הנושאים החמים
הנושאים החמים
סיפור נפלא שסופר במוצאי שמחת תורה ושמיני עצרת, אולם יפה כוחו להעיר נפשות ישראל גם בימים אלו שאחרי חג הפסח
מוצאי שמחת תורה, בית המדרש 'אור יוסף'.
שיירי טופי דבוקים לרצפה. כוסות חד פעמיים מעוכים. שלולית קולה באמצע הרצפה. תערובת של קוגעל תפוחי אדמה עם שיירי הערינג בתוך צלחות -בצל מרכזיות. שקית זבל לא מסודרת שתיה שהתחילה להתפזר. בקבוקי שוכבים על הרצפה. שקיות ממתקים שנשארו מיותמות למחצה לשליש ולרביע. ועוד... כל אלו חברו יחד והשרו על זעליג תחושה לא נעימה בעליל. הוא נזכר איך רק אתמול הוא עמל ויגע לסדר את הבית מדרש באופן נפלא ביותר, הספסלים והשולחנות עמדו ישרים כמו חיילים ר והארונות ממושמעים, המקר מדרש היו מלאים -במטבח הבית וגדושים במאכלים נעימים למראה ומסודרים היטב. וכעת? בתוך לבו הוא חושב בכאב שרצפת הבית מדרש לא היתה מעולם מלוכלכת כמו בשעות אלו. אין לו כח להתחיל לנקות ולסדר את כל מה שהולך כאן. נכון. סיכמו איתו מראש על תשלום הבית מדרש לפני מלא על ארגון ואחרי החג, כך שאין לו שתי ברירות הוא חייב עד הבוקר לנקות את - הבית מדרש לגמרי, כך שכאשר יבואו ראשוני הלומדים הם יראו מדרש נותץ ומסודר, אבל אין -בית לו כח... זה לא רק הלכלוך והבלגן. זה התסכול הפנימי על הפער האדיר כמה עבד -בין אתמול להיום ל על הבית מדרש שיהיה נקי אתמו ומצוחצח, כמה שמחה ונחת היה לו כשהוא עמד וסקר את הבית מדרש מדרש -בכניסת היום טוב, הבית היה נקי ומצוחצח, וגם היה מסודר היטב. וכעת, בית המדרש נראה כמו איזה... הוא לא מעיז להעלות על דל שפתיו את מה שהוא מרגיש מול המראה הזה. מה שברור שזה ממש 'חילול השם' איך שהבית מדרש נראה כעת! פלא שנכתב מתוך דיבורי נמצורף בזאת סיפור 'מוצאי שמיני עצרת', ות ישראל גם בימים אולם יפה כוחם להאיר נפש שאחרי חג הפסח
בכל השנים הוא היה פונה לביתו מיד במוצאי החג, כך שמעולם הוא לא עמד מול המחזה הזה, תמיד הוא ידע וראה שהבית מדרש מתלכלך תוך כדי החג, אך כשבית מדרש מלא באנשים וילדים לא מספיק שמים לב לגודל הביזיון. ול הבית אולם כעת כשהוא עומד מ מדרש הריק ורואה את כל הררי הפסולת והלכלוך, הוא פשוט לא יודע את נפשו! אבל חכם לומד מטעויות! "שנה "אסכים -הרהר בלבו -הבאה" לקחת על עצמי רק את החלק של הכנת הבית מדרש בערב החג. את הניקיון של מוצאי יום טוב אשאיר לאחרים, זה לא שוה את התשלום..."
