הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
שלוימי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה העליונה של ביהמ"ד היכן שהכולל שוכן. הוא הסדיר את נשימתו, מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר "לא משהו דרמטי, אבל חרגתי ממנהגי הקבוע, טבלתי אחרי התפילה במקום לפניה" הסביר לחברותא שתהה לפשר הסערה, "טוב ר' שלוימה אתה חייב קצת להרגיע עם הפרפקציוניזם שלך, אתה יודע כמה אנשים עוד מרוחים בשעה כזאת על המיטה משפשפים עיניים ב 'נעגעל וואסער' ואתה מתנצל לי על טבילה לאחר תפילה?!"
"שלוימי יש לך את הארנק שלך" הוא הסתובב וראה את יצחק מחזיק בארנקו, "מה? מתי זה נפל לי?, "לא יודע מישהו נכנס לפה לפני כמה דקות אוחז בארנק ושאל למי זה שייך", "טוב תודה" הוא שמח על האבידה שהוחזרה עוד בטרם הספיק להרגיש בחסרונה.
"רגע יצחק איפה הכסף?" קרא אחר דקה בבהלה, כולו נדהם ונסער, הוא חיפש בכל התאים הנסתרים שהמפעל הסיני הצליח להשחיל בארנק הקטנטן, אך לא, אין, הכסף אינו פה. הוא התנשף בכבדות, מסתכל סביב ולא יודע מה לעשות.
"כן זה בטח גנב" חרץ הבלן בפסקנות. "זה הפך כבר לדפוס פעולה קבוע, פעם שלישית בשבועיים האחרונים. "שום ארנק לא נפל לך בטעות מהכיס, מישהו הוציא לך אותו מהמכנסיים בעת שטבלת, לקח את הכסף וזרק את הארנק".
הוא התיישב מול החברותא שנבהל מהבעות פניו "שלוימי הכל בסדר? מה קרה?", "לא, ממש לא בסדר, אתה הרי יודע כמה אני מחושבן, זה היה הכסף שנועד לשכירות, התכוונתי לשלם היום מיד אחרי הכולל. אין לי כסף אחר בשבוע הקרוב והחשבון בנק כבר תקופה מקרטע, מה אני אעשה?" שלוימי כמעט פרץ בבכי "בחיים לא איחרתי לשלם למשכיר וכעת אין לי אפילו עם מה לאחר".
"ווי ווי מה שאני אעשה לגנב כשאמצא אותו, מה הוא חושב לעצמו?! אלוקים בבקשה תחזיר אותו בתשובה".
מוישי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה השלישית של ביהמ"ד היכן שיש גשר למעבר לבניין הישיבה הצמודה. הוא הסדיר את נשימתו מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר, "העיקר שהמשגיח לא יעצור אותי עכשיו ויזהיר שלא אאחר שוב לסדר, לא היום" הוא התיישב במקומו בוחן את הכיסא שמולו שאמור לאכלס את החברותא שלו, אך זה מתחמק בתקופה האחרונה מלהופיע, הוא לא הודיע לו שהוא עוזב אותו אך בימים האחרונים ראה את צלליתו מתנועעת מאחורי מחיצות העזרת נשים. "כנראה הוא פשוט לא רוצה לפגוע ביתום, אבל לא מסוגל לשבת מול חברותא שרק בוהה בו ללא הפסקה" חשב בתסכול.
הוא היה מודע היטב למצבו, בשבועות האחרונים הוא הפך להיות בחור מופנם, שתקן כרוני וכעת הוא מרגיש גם סהרורי. אבל הוא כבר לא היה יכול להפסיק. הוא היה חייב תמיד מזומנים, כדי לקבל מהסוחרים איתם קשר קשרים, ראשוניות על החומרים כמה ימים לפני שהם מוציאים אותם לכלל השוק. הוא התאהב בנישה שהקנה לעצמו, ספק שיכול לספק את כל המכשירים החדשים, כל המילויים בכל הטעמים, כל המינונים של הטבק וכל מה קשור לסיגריה אלקטרונית.
הוא לא עשה את זה בשביל כסף לצרכים עכשוויים, אמא ציידה אותו תמיד בדמי כיס מספיקים, אבל הוא רצה לפני החתונה להיות כבר 'סויחר וביזנס-מן', ולא להזדקק לכספי הקרנות והרחמים, הוא רצה לחתן את עצמו בכספו שלו.
