כל זמן.

[מנוחה כהן]

נראה לי שגל הבושה צריך טיפה מרחב כדי לבוא. לא בשניה הזו, שהוא מגלה בחרדה מה קרה, לא?

חשבתי על זה שוב, כי רציתי לשנות אצלי.
היה לאביאל הרבה זמן להיות בחרדה, לא?
כל הזמן מאז ששמע את הרדיו עד עכשיו... נראלי הגיוני שעכשיו הוא מתבייש. הוא עומד לפגוש את יוסי, ואם יוסי בהכרה ויכול לדבר בטוח שהדבר הראשון שהוא ישאל זה למה אתה מגיע רק עכשיו...
אז הוא מתבייש. מתבייש שההעלמות של יוסי מא. צהריים לא הדליקה אצלו נורות אדומות; מתבייש שנעלב מזה שיוסי לא ענה; ומתבייש שהיה שקוע בבר מצווה של אחיין שלו ושכח את יוסי.

 

[מנוחה כהן]

פרק ו :

בחדר של יוסי מחכה המדריך, מוכן לעזור לדוד כלטיק לארוז את החפצים של יוסי.
"המנהל" קורא דוד אחרי גבו המתרחק, "תודה על הנכונות לעזור."

דוד ענייני. "טוב, בוא נזדרז. בחמש אני צריך לצאת חזרה לירושלים, יש לי פחות משלושת רבעי שעה." הוא פותח את הארון ומרוקן בזהירות את תכולת המדף העליון אל תוך התיק הקטן, בעוד המדריך מכניס למזוודה את מה שנמצא מתחת למיטה.
משהו עומד באוויר, אבל לדוד אין סבלנות לשמוע. הוא כועס. הוא דואג. ובכלל, זו היתה אחריות של המדריך לבדוק מה עם יוסי!
לדוד אין סבלנות לשמוע, אבל למדריך בוערות המילים בפה.
"אבא של יוסי," המדריך פותח בהיסוס, "אני לא יודע מה המנהל אמר לכם. אבל אני כן יודע משהו אחד. יוסי ילד זהב.'' הוא מנענע בראשו לשלילה, ''כל מי שיגיד על יוסי משהו לא טוב טועה. איזו מסירות לחברים! איזו נכונות לעזור בכל מה שצריך! והכי חשוב,'' הוא מנמיך את הקול, ''הרצון להתמודד ולנצח את יכולת הריכוז החלשה שלו, ולעשות הכל כדי לצמצם את פער הלימודים הגדול בינו לבין שאר הכיתה."
אבא של יוסי נעצר, מחזיק בידיו ערימת חולצות.
"אני מעריך אותו, אבא של יוסי. ואני רוצה שתעביר את המילים שלי גם לאמא שלו. חשוב לי שתדעו שלמרות כל החסרונות שנראים לעין, יש הרבה יותר מעלות, והם אלו שקובעים." בלי לשים לב הוא מתיישב מול דוד שנשען על הארון, וממשיך לשכנע.
"אני יודע איזה עבודה עצמית יוסי עשה בחודשיים האחרונים. היה לו קשה, והוא לא וויתר. המבחן בהיסטוריה לדוגמא. הוא היה צריך להשלים חומר של כמעט חצי שנה! ובשביל זה הוא גייס את אבי, שהוא תלמיד מצטיין. לקח אותו לטיול ובטיול עצמו הם למדו!
אני אומר לך, את הדרך שהילד שלך עבר בחודש האחרון אני בספק אם מישהו יכול לספור או להעריך באיזו שהיא צורה. הוא מדהים. אני באמת שמח על הזכות להיות המדריך שלו." המדריך מרים עיניים דומעות לדוד, "גם אם כולם יגידו לך אחרת, אני אומר לך, יוסי שווה זהב. לכל מה שנשקיע בו יהיה תוצאה בעתיד. אל תפספס אותו!"
דוד כלטיק מסתכל על החולצות ומקמט את המצח. הוא מנסה בכוח להרכיב תמונה של החודשיים האחרונים מכל מה ששמע היום, אבל הוא לא מבין כלום.
'קשב וריכוז?! פער לימודי גדול???
מה קורה פה? הוא מדבר על יוסי שלי?!'

