שיתוף - לביקורת כי לא תשכח מפי זרעו

[castamir]

בן ה-13 היה נרגש עד עמקי נשמתו. הביט על אביו העומד לצדו, נרגש לא פחות ממנו. אבא בעצמו למד אצל ראש הישיבה, לפני שלושים שנה!


בהוראת המזכיר, נקשו קלות על הדלת, אחר נכנסו לחדר. ארונות עץ כבדים עמוסים בספרים עתיקים הביטו בהם מהדפנות, מעלים באפם ניחוחות קדומים. הסטנדר המקולף כמו נופף לשלום לתלמיד ממנו נפרד לפני שנים כה רבות.

ראש הישיבה הרים את עיניו מהגמרא הגדולה והרכיב לעיניו את משקפיו העבים, המהוהים. הביט בהם, קימט לשבריר-רגע את מצחו ומיד אמר בחיבה:

"שוורצבורד! אוהו. מנשה שוורצבורד... איזו זכות. וראה בנים לבניך!"

ר' מנשה נענע בראשו ביראת כבוד. הלא נאמר "ושיננתם לבניך - אלו התלמידים", וכשראש הישיבה רואה שלתלמידים שלו יש בנים או תלמידים משל עצמם, הוא מפטיר במילים אלו...

"ה... הראש ישיבה זוכר אותי?" הרגיש פתאום שוב ילד בן 13.

"א וודאי, איזו שאלה, איך אפשר לשכוח תלמיד נפלא כמוך, בן עלייה, מן המצוינים! נו, איך הולך אצלכם בכולל ברכסים?"...


רק בחוץ, הרשה ר' מנשה לעצמו להתפרק. להזיל דמעת התרגשות.

"יש לראש ישיבה זיכרון טוב במיוחד, נכון?" שאל אפי הצעיר.

"לאו דווקא". אמר ר' מנשה. "אומרים שהקורונה או החיסונים פגעו לו בזיכרון... אבל כנראה את התלמידים הוא זוכר היטב כי כל אחד ואחד לו נחקק לו בלב. כבנים ממש!"

<<<

בחדר פנימה, השיב ראש הישיבה את משקפי גוגל אל השולחן. "גוט, גוט". חייך לעצמו, וַיַחֲזֹר לתלמודו.

 

[פרוגמטי]

כמעיין המתבגר!

 

[castamir]

מתבגר

שששש...
אל תגלה!

 

[סיפור8]

בעז"ה

כתיבה מעניינת, אבל יש תופעה שאני רואה שהולכת ועולה- כאן בפורום בוודאי, וייתכן שזהו שיקוף למגמה קיימת גם בחוץ- ומעניין אותי אם שמתם לב.
נהיינו ממש ציניים כלפי הכל, לא?
כלפי הקופות, והראשי כוללים והצדיקים, והישועות וההבטחות והקברים, והעלונים והסיפורים והקבלות הטובות והכל הכל...
לא אומרת אם בצדק או לא בצדק, למה ומדוע. רק אומרת שהציניות הזו קיימת.
מה יהיה איתנו?

 

[castamir]

מנקודת המבט שלי - לא רק שלא התכוונתי לזלזל בו, אלא הכי להיפך. מקום מאוד אישי רחום ולבבי, של אדם שהפך לנכה, בתחום שאולי הכי יקר וחשוב לו - אבל עשה מאמץ שלא כהרגלו סגנונו ומנהגו כדי לגרום תחושה טובה של חיבה לסובבים אותו.