ולכן המחשבות ייסרו אותו, הפכו אותו לדכאוני ושתקן, "זה לא הכסף שלי" כמו דקרו אותו באמצע הלילה השטרות המוסלקים בתוך המזרון הפנימייתי, "הפכתי למקצוען ממש כמו … מהספרים" הוא לא העז להעלות את המילה משורש ג.נ.ב. על דל שפתיו, "זה לא באמת אני" ניסה להתכחש, "מה אני אשם שהביקוש רק עולה, החברה רוצים מכשירים עוצמתיים וכדי להבטיח שאני נשאר 'ה' ספק הרלוונטי אני צריך לשלם הרבה לסוחרים. יש מצב שאני בכלל מפסיד פה, אני כבר לא אוחז ראש, בין הפחד להיתפס, לזהירות ממשווקים שרוצים להפיל אותי עם מוצרים פגומים, לא נשאר לי פנאי לחישובים כספיים". האמת שזה לא הפריע לו שהוא לא מרוויח, הוא רק רצה להוכיח שהוא לא הילד המסכן שתמונות דמעותיו מתגוללות בבתי כנסיות במטרה לסחוט רגשות, הוא סוחר סיגריות אלקטרוניות מבוקש.
אבל היום זה קרה לו, הדבר ממנו הכי פחד אכן הופיע,
אבא.
הוא נכנס למקווה בארשת פנים צדקנית שסיגל לעצמו בשבועות האחרונים, מגבת גדולה משוכה על כתפו, והופ, בטור השלישי שריק כרגע מאנשים קורץ לו ארנק תפוח שבולט מכיס המכנסיים. שליפה מהירה והנה הוא מרגיש אותה בין אצבעותיו, ממשש את השטרות מתחת למגבת, כהרף עין העביר את תכולת המזומן לכיס חולצתו, יצא מהגלגלת, השליך את הארנק במדרגות, ונשף נשיפה ארוכה מול לוח המודעות.
ואז הלב שלו ראה את המילים עוד לפני העיניים, הוא התחלחל והחוויר כולו, באיחור ניכר החל גם מוחו לקלוט את המילים, "אבא מסתכל מלמעלה" הוא הסתכל על המודעה ופחד מוות הציף אותו, הוא ראה את אבא שלו מביט בו בתביעה כשהוא עטור גלימה זהובה ומצנפת.
שלוימי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה העליונה של ביהמ"ד היכן שהכולל שוכן. הוא הסדיר את נשימתו, מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר "לא משהו דרמטי, אבל חרגתי ממנהגי הקבוע, טבלתי אחרי התפילה במקום לפניה" הסביר לחברותא שתהה לפשר הסערה, "טוב ר' שלוימה אתה חייב קצת להרגיע עם הפרפקציוניזם שלך, אתה יודע כמה אנשים עוד מרוחים בשעה כזאת על המיטה משפשפים עיניים ב 'נעגעל וואסער' ואתה מתנצל לי על טבילה לאחר תפילה?!"
"שלוימי יש לך את הארנק שלך" הוא הסתובב וראה את יצחק מחזיק בארנקו, "מה? מתי זה נפל לי?, "לא יודע מישהו נכנס לפה לפני כמה דקות אוחז בארנק ושאל למי זה שייך", "טוב תודה" הוא שמח על האבידה שהוחזרה עוד בטרם הספיק להרגיש בחסרונה.
"רגע יצחק איפה הכסף?" קרא אחר דקה בבהלה, כולו נדהם ונסער, הוא חיפש בכל התאים הנסתרים שהמפעל הסיני הצליח להשחיל בארנק הקטנטן, אך לא, אין, הכסף אינו פה. הוא התנשף בכבדות, מסתכל סביב ולא יודע מה לעשות.
"כן זה בטח גנב" חרץ הבלן בפסקנות. "זה הפך כבר לדפוס פעולה קבוע, פעם שלישית בשבועיים האחרונים. "שום ארנק לא נפל לך בטעות מהכיס, מישהו הוציא לך אותו מהמכנסיים בעת שטבלת, לקח את הכסף וזרק את הארנק".
הוא התיישב מול החברותא שנבהל מהבעות פניו "שלוימי הכל בסדר? מה קרה?", "לא, ממש לא בסדר, אתה הרי יודע כמה אני מחושבן, זה היה הכסף שנועד לשכירות, התכוונתי לשלם היום מיד אחרי הכולל. אין לי כסף אחר בשבוע הקרוב והחשבון בנק כבר תקופה מקרטע, מה אני אעשה?" שלוימי כמעט פרץ בבכי "בחיים לא איחרתי לשלם למשכיר וכעת אין לי אפילו עם מה לאחר".