 

[מנוחה כהן]

זה באמת מחמיא לי שכל כך הרבה אנשים טורחים לקרוא וללייק את מה שכתבתי, ואני מבינה מאד את הצורך בלקרוא סיפור לשם יחוד הקריאה ולא לשם ביקורת..
אבל, אההמ, אולי אפשר בכל זאת?
הרי לא יכולהיות שכל המשפטים שלי מדוקדקים נכון, ושכל הפיסקאות שלי מפוסקות כמו שצריך...
ובסה''כ באתי ללמוד.
אז קדימה, תאירו, תעירו, תעוררו (לא דובים, דיונים) ואזכה לומר עליכם 'רבי אלופי ומיודעי' ואולי גם אפרסם אתכם בספר שאכתוב.
פליז?

 

[מנוחה כהן]

חברה האירה לי בפרטי

גייס את אבי

את אביאל, סליחה

 

[מנוחה כהן]

פרק 7:

מהזווית שבה הוא שוכב מביט אביאל באחיו הממהר אחרי הרופא, ואחרי ששניהם יוצאים מטווח ראייתו הוא מרים את עצמו למצב ישיבה, גבו נשען אל הקיר.
הוא חלש מדי בשביל לקום לגמרי, את זה הוא מבין לבד. אבל יוסי... יוסי זקוק לחבר שיתמוך בו! למישהו שישב לצידו, שישתתף בכאב.
אבל הוא לא מסוגל לזוז.
אם הוא לא היה שופט את יוסי במהירות שכזאת, אם רק היה מתעקש לברר מה איתו...
עמוס מתקרב. אבי שומע את צעדיו, כבדים, עצובים.
''זה הוא, אביאל,'' הוא מעדכן, כאילו למישהו היה ספק בכך. ''והוא נראה נורא. אני לא חושב שכדאי לך להיכנס אליו. גם הרופא אומר שעדיף כך. אז אמרתי לו שאתה מתגעגע אליו ומתפלל שיחלים, בסדר?''
שתי דמעות שנופלות על לחייו של אביאל נעצרות לרגע, כמו תוהות מה קרה, ואז ממשיכות בשטף, גוררות אחריהן עוד ועוד דמעות.
עמוס רוכן לידו, מחבק את הגב הרועד, ואחרי כמה שניות אומר ברכות: ''בוא אביאל, אנחנו צריכים ללכת לבר מצווה. ד''ר רז אמר שיטפל בו היטב.''
הוא עוזר לאביאל לקום, ומוסיף: ''הבאתי לו את המספר טלפון שלי, אם יהיה שיפור או חס וחלילה... הוא אמר שיתקשר לעדכן. כנראה שזה הנוהל כשלא מצליחים ליצור קשר עם המשפחה. בוא, הכל יהיה בסדר.''
אביאל שותק.
אם רק היה ערני קצת יותר, הכל היה נראה אחרת.
***
מסיבת בר המצווה יפה ושמחה, ואביאל, למרבה הפלא, מצליח אפילו לרקוד.
מיד כשהם הגיעו לאולם עמוס עדכן את אבא ואמא על מה ולמה האיחור, וכיוון שלידו עמדה דודה אתי, עד סוף הערב ידעו כל המשתתפים שחבר של אביאל נפל מצוק.
כל אחד בתורו טרח להגיע עד אביאל, לאחל רפואה שלמה, להצהיר על 'השתתפותי בכאבך' ועל הדרך גם לאסוף עוד כמה פרטי מידע עסיסיים. כל בן דוד בתורו וכל דודה בתורה, עד שאפילו עמוס, שבדרך כלל מצליח להסתדר מעולה עם החטטנות הטבעית של בני המשפחה המורחבת מאבד עשתונות.
הדוד הבא שמתקרב הוא נחמן, המטפל המשפחתי, ואביאל שומט כתפיים באנחה. די, למה הוא מבזבז את הזמן כאן? למה שלא ילך לשבת קצת ליד יוסי?
בלי שירצה הוא שומע שוב את תגובת אביו:
"אני רואה שאתה דואג לחבר שלך, אביאל, וזה נהדר. ככה מתנהג חבר טוב! אבל ברוך ה' יוסי נמצא בידיים טובות, והאחריות לדאוג לו ממש לא נמצאת על הכתפיים שלך. אני יודע שאתה גדול'', אביו מוסיף כשהוא רואה את חוסר ההסכמה בכיווץ הגבות, ''אבל ילד בן 16 עדיין לא יכול לדאוג לחבר שלו. זה כואב, אני מסכים איתך. אבל כרגע אתה צריך להתמקד בעיקר. והעיקר הוא לשמוח-"
עמוס מגיע מאחוריו, קוטע את השיחזור ומושך אותו בחוסר נימוס מרחבת הריקודים לכיוון השולחנות. ''שומע, אביאל? הבאתי לאבא את המספר של הד''ר, מה שמו? רז. אבא דיבר איתו מקודם, והרופא אמר שיוסי התעורר ומרגיש יותר טוב.
ואבא אמר עכשיו שכדאי גם שתתקשר למנהל שלכם, כי בטח הוא לא יודע מהסיפור שום דבר.''

