שיתוף - לביקורת כמה טוב...

C.C · 12/7/20

בכל ערב מחדש זה קורה.
השמש האהובה, המאירה, המחממת,
גולשת אט אט במורד ההרים
אורה מתעמעם, נחלש...
היא מנסה להיאחז בכל כוחה
בשמיים המוורידים,
מתאמצת להפיק מעצמה
קרניים של אור וחום,
אך אינה מצליחה.
היא מרגישה שהיא מאבדת את כוחותיה,
נסחפת בלי שליטה,
נגררת בחוסר אונים.
מדרדרת מטה מטה...
ושם –
ממתינים לה בשצף קצף,
גליו הסוערים של הים
המשחיר באיום.
העננים המתכהים
מביטים בעצב על השמש.
השמש הטובה,
ששוקעת לה בחוסר אונים
במצולות הים האפל.
נבלעת אט אט בין הגלים,
המרחשים בשמחה
לאידה - - -

***

בסוף זה קרה.
כעבור זמן ארוך, שנדמה כנצח.
השמיים כבר השלימו
עם צבעם האפל
וחשבו שישארו כך לעולם.
העננים הקטנים התרגלו
להתמקד בכוכבים המאירים,
שנתנו להם אור וחום,
עידוד ונוחם.
כולם חשבו שזהו,
זה המצב,
והוא בלתי ניתן לשינוי.
ואז - - -
זה קרה.
הסימן הראשון היה
הדגדוג העדין
שחשו השמים באזור צד מזרח.
דגדוג רך, מלטף, מבשר טוב...
כולם הפנו את מבטם לשם.
כמה דקות של מתח...
והנה –
קרן.
קרן אור.
דקיקה, מהוססת, חלשה...
אך בטוחה.
מבקיעה לה אט אט
דרך בשמים השחורים.
ובעקבותיה עוד אחת.
ועוד אחת.
ועוד...
השמיים מתרווחים בתחושת עונג.
מתמכרים לרגשות הקסומים.
שמשפיעות הקרניים סביבן.
העננים הקטנים
פוערים עיניים בתדהמה
למול הפלא המתרחש.
הצבעים.
האור.
החמימות.
הזריחה - - -
כמה טוב,
לוחשים העננים לשמיים הזוהרים.
כמה טוב
שאתמול שקעה השמש...