"ווי ווי מה שאני אעשה לגנב כשאמצא אותו, מה הוא חושב לעצמו?! אלוקים בבקשה תחזיר אותו בתשובה".
מוישי יצא מן המקווה וטס במהירות במעלה המדרגות העמוסות מניחי תפילין לקומה השלישית של ביהמ"ד היכן שיש גשר למעבר לבניין הישיבה הצמודה. הוא הסדיר את נשימתו מנסה לעטות חיוך של הכול בסדר, "העיקר שהמשגיח לא יעצור אותי עכשיו ויזהיר שלא אאחר שוב לסדר, לא היום" הוא התיישב במקומו בוחן את הכיסא שמולו שאמור לאכלס את החברותא שלו, אך זה מתחמק בתקופה האחרונה מלהופיע, הוא לא הודיע לו שהוא עוזב אותו אך בימים האחרונים ראה את צלליתו מתנועעת מאחורי מחיצות העזרת נשים. "כנראה הוא פשוט לא רוצה לפגוע ביתום, אבל לא מסוגל לשבת מול חברותא שרק בוהה בו ללא הפסקה" חשב בתסכול.
הוא היה מודע היטב למצבו, בשבועות האחרונים הוא הפך להיות בחור מופנם, שתקן כרוני וכעת הוא מרגיש גם סהרורי. אבל הוא כבר לא היה יכול להפסיק. הוא היה חייב תמיד מזומנים, כדי לקבל מהסוחרים איתם קשר קשרים, ראשוניות על החומרים כמה ימים לפני שהם מוציאים אותם לכלל השוק. הוא התאהב בנישה שהקנה לעצמו, ספק שיכול לספק את כל המכשירים החדשים, כל המילויים בכל הטעמים, כל המינונים של הטבק וכל מה קשור לסיגריה אלקטרונית.
הוא לא עשה את זה בשביל כסף לצרכים עכשוויים, אמא ציידה אותו תמיד בדמי כיס מספיקים, אבל הוא רצה לפני החתונה להיות כבר 'סויחר וביזנס-מן', ולא להזדקק לכספי הקרנות והרחמים, הוא רצה לחתן את עצמו בכספו שלו.
ולכן המחשבות ייסרו אותו, הפכו אותו לדכאוני ושתקן, "זה לא הכסף שלי" כמו דקרו אותו באמצע הלילה השטרות המוסלקים בתוך המזרון הפנימייתי, "הפכתי למקצוען ממש כמו … מהספרים" הוא לא העז להעלות את המילה משורש ג.נ.ב. על דל שפתיו, "זה לא באמת אני" ניסה להתכחש, "מה אני אשם שהביקוש רק עולה, החברה רוצים מכשירים עוצמתיים וכדי להבטיח שאני נשאר 'ה' ספק הרלוונטי אני צריך לשלם הרבה לסוחרים. יש מצב שאני בכלל מפסיד פה, אני כבר לא אוחז ראש, בין הפחד להיתפס, לזהירות ממשווקים שרוצים להפיל אותי עם מוצרים פגומים, לא נשאר לי פנאי לחישובים כספיים". האמת שזה לא הפריע לו שהוא לא מרוויח, הוא רק רצה להוכיח שהוא לא הילד המסכן שתמונות דמעותיו מתגוללות בבתי כנסיות במטרה לסחוט רגשות, הוא סוחר סיגריות אלקטרוניות מבוקש.
אבל היום זה קרה לו, הדבר ממנו הכי פחד אכן הופיע,
אבא.
הוא נכנס למקווה בארשת פנים צדקנית שסיגל לעצמו בשבועות האחרונים, מגבת גדולה משוכה על כתפו, והופ, בטור השלישי שריק כרגע מאנשים קורץ לו ארנק תפוח שבולט מכיס המכנסיים. שליפה מהירה והנה הוא מרגיש אותה בין אצבעותיו, ממשש את השטרות מתחת למגבת, כהרף עין העביר את תכולת המזומן לכיס חולצתו, יצא מהגלגלת, השליך את הארנק במדרגות, ונשף נשיפה ארוכה מול לוח המודעות.
ואז הלב שלו ראה את המילים עוד לפני העיניים, הוא התחלחל והחוויר כולו, באיחור ניכר החל גם מוחו לקלוט את המילים, "אבא מסתכל מלמעלה" הוא הסתכל על המודעה ופחד מוות הציף אותו, הוא ראה את אבא שלו מביט בו בתביעה כשהוא עטור גלימה זהובה ומצנפת.
נערך לאחרונה ב:
