נניח, רק נניח, שכולם חווים עליות ומורדות ברוחניות, נניח.
זה מתבטא בימים שבהם הכל ברור ונקי וקל ונכון, אל מול זמנים של קושי ואפילו נפילות לדאבוננו.
השיר עוסק בזוית המודעות והיחס למצב המדובר.
הנדנדה הזאת היא מציאות קיימת שמתוודעים אליה בהדרגה ומתוך נסיון. מסוג הדברים שלא יעזור להסביר אותם מראש, כי הילד הירוק שומע את ההכנה והאזהרה, אבל מתקשה להכיל ולהפנים את אי ההתמדה.
בהמשך הוא נתקל בה ומנסה להבין מי גורם לה, למה היא קורית, עד שהוא נכנע לחסרון הידיעה.
חריזה - שורות א-ד.
שורות ב' וג' פותחות באותה מילה בכל בית באופן שונה. וחורזות בסיומת 'תי' בכל הבתים.
שורה ה' קושרת את כל הבתים בחריזת 'חה' חוץ מהבית השלישי שבו יש חרוז מדומה [אבל שימו לב איזה יופי! בתים א' וב' מסיימים ב'חה', הבית השלישי מסיים ב'פה', ואז מגיע הבית הרביעי ומשתמש בשתי הצורות: 'שפחה' וכך כורך אותן יחד. כמעט אלתרמן ].
שורת החתימה מבוססת על דברי יונה הנביא 'בשלי הסער הגדול הזה' (יונה א יב).
בהתאמה לכך - המילה 'יונה' מעופפת בין בתי השיר.
השיר מחולק לארבעה בתים ומתאר את רשמיו של חווה הסופות.
בית ראשון - הנער יצא אל החיים, הוא מודע לכך שסופה מתקרבת, ספרו לו עליה. אבל הוא בז לה, לועג לעצמתה, קטן עליו... עד שההוריקן תוקף אותו. זוֹכֵר אֲנִי אֶת הַסּוּפָה הָרִאשׁוֹנָה- כאמור, לפני שה'סופות' התחילו, נשוא השיר מתייחס אליהן בזחיחות. טֶרֶם זַעְתִּי - טרם פחדתי ויראתי. 'ולא קם ולא זע ממנו' (אסתר ה ט) מתורגם: ולא רתת. טֶרֶם חַתִּי - כמו 'אל תירא ואל תחת' (דברים א כא). פָּרַשְׂתִּי אֵבֶר כְּיוֹנָה - פרשתי כנף כמו יונה בלי לחשוש מהסערה הבאה לקראתי. השאלה מ'מי יתן לי אבר כיונה' (תהלים נה ז) בְּלֵב שָׁקֵט
וּכְשׁוֹכָהּ - ובסיומה של הסופה, כשאספתי את השברים. הָמוּם הָמִיתִי - עדיין בשלב ההלם והתדהמה מעוצמת הסופה שפגעה בי, שאלתי: בְּשֶׁל מִי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה - בראיה הצרה והילדותית מוכרח להיות מישהו בשר ודם שגרם לכך שזה יקרה, מישהו שאפשר להצביע עליו ולומר זה הוא ולא אני, העיקר שזה לא אני.
