר התקרב אליו באיום: "אתה מתחכם או מה?"
עקיבא רעד, נצמד באימה לגדר הטיילת: "לא.." גמגם, "זה הקול שלי", ענה לפושטק המגודל מהציורים של יוני, חסר לו רק מזרק תחוב לזרוע באלכסון, והוא נכנס באלגנטיות לקריקטורה של יתד משנות התשעים.
לרגע הוא נעץ בו מבט בוחן, תמה, משתומם, כאילו צפה בחיה נדירה בג'ונגל, ואז עיקם את פיו בהעוויה משונה והסתלק.
עקיבא נשם לרווחה, מילא את ריאותיו באוויר לח של כינרת, מחה ממצחו את אגלי הזיעה שהצטברו בעקבות התקיפה של הערס, 'עגלי זיעה' היא היתה מכנה אותם אז. היום הוא מחכה לה כאן בטיילת, היא הבטיחה שתבוא.
"למה אתה בכלל רוצה להיפגש איתי?" היא ירקה שאלות בזעם לתוך הטלפון, "חסר לך למי להרביץ?"
"אני חייב לפגוש אותך", הוא התעקש, "חייב".
"טוב נו", היא הסכימה, בקושי.
וכשהוא כמעט נסתמם מעשן המריחואנה שעלה ממסבאה סמוכה, היא הופיעה בסנדלי אצבע, זה אולי פריט הלבוש היחיד שהוא בכלל יכל להתייחס אליו מכל ההופעה שלה.
"שלום", הוא נעמד והביט בה, פורש ידים ברישול לחיבוק מהוסס.
"אין צורך", היא נרתעה, "שלום אבא", היא חשפה שינים ומתחה שפתיים לחיוך, העינים שלה כמעט ולא השתתפו בחגיגה. "שניה אני מסיימת כאן משהו", היא נעצה עיניים לתוך הטלפון, הקלידה במרץ וחייכה לעצמה. אחר כך הרימה את העינים, החיוך נעלם.
"הבאתי לך פה משהו", הוא חיטט בתוך השקית שלו, ושלף קופסת פלסטיק קטנה, הושיט לה והיא פתחה.
"תאנים!" היא התלהבה קצת, "וואו, תודה רבה!!"
היא בטוח ידעה כמה הוא השקיע בזה, ישב ליד שולחן אור ובדק אותם אחד אחד, זה הצית בה איזה רגש, מין דה ז'וו לט"ו בשבט של לפני כמה שנים, כשאבא חזר מהכלא לחופשה, והיא בשביל להתריס לקחה תאנה שלמה, ובלי לבדוק דחפה אותה לתוך הפה.
אבא קפץ עליה בזעקה: "זה עם תולעים!"
אבל היא רק אמרה: "יש בזה הרבה חלבונים", והמשיכה ללעוס באדישות.
זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ישנה מחוץ לבית.
גם אבא זכר את זה טוב, בוועדת שחרורים הקריאו את הפרוטוקול של המקרה, והוועדה המליצה שלא לנכות לו שליש, הוא זוכר כמה בכה בתא, ואיך הוא שכב יומים על המיטה בלי לאכול ובלי לשתות, עד שירוחם חילץ אותו מהדיכאון, הוא כבר לא זוכר איך.
"אם הבאת לי תאנים אתה בטח רוצה משהו גדול", היא אמרה בחשדנות.
"נכון", הוא אמר, "ואני מאמין בך שתעזרי לי עם זה".
השליש האחרון באגף התורני עשה לו רק טוב, ירוחם, אברך מלא מרץ שבמקום לקחת ריטלין, מסתובב כמו ספינר במקומות כמו בתי הכלא ובתי חולים לחולי נפש, ופשוט משפריץ טוב לכל הכיוונים.
"אתה אוהב את עצמך?" שאל אותו בפעם הראשונה שנפגשו.
עקיבא התחיל לספר על ההיסטוריה שלו, איך מהאברך הכי טוב בכולל הוא התדרדר למקום הכי נמוך בבית הכלא, כמה זעם הוא פרק על הילדים והאשה, איך נפל נמוך, נמוך כל כך שאי אפשר בכלל לקום, ואיך אפשר בכלל לאהוב מישהו כמוהו.
"אני אוהב אותך", אמר ירוחם, "אז גם אתה יכול לאהוב את עצמך".
"שטויות של ניו איג', קשקושים", דחה אותו עקיבא, "עדיף שתתעסק בתחום שאתה מבין בו, למשל דיג בשקית ניילון, מאשר שתתחיל לשכנע אותי לאהוב את עצמי".
אבל ירוחם לא התיאש, תוך חצי שנה עקיבא הפך לבן אדם אחר, וירוחם פנה לוועדת השחרורים בטענה שזה בכלל לא אותו בן אדם שהכניסו לכלא, והוא יושב פה סתם.
והוא באמת השתחרר, הוא לא חזר לאשתו ולילדים, אבל הוא כן הצליח להשתקע באיזו שכונה, פתח עסק קטן של גילוף בעץ, ובמרתף קטן הוא מגלף מזוזות ומוכר לתיירים, יש שמועות שהוא עושה כסף לא רע משיווק בחו"ל.
ציפורה לקחה תאנה בדוקה ופרוסה, בירכה בהיסוס והכניסה לפה. "טעם של גן עדן", היא אמרה, "זה מציון התימני?" שאלה בפה מלא.
"זה מהערבים של שער יפו", ענה עקיבא, "סחורה הכי טובה בירושלים, במיוחד בשבילך הלכתי לקנות".
"מה אתה רוצה אבא?" שאלה שוב.
"סתם רציתי לראות אותך", הוא שיקר, ושניהם ידעו את זה, אבל הוא לא הצליח להוציא את זה מהפה שלו.
"לא באמת", קבעה ציפורה, מנערת תלתלים כמו שהיתה תינוקת אהובה, לפני שהוא הפסיד את הדירה, לפני שהוא העיז לפרוק עליה את הזעם שלו. כל תנועה שלה כאבה לו, הוא דמיין את המכות שהוא נתן, אבל מהזווית של הקורבן, הוא כמעט פרץ בבכי.
"צודקת", חייך, "באתי בשביל לבקש ממך בקשה".
"והיא", שאלה ציפורה, ידים על המותניים.
"שאת החתונה שלך תעשי בבני ברק".
