סיפור בהמשכים לא פשוט להיות!!!

[535]

-פרק 2-
יום שלישי, ב' חשוון התשפ"ד
משעמם.
תהילה מוטלת על הספה בחוסר מעש, בתנועה שבין ישיבה לשכיבה.
חופש נקרא דבר נחמד. אנשים אוהבים אותו, מחכים לו.
אבל עכשיו, יחי החופש. מוטב יהיו לימודים ולא יהיה חופש בכאלו נסיבות. שבויים, פצועים, הרוגים... צער שאי אפשר
לשאת, בלתי אפשרי להתעלם ממנו ולהנות.
לכן לא אפשרי לצאת לקניות למשל, לחדש מלתחה. לא אפשרי גם כי אשדוד מושבתת, הכול סגור. חוץ מזה שתמיד, אבל
תמיד, תהילה יוצאת לקניות עם רות. אוהבת את הרוח החיה שבה, את הצחוק המתגלגל ואת הטעם שלה, בבגדים ובחיים.
זו חוויה. כמו כל דבר שעושים עם רות. בעצם, שעשו עם רות. בלשון עבר. דברים השתנו.
רות. תהילה הוגה את השם בשפתיה. נושכת אותן. מה עם רות עכשיו? מהבוקר תהילה לא ראתה אותה יוצאת מהחדר.
היא מרימה את עצמה מהספה ומשרכת רגליה אל חדרן המשותף.
הדלת סגורה. היא פותחת, חושך מקבל את פניה. רות שוכבת במיטתה בעיניים פקוחות. השיער שלה סתור. היא לבושה
עדיין בשמלה של אתמול. לצבעי השחור לבן שלה נוסף עוד גוון, כתמים של חום-אדום.
"רות! בוקר טוב! חמש בצהריים עכשיו. מה את שוכבת כאן ככה?"
נכון שתהילה בעצמה שכבה מקודם קצת על הספה, אך אין מה להשוות. רות כבר מאתמול בערב באותה תנוחה, עם אותם
הבגדים, על אותם המטר שמונים של מיטתה.
רות בוהה בתהילה, שותקת.
"אכלת היום משהו, רות?" הקול של תהילה מלא דאגה.
רות מוציאה "לא" חלוש מהפה, מסובבת ראש לקיר.
תהילה מתקרבת אליה ומעבירה ליטוף על גבה, "רות, מה קרה?" היא מתחננת לדעת, מייחלת לשמוע קול. "רוצה שאני
אביא לך לכאן לחמניות שום? אפיתי היום ואת אוהבת."
אפס תגובה.
תהילה נאנחת, יוצאת מהחדר. מתי רות תחזור להיות היא?
"תהילההההההההההההה" אביגיל מגייסת את כל כוחותיה כדי לקרוא לה. תהילה נכנסת לסלון, מוצאת שם את אביגיל
יושבת ליד השולחן, משועממת.
"כן, אביגיל" היא מתקרבת אליה, מגלה אותה חורטת על דף בפנדה שחורה.
אביגיל הופכת את הדף המקושקש, מציירת בצד הנקי עיגול. בתוכו שתי עיניים ופה קטן. עצוב. שחור.
"משעמם לי!" היא מתבכיינת. פניה נראות בדיוק כמו הציור שלה. "ורות, רות שוכבת כמו סמרטוט ובכלל לא מתייחסת אליי
ואני לא יכולה לשחק איתה בקלפים כמו שהיא תמיד משחקת איתי והיא לא חייכה אליי ולא אמרה לי איזה חמודה אני וכל
הבגד שלה מלוכלך ונראה לי היא בכלל לא מרגישה טוב."
הנאום העגמומי בא לסיומו. ככה היא תמיד, אביגיל. ילדונת בת שש שדוחסת שישים מילים למשפט אחד.
"את רוצה לשחק איתי?" מציעה תהילה. "כי רות באמת לא מרגישה טוב."
עמוד | 4
אביגיל דוחה את ההצעה. "לא. אני רוצה להבין מה יש לרות כי בכלל היא אמרה לי לפני כמה ימים שלא כואב לה כלום והיא
גם הייתה ככה עצובה ולא עשתה כלום וזה לא יכול להיות שהיא חולה בכלום כזה הרבה זמן כי כלום זה כלום וזה לא מחלה
בכלל."
תהילה מחווירה. טוב שאביגיל שיחקה אצל השכנים אתמול בצהריים ולא הייתה עדה לדרמה עם הבקבוקים. זה באמת היה
הרבה יותר מכלום. וכאילו שהיא, תהילה, יודעת הכול. נכון שיש הבדל בין שכלה של ילדונת בת שש לזה של נערה בת
שמונה עשרה, אבל גם לה הרבה דברים לא ברורים, לא מוסברים.
"רות ככה בגלל הטיל שנפל לידה בשמחת תורה. היא עדיין מפחדת ועצובה." היא עונה לאביגיל בהתאם לרמה שלה, אך
גם אם הייתה רוצה לספר יותר- לא היה לה מה. קודם כל שמישהו יספר לה בעצמה.
אביגיל מקמטת מצח, מנסה להבין.
"אביגיל! בואי לאכול ארוחת ערב!" הקול של אמא עולה מהמטבח. הילדונת הולכת בעקבות ריח החביתות, מותירה את
אחותה הגדולה לבדה ליד השולחן. אחותה הגדולה שמרגישה כל כך קטנה במצב הזה.
הפנדה השחורה מוצאת את עצמה בידיים של תהילה. היא מקרבת אליה גם את הדף, מוסיפה לדמות שאביגיל ציירה
דמעות. ואוזניים. עם עגילי חישוק. ושיער מתולתל, אסוף לקוקו. הפנדה שחורה, לא מעידה על שערה הזהוב של רות.
רות עברה באמת מאורע טראומתי. לברוח לבד באמצע ההקפות עקב השמועות המחרידות, לשמוע אזעקה באמצע הדרך
ולתפוס מחסה בדיוק בבניין בו נופל הטיל. להיות עדה לקול הנפץ ולהדף העוצמתיים, לראות בעיניים הרס וחורבן ודם ואש
ופצועים והרוגים וחובשים ומד"א וזק"א ואמבולנסים ומכבי אש ו...
מזעזע. הנפש לא יכולה להישאר שלווה לאחר שחוותה אירוע כזה. המראות והקולות נצרבים בפנים.
אך, האם ההתנהגות של רות היא צפויה במצב כזה? תהילה מוסיפה לדף סימן שאלה שחור, בשטח הריק שמסביב לדמות
המצוירת.
זה הגיוני שהיא כבר למעלה משבוע שרויה בדיכאון? עוד סימן שאלה נוסף.
שהמצב שלה מחמיר מיום ליום? שהיא כמעט לא מדברת? שהיא לא מגיבה, לא אוכלת, לא צוחקת, קבורה במיטה? הדף
מתמלא בעוד הרבה סימני שאלה.
אבל זה לא רק דיכאון! אל הדף נוסף גם סימן קריאה. החלטי ונחרץ.
יש כאן משהו הרבה מעבר. שבירת הבקבוקים אתמול הוכיחה.
אלוקים! מה עובר עליה? סימן שאלה ענק נחרט על כל הדף, נחרט גם בראש. נשאר שם.