בית שני - חָלְפָה עוֹנָה וְשׁוּב הָיְתָה שׁוֹנָה - כשהגיעה הסופה השניה. כַּמָּה יָזַּעְתִּי - החרדה מפניה היתה מועצמת בעקבות הטראומה מהסופה הראשונה. יזעתי מל' זיעה. כַּמָּה פָּחַדְתִּי
הִכְּתָה בִּי חֶרֶב הַיּוֹנָה - ביטוי שאול מירמיהו (מו טז) והוא מלשון 'אונאה וענינו עושק הגוף והממון' (מצודות) בְּלֵב קָפוּץ - מחרדה. וּבְתוֹכָהּ
עֵירֹם הָגִיתִי - בשלב הזה גבורנו התקדם וכבר מאשים את עצמו בכל הסער הגדול, וזאת מתוך השקפה ש'חייב להיות אשם'. וכך כשהוא מרוסק ובטוח שאין בו כלום, ריק מכל תוכן, אפס מעופש (קרדיט ל @יאן ) וכו'. ובקיצור עירום מכל. הוא אומר: הֵן בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה
בית שלישי - שולי רנד בשירו המונומנטלי 'עוד טיפה' מתייחס לנושא הרצוא-ושוב בהיבט התכליתיות. כאן ההסתכלות היא מתוך השלמה עם נוכחותה של התנודתיות הזו, פעם כך ופעם כך. ורק שאלה אחת חסרת אונים נשאלת: בשביל מה??? חוֹחִים הָיִיתִי וְהָיִיתִי שׁוֹשַׁנָּה - ע"פ כשושנה בין החוחים. שושנה כסמל הטוב וחוחים כסמל הרע. גַּם בָּזַעְתִּי - קרעתי. גַּם אִחֵיתִי - מלשון איחוי הקרעים. רָצוֹא וָשׁוֹב עַד פּוֹר הָאֲבִיּוֹנָה - ע"פ קהלת (יב ה). עליות ומורדות עד שיכלה הכח המתאווה שהוא הכח המניע את החיים. בְּלֵב שָׁבוּר - וכך כשלבו שבור מההבנה שכך ייראו פני הדברים עד שימות. ובסופה - לא ניקדתי כי אני לא סגור האם זה וּבַסּוּפָה או וּבְסוֹפָהּ. כך או כך - אֵלֶם זָעַקְתִּי - הוא זועק זעקה אילמת: בִּשְׁבִיל מָה כָּל הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה - מה הטעם והסיבה לכל הסער הגדול הזה? בשביל מה זה טוב?
בשאלה הזו הוא בעצם משאיר מקום לתשובה, כלומר - הרי יש סיבה שביכולתי להבין אלא שהיא נעלמת ממני.
בית רביעי - עוֹדִי סוֹבֵב בַּסְּחַרְחָרָה הַמְּשֻׁנָּה עִתִּים חֲזוֹתִי - לפעמים אני למעלה וחוזה במחזות אלקים. 'חזותי' כמו חזיתי. [יצקתי את שורש ח.ז.ה. לתבנית שלכאורה אינה מתאימה, תסלחו לי. תבנית זו משמשת בשני אפיקים: א. כשכך הטיית הפועל כמו 'רצותי' מ'רָצוֹץ' (שמואל א יב ג). ב. כשיש אות כפולה בפועל והיא נשמטת, כמו 'שנותי' מ'שנן' (דברים לב מא. רשב"ם שם).] עִתִּים בָּכִיתִי - ולפעמים הסתיימו הדברים בבכי. וְאֵין בַּת קוֹל וְאֵין תְּמוּנָה - והתשובה לשאלת ה'בשביל מה?' אינה קיימת במדיה של שמע וגם לא במדיה חזותית. השאלה מ'ותמונה אינכם רואים זולתי קול' (דברים ד יב). בְּלֵב אֶחָד - במובן של שלמות. כלומר, בלב שכבר אינו חצוי ואינו חותר להבין את המופלא ממנו. וּכְשִׁפְחָה
מֻרְכָּן הוֹדֵיתִי גַּרְגֵּר אֲנִי אֶל מוּל הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה - ובלשון העם: זה גדול עלי.
סוד הבריאה והצורך בה על אף ידיעתו יתברך קורא הדורות מראש את מיעוט מעשי בני אדם וחדלותם - כל זה לא נוגע אלי האדם הקטן שצריך להשתדל לעשות את מה שנדרש ממנו. כי הוא בסך הכל עוד חייל במשחק הגדול, והחייל לא אמור להבין את המערכה בשביל למלא את הפקודות.
נ.ב.
שיר הוא מילים של הנשמה, תחושות ורגשות.
כשהמרתי את מילות השיר לסיכום פשוט וקריא גיליתי שאלו הגיגים כבדים-כבדים, כבדים מדי...
בכל פעם שאני קוראת שיר מן הכבדים שבפורום (אם וכאשר הם עולים...), אני קוראת פעם ופעמיים, ונדמה לי שהבנתי.
כש @דיונון מעלה הסבר לשיר, אני מגלה שהבנתי, אבל ממש לא הכל...
תודה (גם על השיר, וגם על ההסבר).
הנושאים החמים
הנושאים החמים
