שיתוף - לביקורת כל מיני קטעים...

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
שלום, אשמח לעזרה. צריכה ביקורת על קטע מסוים. מבהירה מראש שלא אוכל לתת רקע, כמובן שלא המשך ישיר או עקיף.
אם מקשה עליכם - אתם רשאים לא לקרוא וכמובן לא להגיב 😁

מזמן הפך לו החושך לחבר קרוב, קרוב עד מחנק. כזה שמייתר את ארבעת הקירות הסוגרים עליו, כזה שמדגיש את קיום החריצים הדקים בקיר שמאחוריו, שמאפשרים לו מעט אוויר, לא יותר.
סוהריו, כנראה, אוהבים את החושך, לכן הם מקפידים להשאיר את העששית בחוץ בהיכנסם. לחפש אותו הם אינם צריכים, תמיד הוא נצמד אל החריצים, מתרחק ככל שיכול מן המחנק ומן הזוהמה.
בעיטה, כרגיל. "קום", מורה הסוהר התורן, מעניק לו בעיטה נוספת. דניאל מתרומם על שתי רגליו, נושף אוויר.
"חצי שעה", מילותיו של הסוהר קבועות, כמו כל סדר יומו. "הזדרז", הוא מעביר לו את תפיליו, מניח על הקרקע קערה ונטלה מלאה מים. פונה לצאת מן התא, נוטל עמו את הדלי.
מחצית השעה אחר כך חוזר הסוהר ובלי לומר דבר לוקח את התפילין, הקערה והנטלה. מניח דלי ריק ונקי צמוד לדלת, לצידו צלחת מתכת עקומה ובה את ארוחותיו הדלות, כד מים ויוצא.
גם ארוחתו קבועה. מעט גבינה קשה ושני כיכרות לחם קטנים, מעופשים קלות, אמורים לספק אותו עד למחרת, עד למפגשו הבא עם הסוהר. הוא אינו ממהר לאכול, התא נקי כעת, לא לנצח יישאר כך. גם מן התאים הקרובים לא עולים ריחות. הוא יכול סוף סוף להרהר בלימוד, לנצל את ההזדמנות שפגה לה מהר מדי, מותירה לו מעט רווחה למשך שארית היום, הארוך כל כך.
פעם, עוד בהתחלה, היה מנצל דקות אלו לתפילה, לכך שיוכל לצאת אל האור, אל האוויר הצח. רק זאת ביקש. מאוחר יותר הפכה תפילתו ונעשתה תחינה, לכך שייגמר סבלו, שייזכה לאור אחר, גדול יותר, אמיתי. אבל יום רדף יום, הרגיש כמו נצח, ובכל זאת - מאום לא השתנה. הוא נותר בכלא, חי, שואף צחנה, נושם חוסר משמעות, חווה שנאה לא נתפסת, לא הוגנת.
הוא יכל לקרוס אל תוך אדישות חייו, הוא יכל לשקוע אל דיכאון עמוק, הוא יכל לצלול אל החושך, להתמזג איתו. אבל אלוקים בחר לו חיים. חיי אסיר אמנם, אבל חיים. כשהבין זאת, החל לנצל את הדקות בהן הוא יכול להועיל בדרכו שלו, בדרך הטובה ביותר. חלומותיו הכמוסים עמוק ניעורו לחיים, בועטים החוצה במרץ שתמיד ניחן בו, עולים על דל שפתותיו. הזמנים בהם לא יכל להתפלל או ללמוד הפכו לו לזמני פעילות משמעותיים. גופו, שנחלש כל כך, חזר לעצמו. כושרו הגופני שוב ניכר בשריריו, העוצמה, כמו הנחישות, צעקה מכל תו בפניו. הוא אסיר, אבל הדבר לא יימשך לנצח. יום אחד הוא יצא מכלאו. לכשזה יקרה, הוא יעשה זאת ברגליו ובגוו זקוף, בוטח.
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
וואוו
ממש ממש יפה!!