>> לפרק ח'​

 

[מנוחה כהן]

יש לי שאלה.
כשהתחלתי לכתוב את הסיפור היה לי כיוון ברור להמשך, אבל לא חשבתי על סיום.
יש לי עוד 4 פרקים כתובים, כשבשני והשלישי התמונה מתרחבת ונכנסים לסיפור גם אמא של אביאל וגם אחים שלו, והרביעי הוא פרולוג חמוד ממש.
כרגע אני חושבת לסיים את הסיפור עם עוד פרק אחד (לוותר על השני והשלישי) ועם הפרולוג.
עד כמה זה יהיה מתסכל בתור קוראים?
הדבר שאני הכי לא סובלת זה 'חיסול חשבונות' עם הסיפור.
יש לי אופציה להמשיך אותו, אבל אני לא רואה בזה טעם.
השאלה, בגלל שהסיפור הוא סיפור של רגש עמוק, האם שהסיפור יסתיים פתאום (בלי סגירת חשבונות!) זה לא יהיה קטוע?

 

[+shira]

יש לי שאלה.
כשהתחלתי לכתוב את הסיפור היה לי כיוון ברור להמשך, אבל לא חשבתי על סיום.
יש לי עוד 4 פרקים כתובים, כשבשני והשלישי התמונה מתרחבת ונכנסים לסיפור גם אמא של אביאל וגם אחים שלו, והרביעי הוא פרולוג חמוד ממש.
כרגע אני חושבת לסיים את הסיפור עם עוד פרק אחד (לוותר על השני והשלישי) ועם הפרולוג.
עד כמה זה יהיה מתסכל בתור קוראים?
הדבר שאני הכי לא סובלת זה 'חיסול חשבונות' עם הסיפור.
יש לי אופציה להמשיך אותו, אבל אני לא רואה בזה טעם.
השאלה, בגלל שהסיפור הוא סיפור של רגש עמוק, האם שהסיפור יסתיים פתאום (בלי סגירת חשבונות!) זה לא יהיה קטוע?

