הנושאים החמים
הנושאים החמים
כהפקת לקחים מההתמשכות הטרחנית של הסיפור 'קרקעית שעון החול' התקוע עמוק בחול. הנה לפניכם פרק בודד:
בלב גדוש שאיפות כבירות התמקם נחמ'ש חצי שעה לפני התפילה בספסל הקדמי כדי שלא לעכב אחרים באריכות תפלתו והיטיב לבו במוסרי השערי תשובה. שערי שמיים נפתחו לקראתו והמילים המייסרות אך המרוממות הרחיבו לבו כאולם.
דפיקה נשמעה והתפילה החלה בניגון ובהתעוררות השמורה לימים אלו. 'והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית' דמעות הציפו את עיניו, הוא התבונן בכל מילה. בכוונה רבה בירך על סדר המאורות והחלפת הזמנים כשאבחנה דקה עברה בו – גם בוא התקופה הזו של אלול והימים הנוראים כלולה בברכה הזו.
לבו החסיר פעימה כשהצהיר בלב שלם 'ובהם נהגה יומם ולילה' ובתחנונים העתיר 'ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'. בית המדרש געש בקריאת 'שמע ישראל וקבלת עול מלכות שמיים, הוא ריכז את כל חושיו להרגיש את התנאי שב'והיה אם שמוע' וב'השמרו לכם פן יפתה לבבכם'.
אחר כך העלה על נס את נפלאות יציאת מצרים ויסודי האמונה. הוא הזכיר את הגאולה בציפייה נרגשת יחד עם הכוונה להסמיכה לתפילת הלחש המתקרבת ובאה.
מעולם לא התבונן כל כך במילות הקדיש. הוא הרגיש כמעט פיזית את ההתרוממות טפח מעל הקרקע ובלם הולם פסע את הפסיעות שקודם התפילה, היטיב את כפתורי החליפה ונשא ידיו כלפי מעלה.
צרורות של דפיקות הרעישו מכל הכיוונים כדי להזכיר לציבור 'יעלה ויבוא', בימים עברו היה זה תפקידו של הגבאי או החזן אך היום כל אחד נוטל במה לעצמו ודופק.
לא ברור מה גורם לכל כך הרבה בחורים נורמטיביים לדפוק במרץ כזה כשברור להם שלא חסר מי שיעשה את המלאכה המרגיזה הזו. כנראה אלו חסכי ילדות או יותר נכון חסמי בגרות. אולי זה כאלו שבחודש הקודם שכחו בעצמם יעלה ויבוא ועכשיו באים בתשובת המשקל לדאוג לאחרים שלא ישכחו. שכל אחד ידאג לעצמו ויפסיקו עם השטויות.
יש כאלו שרואים עליהם איך כל הדפיקות הם רק כדי להוציא את המרץ ההיפראקטיבי שלהם. כאילו לא היה להם הרגע בין הזמנים שלם להשתולל כאוות נפשם ולעבור מעריב אחד בשקט.
בכלל, השיטה הזו של לדפוק היא שיטה פסולה מעיקרה. אצלו בבית כנסת הגבאי מכריז 'יעלה ויבוא' וכולם זוכרים מצוין בלי דפיקות שעושות חור בראש לכולם. הדפיקות האלו זה פשוט ביזיון בית הכנסת. ברור שבמסגד או כנסייה היו מסלקים החוצה את הבחורים האלו. אנשים שוכחים שבית כנסת זה בית מקדש ויש הלכות ברורות על זה.
הוא לא פוסק, אבל יכול להיות שעדיף לשכוח פעם פעמיים יעלה ויבוא ולמנוע את המראה המשפיל הזה. אחת ולתמיד.
