שיתוף - לביקורת להעיז. לכתוב.

[לילך חצי האי]

העט בידו רועדת כמו עלה ברוח, לא מצליח להכיל את כובד המשקל שהניחו על כתפיו. המילים, שכל כך הרבה פעמים מילאו אותו בתחושת שייכות, נעלמות ממנו כעת כאילו לא היו. הוא פותח את מחברתו, בוהה בתוהו הממלא את העמודים, אך ידו מתעכבת. הוא אינו מוצא את העט כמבטא ביושר את רגשותיו, אלא כחרב חדה הנוגעת בפגיעותו.

הנייר, חלק כמו מראת זכוכית, משיב לו רק את דמותו הנבוכה, כפי שהיא, מהורהרת, מפוחדת ומבולבלת. כל קו של עט הנוגע בנייר, הוא התמודדות עם סערת הנפש, התמודדות עם חוסר וודאות. הוא חש כל חריצה כדקירה, כעבודת אמן שלא מצליחה לעבור את מלאכת הסינון.

הפחד מהתגובה העצמית, מרחף סביבו כענן כבד. עטוף בחשש, שכבר לא יכול למנוע אותו, את העתיד לקרות. כל תגובה, כל הערה, כל חשש, משקף את חוסר הביטחון שנטמע בו כמו כתם בלתי ניתן לכיבוס. ייתכן והוא יפרוש מהתהליך העקר. הדיון הפנימי על כישלון, נראה כבר כמציאות בלתי ניתנת לערעור.

ובכל זאת, יש בו ניצוץ של תקווה שזורם בתוכו. הוא יודע שהעט שבידו, אם רק יסכים להניח לו לזרום בלי פחד, יוכל לשאת עליו את צפוניו שרק מחכים לצאת, ייתכן שאם רק ינסה ויעז, יוכל למצוא את המילים שיתאימו לנשמתו, להקנות לו חיבור חדש, גם אם הן, המילים, ידרשו תהליך קשה.

 

[שיבת ציון]

וואו, מיוחד. ומבטא כל כך.
אכן, מסר נכון וחשוב לכל כותב.

אם הם, המילים,

הן.