מה המניעים לקיצוץ הפתאומי? כשכתבת את הפרקים מראש (איזה כיף לך, אגב. כולי קנאה) מן הסתם מצאת בהם טעם... מה השתנה?
אישית אני דווקא אוהבת סיפורים שנגמרים עם כמה קצוות פתוחים.
אני אפילו נהנית מהתסכול הזה שמשאיר אותי עם הפה פתוח... אבל אני מניחה שזה די חריג. רוב הקוראים דורשים קלוז'ר.

 

[מנוחה כהן]

אישית אני דווקא אוהבת סיפורים שנגמרים עם כמה קצוות פתוחים.

השאלה אם זה לא מוגזם בסיפור הזה.

 

[מנוחה כהן]

מה המניעים לקיצוץ הפתאומי?

אני אהיה כנה, אוקי?
אני מאוכזבת
זה נשמע מצחיק וקטנוני, אבל רציתי קצת יותר מלייקים שבלי עין הרע פרגנתם לי בשפע.
כדי לשתף כזה סיפור, שיש בו מלא ניואנסים דקים, רגשות, תחושות, תיאורים עדינים- הרגשתי שאני צריכה פידבק. ביקורת אמיתית. בגלל שהוא סיפור עמוס בדקויות ואיכשהו הרגשתי שאני מפספסת בו חלקים וחשבתי שתוכלו לעזור לי לדייק אותם.
אבל לא נורא, אולי קצת יישון במגירה (מלשון ליישן, כן?) ישביח אותו
אל תדאגו-
אני לא שוכחת שאני חייבת לכם פרק ופרולוג

 

[כנפיים]

שיש בו מלא ניואנסים דקים, רגשות, תחושות, תיאורים עדינים-

את יודעת, עכשיו שאת כותבת את זה נדמה לי שאני מבינה משהו. אני לא בטוחה, אז אנסה.
את מתרכזת בכתיבה בהמון תיאורים חיצוניים, של מה שקורה שם מבחינת העלילה. הדקויות שלך די נאבדות. ראיתי שבחרת מילים בחכמה, ושהיתה לך מטרה בצורות התיאור, אבל עדיין מרגישה שאת רוצה לתת לרגשות ולדקויות יותר משקל ממה שיצא בסוף. יכול להיות?

את כותבת פה סיפור שנוגע בכמה נקודות רגישות. גם יחסי החברות והנאמנות, גם היחסים בין הההורים ליוסי, גם הגישה של המדריך, ועוד פתאום התגובה של האבא לדברי המדריך, והכל בתוך ההתפתחות הזו שמתגלגלת הלאה כל הזמן. זה מורכב. יש פה המון צמתים פתוחים, וזה יופי רק שקשה לעקוב. אני לא מקצוענית שתדע לומר לך איפה בדיוק הנקודה, רק כותבת מהרגשתי.

לי אישית גם קצת קשה לעקוב אחרי עלילה שמתפתחת ברווחים שבין ההעלאות כשהפרקים לא נורא קצרים, וכמה שהאנטרים לפעמים מרגיזים, נראה לי שהם באמת מאד עוזרים לספוג את המידע בקריאה מהמסך.

 

[מנוחה כהן]

פרק ח' :