אבל הכי חצופים זה אלו שכשמגיעים ליעלה ויבוא אומרים בקול 'יעלה ויבוא', דבר ראשון זה עניין של הלכה להתפלל שמונה עשרה בלחש ומסתמא כלול בזה גם שתי מילים בודדות. חוץ מזה, זה מה שהם חושבים ברגעים האדירים האלו בזמן שהם עומדים לפני מלך מלכי המלכים ומתפללים אליו? לחנך את הציבור? שיחשבו קצת על המילים שעולות על שפתיהם ויחנכו את עצמם.
אם יש זמן שראוי לדפוק בו זה בקריאת המגילה בפורים וגם אז זה מטריד אבל היום לא פורים, במחילה.
דפיקות. דפוקים. דפק'ט. דה פקטו. דופלקס. דיפלקסיה. אנטי רפלקס. 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך...'.
הלם נפל עליו. כל ה'שמונה עשרה' נדפק על המחשבות המטופשות האלו. החזן עוד לא סיים וכולם היו שקועים בתפילה מעומק הלב. הוא הפנה את ראשו לאחוריו ועיניו חשכו – זונדי לרר, לא פחות. מינימום חצי שעה המתנה ל'עושה שלום'.
מישהו לקח את ה'שערי תשובה' ואף ספר אחר לא עמד בסביבה הקרובה. הוא הציץ אחורה שוב בזהירות בניסיון למצוא איזה קולא להסתמך עליה. אפסו הסיכויים – לרר עמד בקו ישיר ומדויק מאחוריו והתפלל כבן המחטא לפני אביו.
התפילה הסתיימה ובית המדרש התרוקן, רק עוד מתפללים בודדים עדיין עמדו בתפילה. הצצותיו אל סידורו של לרר נעשו תכופות וזה מצדו לא התקדם בקצב משביע רצון.
בחורים שגמרו את ארוחת הערב חזרו אל בית המדרש והוא עמד במזרח בפנים חמוצות ונכלמות עדיין בכובע ובחליפה.
רק כשסיים לרר את עבודת התפילה בשעה שרעש הלימוד כבר נשמע בהיכל, דפק נחמ'ש על ראשו בתדהמה: יעלה ויבוא, איך שכחתי. איזה דפיקה.
בלב גדוש שאיפות כבירות התמקם נחמ'ש חצי שעה לפני התפילה בספסל הקדמי כדי שלא לעכב אחרים באריכות תפלתו והיטיב לבו במוסרי השערי תשובה. שערי שמיים נפתחו לקראתו והמילים המייסרות אך המרוממות הרחיבו לבו כאולם.
דפיקה נשמעה והתפילה החלה בניגון ובהתעוררות השמורה לימים אלו. 'והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית' דמעות הציפו את עיניו, הוא התבונן בכל מילה. בכוונה רבה בירך על סדר המאורות והחלפת הזמנים כשאבחנה דקה עברה בו – גם בוא התקופה הזו של אלול והימים הנוראים כלולה בברכה הזו.
לבו החסיר פעימה כשהצהיר בלב שלם 'ובהם נהגה יומם ולילה' ובתחנונים העתיר 'ואהבתך אל תסיר ממנו לעולמים'. בית המדרש געש בקריאת 'שמע ישראל וקבלת עול מלכות שמיים, הוא ריכז את כל חושיו להרגיש את התנאי שב'והיה אם שמוע' וב'השמרו לכם פן יפתה לבבכם'.
אחר כך העלה על נס את נפלאות יציאת מצרים ויסודי האמונה. הוא הזכיר את הגאולה בציפייה נרגשת יחד עם הכוונה להסמיכה לתפילת הלחש המתקרבת ובאה.
מעולם לא התבונן כל כך במילות הקדיש. הוא הרגיש כמעט פיזית את ההתרוממות טפח מעל הקרקע ובלם הולם פסע את הפסיעות שקודם התפילה, היטיב את כפתורי החליפה ונשא ידיו כלפי מעלה.
צרורות של דפיקות הרעישו מכל הכיוונים כדי להזכיר לציבור 'יעלה ויבוא', בימים עברו היה זה תפקידו של הגבאי או החזן אך היום כל אחד נוטל במה לעצמו ודופק.
