הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
כמה עלים היא עוד תקטוף? / יום אחד של חופש
ראיתי אותה נשענת על איזה עץ, ילדה קטנה כבת תשע, סוג כיתה ג' או משהו כזה, היא עמדה ותלשה עלה אחר עלה מהעץ. הרחוב היה די ריק, שעת בוקר של חופש, משהו כמו עשר בבוקר.
שאלתי אותה איפה אמא, אמא בעבודה היא ענתה.
שאלתי אותה ולמה היא לא רוצה היום ללכת לקיטנה.
והיא ענתה שלא רק היום. היא לא רוצה ללכת לקיטנה בכלל.
'מאתיים ארבעים שקל' היא אומרת לי בעיניים גדולות מאד 'אחרי הנחה' היא מוסיפה. נראה לך שאני ארצה ללכת????
*
זה לא סוד שאין להם כסף, כל השכונה יודעת, ולא צריך לדעת, רואים את זה. ילדה קטנה שהולכת חצי שנה עם נעלי שבת לבית הספר, וחצי שנה עם נעלי חול בשבת. אפשר להבין שהם לא גבירים גדולים.
ואני, שבעיני חזיתי אותן, את כל חברותיה אחת לאחת, חוזרות עמוסות עמוסות מפינוק ומתנות. ביום הראשון זו סדנא של בלונים ביום השני תיק צד אישי, בשלישי ציור על בד, ברביעי עם שזירה מדהימה של פרחי נוי. בחמישי עם סדנת עוגות ופטיפורים, וכן על זה הדרך.
אני שבעיני חזיתי. פותחת עיניים גדולות ושואלת.
איפה הם?
איפה הם אנשי התקציבים הגדולים, שהעבירו תקציבי ענק למוסדות על מנת לשמח בנות ישראל.
איפה הן המנהלות שמכלות את הכסף הזה בתבונה ובזריזות?
איפה המחנכת שיודעת יפה מאד מי נרשמה לקיטנה ומי לא?
איפה השאריות?? השאריות של התקציב ההזוי הזה.
הרי אם יום אחד היו מזמינים פחות מאתיים קרטיבים, היו יכולים להכניס עוד ילדה שמחה אחת לשבועיים של כייף.
וכולנו יודעים שגם עם המאתיים קרטיבים האלה, עדיין אפשר היה להכניס אותה. כן. גם אותה וגם אותם, יש מספיק מספיק מזומן.
אבל היא נשארה לעמוד שם, עוד הרבה עלים היא תקטוף.
יום אחד יצא ממנה משהו, זה ברור לי – מהילדה הצדיקה הזו.
מה יצא מהם??? אין לי מושג.
כמה עלים היא עוד תקטוף? / יום אחד של חופש
ראיתי אותה נשענת על איזה עץ, ילדה קטנה כבת תשע, סוג כיתה ג' או משהו כזה, היא עמדה ותלשה עלה אחר עלה מהעץ. הרחוב היה די ריק, שעת בוקר של חופש, משהו כמו עשר בבוקר.
שאלתי אותה איפה אמא, אמא בעבודה היא ענתה.
שאלתי אותה ולמה היא לא רוצה היום ללכת לקיטנה.
והיא ענתה שלא רק היום. היא לא רוצה ללכת לקיטנה בכלל.
'מאתיים ארבעים שקל' היא אומרת לי בעיניים גדולות מאד 'אחרי הנחה' היא מוסיפה. נראה לך שאני ארצה ללכת????
*
זה לא סוד שאין להם כסף, כל השכונה יודעת, ולא צריך לדעת, רואים את זה. ילדה קטנה שהולכת חצי שנה עם נעלי שבת לבית הספר, וחצי שנה עם נעלי חול בשבת. אפשר להבין שהם לא גבירים גדולים.
ואני, שבעיני חזיתי אותן, את כל חברותיה אחת לאחת, חוזרות עמוסות עמוסות מפינוק ומתנות. ביום הראשון זו סדנא של בלונים ביום השני תיק צד אישי, בשלישי ציור על בד, ברביעי עם שזירה מדהימה של פרחי נוי. בחמישי עם סדנת עוגות ופטיפורים, וכן על זה הדרך.
אני שבעיני חזיתי. פותחת עיניים גדולות ושואלת.
איפה הם?
איפה הם אנשי התקציבים הגדולים, שהעבירו תקציבי ענק למוסדות על מנת לשמח בנות ישראל.
איפה הן המנהלות שמכלות את הכסף הזה בתבונה ובזריזות?
איפה המחנכת שיודעת יפה מאד מי נרשמה לקיטנה ומי לא?
איפה השאריות?? השאריות של התקציב ההזוי הזה.
הרי אם יום אחד היו מזמינים פחות מאתיים קרטיבים, היו יכולים להכניס עוד ילדה שמחה אחת לשבועיים של כייף.
וכולנו יודעים שגם עם המאתיים קרטיבים האלה, עדיין אפשר היה להכניס אותה. כן. גם אותה וגם אותם, יש מספיק מספיק מזומן.
אבל היא נשארה לעמוד שם, עוד הרבה עלים היא תקטוף.
יום אחד יצא ממנה משהו, זה ברור לי – מהילדה הצדיקה הזו.
מה יצא מהם??? אין לי מושג.