דוד מכניס את המזוודה אל תא המטען וסוגר בחוזקה את הדלת. לוקח מהמדריך את התיק, מניח במושב האחורי, מפטיר תודה חטופה ומתניע.
הוא עדיין בהלם. מתגובת המנהל ומכל מה ששמע מהמדריך.
פעם ביקר את חבר של אבא שלו, שנפצע במלחמת יום כיפור וקיבל הלם קרב. אז- הוא לא הבין על מה החבר מדבר כשהוא מספר על קולות שרואים וברקים ששומעים.
היום הוא מבין.
הוא יכול לראות בברור את המילים של המדריך אוחזות בנשק, נלחמות במשפטים של המנהל. המלחמה מתרחשת מול עיניו, והיא סוערת כל כך שהוא מוכרח לעצור בתחנה ולנסות להרגע.
כמה דקות של פעילות גופנית לצד הרכב ודוד מצליח להתעשת.
הוא יחזור לבית, יקח את שֶלי, וביחד הם יחשבו איפה יוסי יכול להיות. אחר כך הם יסעו עד אליו ויחזירו אותו הביתה.
המטרה מנוסחת היטב, ושני הצדדים הנלחמים נסוגים אחורה.
בשטח שבין המחנות מסתובבת לה מחשבה אחת במעגלים.
איך זה שאני לא מכיר את הילד שלי.
***
גם המדריך נראה כאילו אבד לו חפץ יקר. בלחש הוא מאחל לאבא של יוסי 'נסיעה טובה', ואחר נכנס חזרה לפנימייה, מתכוון להיכנס ישר למיטה שלו, עם עדיפות לתה חם ומתוק.
יש לו יום חופשי היום, וזה בדיוק הזמן לעשות חשבון נפש על מה שהיה יכול לעשות ולא עשה. על כל מה שהיה יכול לומר ולא אמר.
אם יוסי, שבכל הזדמנות טען ש 'כל זמן שהנר דולק אפשר וצריך לתקן' ברח במקום להתמודד- סימן שהמשבר מתחיל עמוק יותר, ויקח יותר זמן להגיע אליו.

המדריך נושם עמוק, מתכונן לשעות ארוכות של מאמץ. הוא מתחיל לעלות במדרגות שתיים שתיים, ונעצר כשקולו של המנהל מתגלגל מהמשרד אל תוך המסדרון.
''...בלינסון? מה ניסה לעשות??'' הקול נדהם, והמדריך מקמט את המצח.
''נפל מצוק?! אני לא מבין מה אתה אומר לי! תנסה להתרחק מהרעש, אביאל, ותסביר מהתחלה בבקשה.''
''אוקי. עכשיו הבנתי, למה הוא עשה את זה?'' המנהל כועס. שומעים את זה בצרימות הדקות שמלוות את המשפט, והמדריך מסתובב למשרד. כדאי שהוא יהיה שם.
''אתה לא יודע? אה, אתה באמצע הבר מצווה. בסדר גמור. אודיע להורים שלו. תהנה אביאל, וכל הכבוד על האחריות!'' המנהל מסיים את השיחה בטון מתקתק שגורם למדריך לטעם מר.

מתנשם הוא נעמד בפתח המשרד, ומול ראשו של המנהל שנתמך על ידיו הוא בולע את השאלות כולם.
''זה היה אביאל,'' המנהל בועט את המילים בכעס, כאילו ידע מי נכנס לחדר. ''הוא אומר שיוסי בבית חולים.'' מוסיף אחרי שניה.
למרות שכבר הבין את זה, מרגיש המדריך כאילו סטרו על פניו בחוזקה. ''אוי," הוא מתכווץ.
המנהל שולח בו מבט . ''אני לא יודע מה לומר ואיך, אבל צריך להודיע לדוד.''
שתיקה עמוקה מתנחלת בחדר. המנהל לא רוצה לקחת אחריות על הסיפור, והמדריך מרגיש איך הכעס עולה בו. הוא מסתכל על המנהל, פותח את הפה כדי למחות אבל במקום מילים נשפכות לו דמעות.

וכמו בצירוף מקרים מדהים מצלצל הטלפון שעל השולחן בשנית, ואחרי שהמנהל עונה לשיחה שניהם שומעים את אבא של יוסי.

שותק.

 

[וי שלוק]

@מנוחה כהן אולי כדאי לבקש מהמנהלים לשים קישור בסוף כל פרק להבא אחריו.
ניתן ליישום ע"י שליחת בקשה אל המנהלים הכבודים.

 

[מנוחה כהן]

את מתרכזת בכתיבה בהמון תיאורים חיצוניים, של מה שקורה שם מבחינת העלילה. הדקויות שלך די נאבדות. ראיתי שבחרת מילים בחכמה, ושהיתה לך מטרה בצורות התיאור, אבל עדיין מרגישה שאת רוצה לתת לרגשות ולדקויות יותר משקל ממה שיצא בסוף. יכול להיות?