* * *
רעש חשוד נשמע מכיוון דלת הבית מדרש, זעליג הסתובב באחת, ונדהם לראות את ידידו ר' חיים נכנס לבית מדרש, כשבידו מטאטא, כף אשפה, וכמה שקיות אשפה... - ר' חיים! מה מעשיך בשעה זו בבית מדרש? באת לעזור לי? - לא ידעתי כלל שאתה כאן, ני כבר אם אני מפריע לך, א מסתובב וחוזר לביתי! - מה פתאם, אדרבה ואדרבה, אשמח מאד לקבל עזרה, תראה מה הולך כאן! אתה יודע מה, אם באת לכאן כדי לנקות, אולי תשחרר אותי לביתי, ואני אשלם לך את כל מה שאני אמור לקבל! אין לי שום חשק וכח לטפל פה בכל הלכלוך והבלגן הזה! - מה פתאם, לא באתי לכאן בשביל שתשלם לי, באתי בשביל לזכות לנקות את הבית מדרש. ואם אתה עייף וחלוש, אתה יכול באמת ללכת הביתה ברגע זה! אבל חבל מאד שאתה לא תזכה גם בזכות זו. בוא נעשה את זה ביחד, ותוך כדי אספר לך קצת מה מביא אותי להגיע באישון לילה לנקות את מדרש. לא חשבתי -הבית תי, אבל אם כך שתראה או סיבב השי"ת, אזי כנראה שגם אתה צריך לשמוע מה שאני שמעתי פעם, אני בטוח שדיבורים אלו יעזרו לך הרבה במשך החיים! - נשמע מעניין מאד! - הייתי מציע שבמקום שנתחיל לעבוד עכשיו ביחד, נשב בצד כמה דקות ונשוחח, אחרי זה העבודה תהיה הרבה יותר שם בצד נעימה ומהירה! הנה, יש כמה כסאות נקיים וחצי בקבוק סודה, בוא נשב שם ונשוחח קצת. - בשמחה רבה! ממש נס שהגעת...
* * *
ובכן, מזה כמה שנים שאני שם לב למשהו מעניין. בערב שבת קודש הילדים אצלי בבית ממש רבים מי כל אחד רוצה -יסדר את השולחן תו לסעודה! לסדר אותו ולהכין או עד שעם השנים עשינו בין הילדים תורנות, מי מסדר בבוקר ומי בלילה וכו'. כאשר -שמתי לב -אבל מצד שני מגיעים לחלק השני של אותה עבודה, דהיינו לפינוי השולחן משיירי הסעודה, שם גם יש ויכוח קבוע בין הילדים, אבל ויכוח שונה, הפוך. כל אחד מחפש רק להתחמק קיד הזה. תמיד יש אלו מהתפ שפתאם מברכים ברכת המזון בכוונה מרובה... תמיד חשבתי שזה פשוט ענין של עדינות הנפש, דהיינו שבני אדם עדינים אינם אוהבים להתעסק עם שיירי מאכל ופינוי פסולת. כך שהבנתי היטב את הילדים. והאמת, הבנתי גם את עצמי... כי גם אני בהכנת נהנה יותר להתעסק השולחן לקראת הסעודה מאשר להתעסק בפינוי שייריה. וכך חלפו השנים, וכמו בהרבה שהיא -בתים טובים, עשינו איזו תורנות קבועה מי מוריד את הכלים מהשולחן, כל אחד נכנס למקום שלו ולמשבצת שלו, והכל זרם על מי מנוחות. עד ש...