לא ברור מה גורם לכל כך הרבה בחורים נורמטיביים לדפוק במרץ כזה כשברור להם שלא חסר מי שיעשה את המלאכה המרגיזה הזו. כנראה אלו חסכי ילדות או יותר נכון חסמי בגרות. אולי זה כאלו שבחודש הקודם שכחו בעצמם יעלה ויבוא ועכשיו באים בתשובת המשקל לדאוג לאחרים שלא ישכחו. שכל אחד ידאג לעצמו ויפסיקו עם השטויות.
יש כאלו שרואים עליהם איך כל הדפיקות הם רק כדי להוציא את המרץ ההיפראקטיבי שלהם. כאילו לא היה להם הרגע בין הזמנים שלם להשתולל כאוות נפשם ולעבור מעריב אחד בשקט.
בכלל, השיטה הזו של לדפוק היא שיטה פסולה מעיקרה. אצלו בבית כנסת הגבאי מכריז 'יעלה ויבוא' וכולם זוכרים מצוין בלי דפיקות שעושות חור בראש לכולם. הדפיקות האלו זה פשוט ביזיון בית הכנסת. ברור שבמסגד או כנסייה היו מסלקים החוצה את הבחורים האלו. אנשים שוכחים שבית כנסת זה בית מקדש ויש הלכות ברורות על זה.
הוא לא פוסק, אבל יכול להיות שעדיף לשכוח פעם פעמיים יעלה ויבוא ולמנוע את המראה המשפיל הזה. אחת ולתמיד.
אבל הכי חצופים זה אלו שכשמגיעים ליעלה ויבוא אומרים בקול 'יעלה ויבוא', דבר ראשון זה עניין של הלכה להתפלל שמונה עשרה בלחש ומסתמא כלול בזה גם שתי מילים בודדות. חוץ מזה, זה מה שהם חושבים ברגעים האדירים האלו בזמן שהם עומדים לפני מלך מלכי המלכים ומתפללים אליו? לחנך את הציבור? שיחשבו קצת על המילים שעולות על שפתיהם ויחנכו את עצמם.
אם יש זמן שראוי לדפוק בו זה בקריאת המגילה בפורים וגם אז זה מטריד אבל היום לא פורים, במחילה.
דפיקות. דפוקים. דפק'ט. דה פקטו. דופלקס. דיפלקסיה. אנטי רפלקס. 'יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך...'.
הלם נפל עליו. כל ה'שמונה עשרה' נדפק על המחשבות המטופשות האלו. החזן עוד לא סיים וכולם היו שקועים בתפילה מעומק הלב. הוא הפנה את ראשו לאחוריו ועיניו חשכו – זונדי לרר, לא פחות. מינימום חצי שעה המתנה ל'עושה שלום'.
מישהו לקח את ה'שערי תשובה' ואף ספר אחר לא עמד בסביבה הקרובה. הוא הציץ אחורה שוב בזהירות בניסיון למצוא איזה קולא להסתמך עליה. אפסו הסיכויים – לרר עמד בקו ישיר ומדויק מאחוריו והתפלל כבן המחטא לפני אביו.
התפילה הסתיימה ובית המדרש התרוקן, רק עוד מתפללים בודדים עדיין עמדו בתפילה. הצצותיו אל סידורו של לרר נעשו תכופות וזה מצדו לא התקדם בקצב משביע רצון.
בחורים שגמרו את ארוחת הערב חזרו אל בית המדרש והוא עמד במזרח בפנים חמוצות ונכלמות עדיין בכובע ובחליפה.
רק כשסיים לרר את עבודת התפילה בשעה שרעש הלימוד כבר נשמע בהיכל, דפק נחמ'ש על ראשו בתדהמה: יעלה ויבוא, איך שכחתי. איזה דפיקה.