יש מצב לא לקרוא את הקטעים שלך??
למה לחכות כדי לקבל את זה?
ספר? או זמן פנוי?
תודה! ספר בע"ה. וכמובן התלבטויות לגבי קטעים ספציפיים, אם יהיו...
לא בטוחה שזה תקני, הייתי כותבת שהופך למיותר את...
אבדוק. תודה!
 

מיהי

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קטע מעולה, כרגיל...
את חייבת לעדכן כשהספר יצא...
יש לך כתיבה סוחפת ברמות!

בקשר לקטע - כשאת מבקשת ביקורת את מתכוונת גם לפיסוק, מבנה של הפסקאות וכדו'?
משערת שלא - אך במקרה שכן, צריך קצת לרדת שורות.

חווה שנאה לא נתפסת
"בלתי" עדיף?
מבינה למה חזרת על צמד המלים, אבל אולי אפשר לשנות את האחרון ל "יכול היה". תנסי, תראי אם מתחבר לך.

מותר לשאול האם זה קטע פתיחה של הספר? קטע באמצע העלילה?
מרגיש לי כמו פתיחה, הייתי מהמרת על פרק ראשון או שני...
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מתי הוא יוצא? חח
אני עוקבת בהדיקות אחרי כל החומרים שלך, את כותבת נדיררר!
תודה! בע"ה ט"ו בשבט. רציתי לחגים הקרובים אבל קצת פספסתי את התאריך...
קטע מעולה, כרגיל...
את חייבת לעדכן כשהספר יצא...
יש לך כתיבה סוחפת ברמות!
בע"ה. תודה :)
בקשר לקטע - כשאת מבקשת ביקורת את מתכוונת גם לפיסוק, מבנה של הפסקאות וכדו'?
משערת שלא - אך במקרה שכן, צריך קצת לרדת שורות.
פיסוק ומבנה אני מניחה שיעשן בעריכה לשונית. בכל אופן, אצלי יש רווחים, פה בפרוג זה משתבש...
"בלתי" עדיף?
מעניין, אנסה. תודה.
מבינה למה חזרת על צמד המלים, אבל אולי אפשר לשנות את האחרון ל "יכול היה". תנסי, תראי אם מתחבר לך.
זו דווקא עצה שקיבלתי מעורכת, לחזק ע"י חזרתיות ולא להחליף את המילים הדומות. סתם לידיעה. מה שכן - אבדוק אם במקום היה יכול להחליף ליכל היה, נשמע יותר טוב
מותר לשאול האם זה קטע פתיחה של הספר? קטע באמצע העלילה?
מרגיש לי כמו פתיחה, הייתי מהמרת על פרק ראשון או שני...
בפתיחה. בינתיים מקמתי בראשון, אבל יתכן שיעבור לשלישי-רביעי. לפי ההקשר :)
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אשמח לדעה/ביקורת. קטע שכתבתי עוד בהתחלה, עבר שכתוב קליל, בעיקר שיפור משלב לשון.


בס"ד

שלג יורד בחוץ, מכסה את האדמה במרבד לבן, קסום. חלון חדרי פתוח, מאפשר לכפור לחדור פנימה, מכניס איתו גם את הפתיתים. הם נוחתים על מיטתי, סביבי, עלי. חלקם ממשיכים הלאה עם הרוח, נלחמים עם אש האח שמרצדת בזעם, נאבקת בהם, מצליחה בקושי לכפור ולחשיכה.

אני מצטמרר, בוחן בחשש את הלהבות המקפצות, חושש שיתכבו, יותירו אותי באפילה. אצבעותי תופסות במסגרת החלון, רוצות לסגור. אני נאבק בהן, אוהב את השלג, את הלבן הבוהק, המלאכי.

"ידידיה?", הקול מאחורי מקפיץ אותי. אני מסתובב, סומק ממלא את לחיי.

"אינך ישן?", קולו של אבא עייף, עייף מאוד. "מאוחר, הלילה ירד מזמן".