* * *
להתארח בביתו שבת אחת יצא לי של יהודי חשוב, במשך כל הסעודה הוא דיבר דברי תורה מתוקים וערבים, ראיתי בחוש כיצד מצד יורד -אחד הוא 'מוצב ארצה' לרמה ולגיל של ילדיו, אך מצד שני 'ראשו מגיע השמימה'. זו היתה סעודה ממש נפלאה, שמלווה אותי עד היום. והנה, תיכף אחרי ברכת המזון, הוא עמד והתחיל לאסוף את כלי נ הסעודה בשמחה כזו, בחדוה -מיוחדת, ראיתי איך הוא נזהר בד בבד ממלאכת בורר, אולם יחד עם כולו היה -הזהירות ממכשול, כל מלא שמחה, הוא הלך למטבח בצעדי ריקוד, וחזר שוב לאסוף עוד ועוד כלים. בהתלהבותו המיוחדת הוא הדביק את כל סובביו, ם למלאכה שהצטרפו גם ה הגדולה, וכמובן גם לא אנכי טמנתי ידי בצלחת, כלומר כן טמנתי את ידי בצלחות, והורדתי אותם מהשולחן לכיוון המטבח. שמתי לב שתוך כדי עבודתו הוא מפזם לעצמו שתי מלים שוב ושוב, זה היה ממש בשקט, אולם כיון שבמשך כל הערב הייתי קשוב למוצא פיו, היטיתי גם עכשיו את אוזני וניסיתי לשמוע מה הוא לוחש שם לעצמו, היה נדמה לי שהוא אומר 'כבוד שמים, כבוד שמים'. בתום העבודה, כאשר חזר והתיישב ליד השולחן, התיישבתי גם אני לידו, וביקשתי לשמוע קצת מה היא החדוה -מה זה ועל מה זה הגדולה בפינוי השולחן, ומה מונח מתחת לכל זה. תי בו, נענה לבקשתי, אחרי שהפצר ופתח ואמר: שמתי לב, שהרבה אנשים משקיעים מכוחם ומזמנם להתכונן לקראת שבת, להתכונן לקראת החג, להתכונן לקראת שמחה העתידה לבוא, וכדומה. אולם, ברגע שהאירוע המדובר חולף ועובר, אין בכוחם 'לשוב אליו', הם מעדיפים מיד לדבר על האירוע ים לדבר שהנה הבא, מיד מתחיל הנה מגיע חג פלוני, תיכף תבוא שמחה פלונית. עד שיום אחד שמעתי מצדיקים שלכן לא אומרים תחנון אחרי סוכות ופסח עד סוף החודש, כיון שעד סוף החודש זה עדיין 'המשך היום טוב'. ואם תאמר איזה יום טוב? הרי כבר סיימנו לארוז את כלי הפסח ואת דפנות הסוכה? אלא ד סוף החודש מוטל עלינו שע 'לארוז' את מה שקיבלנו וזכינו במשך החג, כהכנה לחודשים הקרבים ובאים. והיינו, שמוטל עלינו לשבת ולחשוב אחרי החג מה קיבלנו ומה זכינו ומה עשינו, וזה חלק בלתי נפרד מהיום טוב! אולם כאשר ניסיתי לדבר על כך עם ידידים ומכרים שמתי לב ם בסגנון אחד: שכולם מתנבאי "עזוב, חבל לדבר על מה שהיה, בוא נמשיך הלאה, הרי תיכף מגיע היום טוב הבא, יהודי צריך תמיד להסתכל על העתיד, עם הפנים קדימה", ועוד כהנה וכהנה לשונות... עם הזמן הבנתי שפשוט קשה מאד ליהודי לשמוח במה שהוא עשה וזכה, קשה לו להתחבר למציאות הוא אכן זכה לקיים הפשוטה הזו ש כל כך הרבה מצוות: אכילת מצה ומרור, שתיית ד' כוסות, או ישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים... וכל זה למה? כי בדמיונו הוא רצה משהו אחר, גבוה יותר, מופשט יותר, עילאי יותר. ומתוך כך קשה לו מאד לשמוח במה שהוא כן זכה ועשה. משל למה הדבר דומה, לאדם בלוטו במיליון שקל, ומרגיש שזכה צער וכאב על כך שחבר שלו זכה במיליון מאה... הרי זכית במיליון שקל! מה לך להתעסק בזוטות?! נכון שיהודי צריך תמיד לשאוף להרבות עוד ועוד, אבל חייבים גם ללמוד לשמוח עם מה שכן זוכים ועושים! אלא מאי, שהאדם לא מצליח להחשיב את מה שהוא עושה פשטות, כאן שורש הבעיה.