זה בדיוק.
הזכרתי קודם שכתבתי את הכל בהתחלה כדו שיח (שאין בכלל תיאורים) והוספתי את התיאורים אחר כך. ככה שזו בדיוק הנקודה שאני מפספסת בכל הסיפור הזה... התיאורים והדקויות נמצאים בראש שלי, וכשאני כותבת את זה- אז נכון שהוא כועס וכשכועסים הפנים אדומות (לרוב), אבל אני לא יכולה לכתוב פשוט 'הוא האדים מכעס', (גם כי זה נדוש :+ ) כי זה לא זה. זה תיאור שגורם לקורא להנהן ולומר- אוקי, הוא כועס, בסדר..
אני רוצה שהקורא ירגיש את הכעס, לא יקרא אותו...
מצד שני אני רוצה שהסיפור ישאר מספיק קריא וברור ויהיה כיף וזורם לקרוא אותו.

 

[מנוחה כהן]

וכמה שהאנטרים לפעמים מרגיזים, נראה לי שהם

אז צריך לדעתך להוסיף עוד?

 

[כנפיים]

אז צריך לדעתך להוסיף עוד?

נראה לי שכן, קצת.

והפרק הזה יפהפה.

מתנשם הוא נעמד בפתח המשרד, ומול ראשו של המנהל שנתמך על ידיו הוא בולע את השאלות כולם.
''זה היה אביאל,'' המנהל בועט את המילים בכעס, כאילו ידע מי נכנס לחדר. ''הוא אומר שיוסי בבית חולים.'' מוסיף אחרי שניה.
למרות שכבר הבין את זה, מרגיש המדריך כאילו סטרו על פניו בחוזקה. ''אוי," הוא מתכווץ.
המנהל שולח בו מבט . ''אני לא יודע מה לומר ואיך, אבל צריך להודיע לדוד.''
שתיקה עמוקה מתנחלת בחדר. המנהל לא רוצה לקחת אחריות על הסיפור, והמדריך מרגיש איך הכעס עולה בו. הוא מסתכל על המנהל, פותח את הפה כדי למחות אבל במקום מילים נשפכות לו דמעות.

צריך להיות שם למדריך, ואולי גם למנהל. השימוש במילים "מדריך" ו"מנהל" מרחיק אותי מהסיטואציה. מחזיר לתיאור חיצוני.

איך זה שאני לא מכיר את הילד שלי.

מצוין!

ויקח יותר זמן להגיע אליו.

קצת מיותר

, מתכונן לשעות ארוכות של מאמץ.

גם זה

המנהל כועס. שומעים את זה בצרימות הדקות שמלוות את המשפט, והמדריך מסתובב למשרד. כדאי שהוא יהיה שם.

אני לוקחת רגע את המשפט הזה כדי להסביר מה מפריע לי לאורך הסיפור. פשוט עכשיו הצלחתי לשים אצבע.
במקום להגיד שהמנהל כועס, וגם להסביר איך יודעים את זה, ושהמדריך הסתובב, ואז למה הוא הסתובב, אולי כדאי לנסות להרכיב את המשפטים בצורה שהם יסבירו את עצמם.
לדוג' פה-
צרימות דקות של כעס מלוות את המשפט. כדאי שהוא יהיה שם.
אפשר להבין לבד אחרי שניה, שהוא אכן הסתובב והלך לשם.

או כאן:

הוא יכול לראות בברור את המילים של המדריך אוחזות בנשק, נלחמות במשפטים של המנהל. המלחמה מתרחשת מול עיניו, והיא סוערת כל כך שהוא מוכרח לעצור בתחנה ולנסות להרגע.