"המתנתי לך", אני מחליק מאדן החלון אל המיטה, מרגיש בלחות המנקדת אותה. "איני מצליח להירדם היום".

"רק היום?", אבא מחייך. עוזב את ידית הדלת ומתקרב לכיווני. סוגר את החלון ומתיישב על קצה המיטה, ידו נחה על כתפי, מדגדגת אותי קלות. "מה מטריד אותך?", הוא שואל לאחר שאני מסיים להתפתל, נושם לרווחה.

"השמש", אני עוצר מעט, מוסיף ברוגז, "והירח".

"הבנתי", אבא מסתכל לכיוון החלון. אני מחכה שימשיך, עוקב אחר מבטו, נעצר על סהר הלבנה המכוסה ערפילים. "עם הירח אני יכול לדבר, לשמש ניאלץ לחכות".

"לא צריך לדבר איתם", אני צוחק. "אני פשוט מתקשה להבין. הרי פעם-פעם, כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, הוא יצר את המאורות הגדולים – השמש והירח, נכון?", אבא מהנהן, מחזיר אלי את מבטו. "ואז -", אני נושף. "אז הוא העניש את הירח. לפני כן לא היה בכלל חושך. רק אור, כל הזמן".

"נכון", אבא מהנהן שוב. הכסף המפוזר בכחול עיניו מרצד לרגע, כבה. "אינך אוהב את החושך, ילד אור שלי?".

אני מנענע בראשי, נושא עיניים אל אבא. "מדוע זה כך? מדוע שלא יהיה רק שמש ואור? למה אברהם אומר שככה זה וזהו? שהחושך נצרך לחיים? הוא לא נחמד, הוא מפחיד, וכשהוא יורד - צריך ללכת לישון". אני פורש בפניו את תסכולי ופחדי.

"כמו ברגע זה", מציין אבא בחיוך דק. "אבל זו שאלה טובה, כזו שדורשת תשובה טובה".

אבא חכם ויש לו תשובות לכול. דווקא לכן אני תמה על מילותיו האחרונות. נועץ בו זוג עיניים סקרן, צופה בו נאנח, מגביר את תהייתי. עיניו עוברות דרכי, כמו בוחנות אותי ואת מסוגלותי להבין את שהוא חושב להשמיע.

"עולמנו נברא עם מטרה", פותח אבא. מבט עיניו מתכהה. "נקבעו בו זמני אור וזמני אופל. באור קל לראות, לבצע, לפעול. בחשיכה הכול מורכב יותר, לא ברור, מעורפל", אבא משתהה. ידו מחליקה מכתפי, מתאגרפת. "אבל האור גם אינו מאתגר אותנו, אינו מציב לנו מכשולים", קולו של אבא כבד, הד חוזר מן התקרה. "בסופו של יום, המלחמות מתרחשות בחושך, כשהיעד אינו ברור והדרך גם היא מעורפלת, מלאת מהמורות", ימינו של אבא נפתחת, אוספת אותי אל חיקו. "חייל אמיתי ינצל את האפילה. יתאמן, יתחשל, יגביר את כוחו", הוא מוריד את קולו, לוחש לתוך אוזני. "אחרת, אם הוא יתאמן רק לאור היום, הוא ייפול עם רדת החשיכה".

דבריו של אבא אינם ברורים לי, כבדים. אבל לא נראה שבכוונתו לפשט את הדברים. הוא מתרומם, נושק לי במצחי ומחייך, מבין יותר מכול את שאני חושב.

"אתה קטן, עוד רך בשנים", הוא אומר בסוף, מפתיע אותי. "והחיים מאירים לך כעת. אך אתה תגדל, גם החושך יגדל. הוא לא ידלג עליך, הוא אינו מדלג על אף אחד. הוא יאגוף אותך מכל הכיוונים וישחק מולך בפניו האפלות".

פחד אופף אותי, מין פחד טהור שנרגע כשאבא מתכופף אלי, מסתכל עמוק לתוך עיניי. "אבל אתה תלמד להישיר אליו מבט, לחפש את נקודות האור הקטנות, המחממות. תחדד את ראייתך, תצלח את אבני הנגף שיעמדו לך בדרך, תלמד להבחין במהמורות בטרם הן יכשילו את רגליך. ותמיד תזכור – אין זו חכמה להסתדר באור, חיילים טובים ינצחו את האויב בחשיכה".

אבא נעמד, מיטיב את השמיכה על רגליי וצובט את לחיי. "לילה טוב מתוק".

"לילה טוב", אני מחזיר. בוהה באבא שמסתובב ויוצא מן החדר, סוגר בדרכו את הדלתות, משאיר אותי בחדר המואר קלות באמצעות אש האח ועם תהיות לאינספור.

השינה אינה ממהרת לבוא לאחר מכן. אני מתהפך במיטה הלוך ושוב, מהרהר בתשובתו של אבא ובחושך עליו דיבר בלי סוף. לא מודע לכך שתכף החשיכה תרד בבת אחת על חיי, תסלק כל טיפת אור שניסתה להיאחז בפתילי העבר הגוססים, תגרום לי לתהות אם הייתי צריך להתעקש על הסבר או לפחות לשאול שאלה אחרת, כזאת שהייתה נושאת איתה תשובה נחמדה וברורה יותר. אחרי הכול הייתה זו השאלה האחרונה ששאלתי את אבא.
 

תהילה בצלאל

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
קצת לא מסביר, אז שלא יהיה חושך ואז הוא לא יפול עם רדת החשכה..
חוץ מזה קטע יפה מאד
זה משל - נמשל. יש כאלו שבהחלט כל החיים היה להם אור, כפית זהב בפה וכדומה. אבל ברגע בו נפל להם השאלטר הם לא הצליחו לקום... מהצד הנגדי, יש את אלה שהחיים לא הלכו להם חלק - שבע יפול צדיק וקם. הם האנשים המוצלחים ביותר.
לגבי שלא יהיה חושך ואז לא יפול - כתבתי קודם, העולם נברא עם מטרה. רעב נברא כדי שאדם יעמול ללחם, מידות נבראו כדי שאדם יוכל לתקן אותם ובדיוק כך יצה"ר נברא כדי שאדם יגבר עליו. יצליח או לא - זה רק אם הוא יתאמן היטב במהלך חייו, לא רק כשטוב לו וכיף לו...
תכל'ס אפשר לקחת את זה לכל מקום בחיים - אם תתאמן ברדודים, תטבע בעמוקים (לא זוכרת את המשפט מדויק).
 

yael305

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
זה משל - נמשל. יש כאלו שבהחלט כל החיים היה להם אור, כפית זהב בפה וכדומה. אבל ברגע בו נפל להם השאלטר הם לא הצליחו לקום... מהצד הנגדי, יש את אלה שהחיים לא הלכו להם חלק - שבע יפול צדיק וקם. הם האנשים המוצלחים ביותר.
לגבי שלא יהיה חושך ואז לא יפול - כתבתי קודם, העולם נברא עם מטרה. רעב נברא כדי שאדם יעמול ללחם, מידות נבראו כדי שאדם יוכל לתקן אותם ובדיוק כך יצה"ר נברא כדי שאדם יגבר עליו. יצליח או לא - זה רק אם הוא יתאמן היטב במהלך חייו, לא רק כשטוב לו וכיף לו...
תכל'ס אפשר לקחת את זה לכל מקום בחיים - אם תתאמן ברדודים, תטבע בעמוקים (לא זוכרת את המשפט מדויק).
זה היה נשמע לי קצת מוזר שם, אבל אם זה בתור תוספת ולא בדיוק תשובה לשאלה שלו - אז זה בסדר..
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכג

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם:ב הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יי אֱלֹהֵינוּ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ:ג חָנֵּנוּ יי חָנֵּנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז:ד רַבַּת שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ הַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים:
נקרא  2  פעמים

אתגר AI

השתקפות מרהיבה • אתגר 137

לוח מודעות

למעלה