ב עם הזמן תפסתי שכאשר יהודי יחשיב את מה שהוא עושה, הוא ישים לב פתאם איך ממש כל מציאותו היא חטיבה אחת של תורה ומצוות, של גילוי כבוד מלכותו בעולם! כמו שכתב ר' צדוק אדם כשעושה הכהן מלובלין: "ה מעשים הטבעיים שהוא מוכרח לך נקרא הו ,בהם מצד טבעו .ויש מצוה בדבר ,לעשות רצון קונו וכו'" ובכלל גם כן אכילה ושתיה ).צדקת הצדיק קעג( מעשים אבל במקום לדבר על " הטבעיים שהוא מוכרח בהם מצד ", בוא נחזור למצוות מעשיות, טבעו שמתי לב איך אני מקיים תורה ומצוות כל הזמן, ואינני צריך רק קצת להתבונן במעשיי, ולשמוח על ה שזכיתי לחיות בתוך חממה מ אחת גדולה של כבוד שמים וקיום תורה ומצוות. מאז התחלתי להשקיע זמן ומחשבה דוקא 'אחרי' קיום המצוות, לא רק בהכנה 'לקראת' המצוה, אלא בשים לב ומח אחר לייקר ולהחשיב את -השבת והחג מה שזכיתי, וכמובן שמתוך כך אני גם מקיים את המצוות וחוגג את החגים בצורה יותר שמחה ומחוברת... וכעת נחזור לפינוי השולחן... כחלק מאותו שינוי תפיסה החלטתי להתחיל להשקיע מח ולב בפינוי השולחן. חשבתי לעצמי, שלפני הסעודה יש ענין מיוחד להתכונן לקראת הסעודה הגדולה, 'סעודתא דמהימנותא', אולם כל זה עדיין קצת בבחינת 'הכנה', אזי -אחרי הסעודה אולם מתעסקים אנו במאכלים וצלחות שהיו חלק מאותם סעודות! הטחינה שלפני הסעודה זה לא הטחינה של אחרי הסעודה! לפני הסעודה זה היה טחינה שבעזרת השי"ת מקווים מאד שהיא תהיה חלק מסעודת שבת, אולם כעת, אחרי הסעודה, הרי ה'טחינה' הזו היא ממש חלק בלתי נפרד סעודות האמונה! כלי האכילה מ שמקודם היו נקיים ומצוחצחים, מלוכלכים כעת מתוך שעסקו בהם בסעודתא דמהימנותא, וכן הלאה והלאה... זה פשוט בלגן קדוש, לכלוך קדוש. כך אני מרגיש. עם מחשבות אלו אני מסיר את כלי הסעודה ומרגיש שמחה וחדוה על הזכות שזכינו לאכול עוד פעם את 'סעודות -דות השבת' 'סעו האמונה'. נכון, הרבה פעמים משתלט עלי גם כבדות הגוף שאחר הסעודה, ונוסף על כך גם מחשבות קשות שאולי אכלתי יותר מידי... אבל כל זה בטל "זכיתי -בששים בשמחה הגדולה לאכול סעודת שבת"!
* * *
ר' חיים סיים לתאר מה אירע ל אותו יהודי חשוב, בביתו ש והמשיך בדבריו הנרגשים באזני -ר' זעליג יצאתי עם הרבה תובנות מאותה שבת, אבל התובנה הזו ממש מלווה אותי מידי שבת. לא רק בפינוי השולחן, אלא גם בכל היחס ל'מוצאי שבת'. פעם הייתי ממש מהדר בדברי חז"ל "כיון שיצאה שבת, וי אבדה נפש", נהגתי 'לעסוק' במוצאי שבת הרבה בסוגיא זו, היו אלו שעות קשות עבורי. היו שנים שהרגשתי שאני ממש כאותם צדיקים מופלגים שממש חיו 'משבת לשבת', ותיכף במוצאי שבת כבר המתינו לשבת הבאה... באותה אך אחרי מה ששמעתי שבת הבנתי שזה פשוט נובע אצלי מקושי להסתכל על השבת האחרונה, ופשוט לשמוח איתה! כן, שמרתי שבת! הבית מלוכלך, הכיור מלא כלים, הבטן קצת כואבת, אבל כל זה למה? כי שמרתי עוד שבת קודש! לכן תמיד 'התגעגעתי' לשבת הבאה, להכנות 'לקראת שבת'... בחשיבה שלי, עשיתי אז שינוי גדול ומאז לפעמים אני פוצח במחול קטן אחרי הבדלה, כן כן, בתוך המטבח המלוכלך, אני אוחז בידיהם של ילדיי ושר "ישמחו במלכותך"! וכי חכמה היא לשיר "ישמחו במלכותך" רק אל מול נרות השבת הבוהקים ושולחן השבת המפואר? בודאי שזה חכמה! אבל זה - ותמימות גם יחד -יותר חכמה לרקוד "ישמחו במלכותך" גם אחרי שבת קיצית ארוכה... כולל המריבות של הילדים, וכולל הארטיקים שנדבקו לרצפה, ועל כל כל -זה לומר "ישמחו במלכותך" זה חלק ממלכות ה' שהתגלתה היום!!!