ברגע שאמרת שהוא מבין על מה מדברים אלו שאומרים שהם רואים קולות וכו', את לא צריכה לומר "הוא יכול לראות בבירור". מספיק לך- המילים של המדריך אוחזות בנשק, נלחמות במשפטים של המנהל. המלחמה(בלי מתרחשת מול עיניו, כי כבר דברנו על זה) סוערת כל כך שהוא מוכרח לעצור..."

מקווה שהצלחתי לעזור ושזה מה שחיפשת.
עשיתי השתדלות למנוע את הקיצוצים...

 

[מנוחה כהן]

נראה לי שכן, קצת.

אוקי, אנסה..

צריך להיות שם למדריך, ואולי גם למנהל. השימוש במילים "מדריך" ו"מנהל" מרחיק אותי מהסיטואציה.

אהבתי את זה ככה, האמת, אבל אנסה לחשוב על שמות מתאימים

קצת מיותר

צודקת. תודה.

פשוט עכשיו הצלחתי לשים אצבע.

ברגע שאמרת שהוא מבין על מה מדברים אלו שאומרים שהם רואים קולות וכו', את לא צריכה לומר "הוא יכול לראות בבירור". מספיק לך- המילים של המדריך אוחזות בנשק, נלחמות במשפטים של המנהל. המלחמה(בלי מתרחשת מול עיניו, כי כבר דברנו על זה) סוערת כל כך שהוא מוכרח לעצור...

באמת יש הרבה כפילויות בקטעים. תודה!

מקווה שהצלחתי לעזור ושזה מה שחיפשת.
עשיתי השתדלות למנוע את הקיצוצים...

אכן, אממ, אני אחשוב על זה

 

[+shira]

פרק מיוחד.
כמה שאני לא מסכימה עם הסיבות לקיצוץ (למרות שבהחלט מבינה) - יכול להיות שהצורך לתמצת עשה לו רק טוב.

אז צריך לדעתך להוסיף עוד?

לדעתי כן. מצחיק, אבל זה מרכיב ממש חשוב בסיפור שנקרא במדיה הזאת.

אהבתי את זה ככה, האמת, אבל אנסה לחשוב על שמות מתאימים

גם אני. זה הדגיש לי את המיקום שלהם ביחס לגיבורי הסיפור, חידד את הפער בין התפקיד שלהם למי שהיו בפועל. לפחות להרגשתי.

אכן, אממ, אני אחשוב על זה

מקווה מאוד!

 

[מנוחה כהן]

תודה!

לדעתי כן. מצחיק, אבל זה מרכיב ממש חשוב בסיפור שנקרא במדיה הזאת.

שאלתי כי בדרך כלל אני כותבת עם המון אנטרים, וקיצצתי בהם כדי שלא אחרי כל נקודה ארד שורה
לוקחת לתשומת ליבי!

גם אני. זה הדגיש לי את המיקום שלהם ביחס לגיבורי הסיפור, חידד את הפער בין התפקיד שלהם למי שהיו בפועל. לפחות להרגשתי.

בדיוק..

 

[מנוחה כהן]

אז כמו שהבטחתי, הנה הפרולוג

ספוילר: מכאן בעצם- הכל התחיל :)

תרגיל כתיבה נחמד שביקש לכתוב דו שיח. לא נגעתי בו, אפילו לא ערכתי

כחול- יוסי. שחור- אביאל.
מודגש- דיבור. נטוי- מחשבה

"כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... לומד אני..."

"אני עונה, אני עונה יוסי, תרגע! כן. מה? לצאת? לאן? לים?? תגיד, אתה נורמאלי אתה?! מחר מבחן גמר בהיסטוריה ואתה יוצא לי לבלות??? שכח מזה, חבר. אני, לומד. חפש לעצמך חברותא אחרת לפויקה על איזה חוף נידח בכנרת".

* * *

'לא מאמין שאני כאן. לא מאמין. איך הוא הצליח שוב הבנדיט הזה, זה מה שאני שואל את עצמי. מה אני, דג בלי חוליות? סרדין בלי מצפן? למה הסכמתי?!'

'וואלה, לא מאמין שהוא כאן. שנים אני מנסה לשכנע אותו שלא חייבים להיות כל כך כבדים. שלא חייבים להשקיע את כל הכוחות בלימוד. אחי, אני צועק לו, יוצאים לגלידה! לשמור לך מקום? את מי מעניין המבחן מחר במתמטיקה? מקסימום חוטפים כמה תרגילים לפני שהמורה בא.'

"...אז אתה שומע, אביאל? ואז המורה המצחיק הזה שולף לי את האמרה הבאה: מי שחי אף פעם לא מת. ואני שואל אותו. בוא'נה, אתה רציני אתה? ואז הוא מתחיל להסביר לי שאדם שחי באמת את החיים... אתה לא מקשיב לי! עזוב, זה באמת כבד מדי להליכה. איזה נוף יש פה, אה?"

'לפחות ננסה לנצל את הזמן ולחזור על החומר שכבר למדתי. איך קראו להוא שהקים את גדוד הפרדות? טשרניחובסקי? לא. הוא היה ראש היודנראט בגטו לודז'.. מי זה היה?!'

"תגיד, מי היה זה שהקים את גדוד הפרדות, בגאליפולי, איטליה. קראו לו יוסף, נוווו"

'הוא לא הקשיב לי. אני לא מעניין אותו. למה ניסיתי להתחבר אליו בכלל? הוא בראש אחר לגמרי ממני. טוב. מה זה משנה. אנחנו תקועים עכשיו ביחד לפחות עד אחת בלילה. ואם כבר נצטרך לבלוע את הצפרדע... לפחות שהיא תהיה טעימה..'

"וואלה אחי אם אני זוכר משו מהשיעור בכלל... אתה מדבר על ההוא שמת בתל חי, כן? קראו לו טרומפ-"

"טרומפלדור! בדיוק!! שמע, אתה גאון! נו, אז אם כבר נזכרת מיהו, אולי אתה זוכר על מה הוא רב עם זאב ז'בוטינסקי?"

'לזרום. לזרום. לזרום. רק תזרום ותראה איך הכל נהיה נחמד.'

"אממ משהו על האם כדאי להתנדב בכל זאת בגאליפולי או שנכון יותר להתעקש על הקמת גדודים עבריים עצמאיים?"

'הפתיע הבנאדם. וואלה הפתיע בגדול! הייתי בטוח הוא לוזר שלא זוכר כלום. נו, נעשה לו עוד מבחן.'

"ומה עם שייח עבד אל רחמן? יאלה אתגר. שפוך כל מה שאתה יודע עליו."

"חחחחחח דווקא הוא? לא מצאת מישהו עם רזומה עשיר יותר? בשמחה ובעונג. הוא היה שותף של היטלר ימ"ש לפתרון הסופי והיה אחראי על חיסול יהודי ארצות ערב. לכן הוא הסית את הערבים לפרעות בירושלים ובארצות נוספות. הוא זה שיזם את פרעות תרפ"ט ואת ההתנגדות הערבית להקמת המדינה...."

'לוידע מה לומר, אני מופתע.'

"מה אתה אומר, נדליק את המדורה ונלמד לאור האש? זו יכולה להיות חוויה מהאגדות!"

"מסכים."

* * *

"כל כל זמן, שהנשמה בקרבי... מודה אני..."

"היי יוסי! אהלן גבר מה שלומך חבר? כן. לצאת? לאן? אי-ג'אמפ מטולה? בסבבה שלך איזה תוכנית! אבל תקשיב אחי, מחר מבחן גמר באזרחות.. בטח שאני אביא את הספר. סיכומים וחומר עלי! וואלה תחפש עוד איזה חבר או שניים, הולך להיות אחלה ערב!!!"

ומאז- הכל היסטוריה