* * *
- נשמע מעניין מאד! ממש חשיבה הפוכה, כלומר, ישרה... - ן כן, אבל שים לב, שהשעה אכ מתאחרת, ועדיין לא התחלנו לנקות את הבית מדרש! בוא מתחיל לנקות, ותוך כדי כך אמשיך לספר לך מה שחשבתי היום בעליה של 'חתן תורה'... - בטח בטח, הנה, שם בצד יש חומרי ניקוי. תשמע, אני פשוט לא מוצא מלים, נתת לי חשק עצום לנקות את הבית מדרש, ובן לא רק לנקות, אלא גם וכמ נתת לי הסתכלות חדשה ומופלאה על כל החיים!!! איזה נס שבאת! ובכן, אני מחכה לשמוע מה חשבת היום...
* * *
היום כשמכרו את העליות, אמר לי מישהו, שפעם הוא שמע פתגם מי -"מי יכול לעלות ל'חתן תורה' למד זה שיכול לומר שהוא באמת השנה את כל התורה, אבל 'חתן בראשית' כל אחד יכול להיות, כל אחד יכול להתחיל מ'בראשית'"! ובכן, עם פתגמי קודש קדומים אינני יכול להתווכח, ולכן גם לא עניתי לו מאומה, אבל נזכרתי שאותו יהודי אמר לי את זה גם שנה שעברה... כנראה שמידי שנה יודע בשנה הוא חוזר על כך שמי אם זכינו ולמדנו וכו', אבל בעזרת השם מכאן ואילך... חשבתי לעצמי שבטח יאמרו עליו 'אחרי מאה ועשרים' שכל חייו היו מקשה אחת של רצונות עצומים לתורה ויראת שמים... ובמאמר המוסגר יש להוסיף, שאמנם יתכן שאותו יהודי שמע אמרה זו בשם צדיקים, אך יתכן את זה פעם שאותו צדיק אמר ליהודי מסויים במצב מסויים, אבל אף אחד לא אמר שצריכים להפוך להתהלך -את זה ל'דרך חיים' תמיד בהרגשות שליליות ובלי שמחת יהדות ואמונה במה שהוא כן עשה. -וכעת נחזור לגופם של דברים שאני לעצמי אמרתי הפוך! מאד נחמד להיות 'חתן בראשית', אבל להתחיל דף חדש ונקי, החכמה היא להיות 'חתן תורה'! לומר לעצמך "כן! הרי הקשבתי בשנה האחרונה לקריאת התורה כל שבוע, אז סיימתי את התורה"! ואז חשבתי, שאולי לכן אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בתורה דוקא בשמחת תורה, בתוך כל הבלגן והפעקאלא'ך, ותוך כדי התור הארוך של הילדים הנרגשים טופים בטלית, כשבקושי רב הע אנחנו מצליחים להתרכז ולהטות בכך נלמד -אוזן לבעל קורא להחשיב את כל ה'קריאת התורה' ששמענו בשנה האחרונה! - יפה מאד, אני חושב עכשיו מענין לענין באותו ענין, שמכאן יש ללמוד גם על סוגיית ה'דף היומי'... שיש הרבה יהודים שהולכים מידי ר, וכאשר מתקרבים יום לשיעו לסיום המסכת ומתחילים לתכנן את הסיום, הם מרגישים כזו צביטה בלב, נזכרים שבעצם הם לא ממש פרטים -הבינו את כל הפרטי של המסכת, והיה גם פעמים שראשם נשמט לכמה דקות על הגמרא, ועוד כהנה וכהנה, ואין צורך להאריך... וגם בזה יש שני גישות: יש יהודי שבכל יום מסכת מבטח לעצמו ס ש'במסכתא הבאה הוא יתפוס את עצמו', וכך הוא מעביר את כל ימיו בציפיות ואכזבות ודמיונות דקדושה. ויש שזוכה להחשיב את מה שכן למד, מאמין בחשיבות עצם הליכתו לשיעור דבר יום ביומו, ומתוך כך מתמלא לבו בשמחה של שמחה לגמרה של תורה! גישה וזה תלוי גם בכל ה ללימוד, שאם ניגש ללימוד עם דמיונות שלא כפי מדתו, ברי זה דרך בטוחה ליפול בסוף לאכזבות קשות, ולעומת זאת אם ניגש ללימוד מתוך רצון פשוט לעשות ככל שביכלתו, ואיננו מדמה בדעתו ש'הפעם הזאת' יהיה משהו מיוחד שלא היה מעולם, אזי יוכל לשמוח בזמן ה!הסיום בשמחה של תור - זה תובנה ממש חשובה ויפה! ואחזור למה שדיברתי מקודם, על כך שסיום קריאת התורה נעשה דוקא בקריאת התורה בתוך בלגן ולכלוך וכו' - שכאשר חשבתי על כך, נזכרתי מיד גם במה שאירע רק לפני כמה ימים, כשבאתי למו"צ עם האתרוג שלי, שהתפשטו בו עיגולים מא זה בצבעים שונים, וחששתי ש הוא ה'אתרוג המנומר' שנזכר בהלכה, אך הרב שלף מהארון את החתם סופר על מס' סוכה, והקריא מתוכו : "רוב פעמים על ידי משמוש היד ורוב הנענועים נולדו בו נימורים נימורים וכו', ומי יודע אם הוא ממראה אתרוג וכו', נראה לי דהוה 'הדר', כיון שבאו על ידי ו והדרו".מצותו, זה הוד אמרתי לעצמי, אם אתרוג שנראה כ'מנומר' הוא כשר ומהודר כיון שאותם נימורים נעשו על ידי קיום המצוה, על אחת כמה וכמה בשאר התורה ומצוות שלנו, שהרבה פעמים גם אינם נראים כלל דבר -'מנומר', אך לפעמים הבעל מפתה את האדם ומטעה אותו, מנסה לגרום לו לחשוב שאם הוא עייף אחרי הסעודה, או אם אחרי הבית מבולגן ומלוכלך אחרי שבת וחג, אז כנראה הוא 'מנומר', אך על היהודי לומר בעוז ובטחה: "כיון שבאו על ידי מצותו, זה הודו והדרו"!!!
* * *
בודאי כעת כבר תבין, מדוע אחרי כזה חג, החלטתי לבוא לכאן מדרש, המטרה ולנקות את הבית שלי לא היתה לנקות את הבית מדרש כדי לפנות כבר את הלכלוך ו'להחזיר את הבית מדרש למצב נקי', אלא אדרבה, רציתי דוקא לזכות להתעסק עם הלכלוך לעמוד מהצד -הקדוש הזה ולהסתכל על הבית מדרש המלא כבוד שמים, לראות את הררי האשפה וכל שיירי המאכלים, שזכינו היום! ולשמוח על מה והנה תראה, איך תוך כדי הדיבורים כבר הספקנו לנקות את כל הבית מדרש, נשאר לנו רק לפנות את השקיות אשפה החוצה, שכבר והרי זה ממש כמו המצוה הגדולה של 'הוצאת הדשן', ובדיוק אנחנו עומדים בשעה בה קיימו הכהנים מצוה זו מידי בוקר. וכדאי להוסיף, ציירים את ה'תפוח' שהנה היום מ שעל המזבח כעיגול נאה ומסותת... אבל באמת מה היה שם? ערימה גבוהה של אפר, כמו שאנחנו מכירים משיירי המדורות של שריפת חמץ ומדורות ל"ג בעומר, מראה בלתי מלבב וריח בלתי נעים, אבל חז"ל אומרים ברגלים לא היו מדשנין אותו ש" , "! כן כןמפני שהוא נוי למזבח ערימה גבוהה של אפר זה נוי למזבח! כמו כן אנחנו יכולים לומר על פחי האשפה המלוכלכים אחרי החג, שהם "נוי למזבח"! הרי הם מעידים כאלף עדים על כך שגם כיום הזה, אלפי שנים אחרי מתן תורה, אלפי שנים אחרי היציאה לגלות, עדיין עם ישראל חי וקיים, ם את מאות אלפי יהודים מקיימי התורה וחוגגים את המועדות בשמחה וטוב לבב!!! - אני מודה לך מקרב לב על דבריך היקרים והנפלאים, קיבלתי הלילה הסתכלות חדשה לחיים, ולא רק על ניקוי מדרש מלוכלכים... אני -בתי חושב שהדברים האלו יתנו לי כוחות מחודשים לשמוח בר עלינו, בחודש החגים שע ולשאוב מהם מלוא חופניים חיות, עידוד והרבה שמחת יהדות. ישר כח
מוצאי שמחת תורה, בית המדרש 'אור יוסף'.
שיירי טופי דבוקים לרצפה. כוסות חד פעמיים מעוכים. שלולית קולה באמצע הרצפה. תערובת של קוגעל תפוחי אדמה עם שיירי הערינג בתוך צלחות -בצל מרכזיות. שקית זבל לא מסודרת שתיה שהתחילה להתפזר. בקבוקי שוכבים על הרצפה. שקיות ממתקים שנשארו מיותמות למחצה לשליש ולרביע. ועוד... כל אלו חברו יחד והשרו על זעליג תחושה לא נעימה בעליל. הוא נזכר איך רק אתמול הוא עמל ויגע לסדר את הבית מדרש באופן נפלא ביותר, הספסלים והשולחנות עמדו ישרים כמו חיילים ר והארונות ממושמעים, המקר מדרש היו מלאים -במטבח הבית וגדושים במאכלים נעימים למראה ומסודרים היטב. וכעת? בתוך לבו הוא חושב בכאב שרצפת הבית מדרש לא היתה מעולם מלוכלכת כמו בשעות אלו. אין לו כח להתחיל לנקות ולסדר את כל מה שהולך כאן. נכון. סיכמו איתו מראש על תשלום הבית מדרש לפני מלא על ארגון ואחרי החג, כך שאין לו שתי ברירות הוא חייב עד הבוקר לנקות את - הבית מדרש לגמרי, כך שכאשר יבואו ראשוני הלומדים הם יראו מדרש נותץ ומסודר, אבל אין -בית לו כח... זה לא רק הלכלוך והבלגן. זה התסכול הפנימי על הפער האדיר כמה עבד -בין אתמול להיום ל על הבית מדרש שיהיה נקי אתמו ומצוחצח, כמה שמחה ונחת היה לו כשהוא עמד וסקר את הבית מדרש מדרש -בכניסת היום טוב, הבית היה נקי ומצוחצח, וגם היה מסודר היטב. וכעת, בית המדרש נראה כמו איזה... הוא לא מעיז להעלות על דל שפתיו את מה שהוא מרגיש מול המראה הזה. מה שברור שזה ממש 'חילול השם' איך שהבית מדרש נראה כעת! פלא שנכתב מתוך דיבורי נמצורף בזאת סיפור 'מוצאי שמיני עצרת', ות ישראל גם בימים אולם יפה כוחם להאיר נפש שאחרי חג הפסח
בכל השנים הוא היה פונה לביתו מיד במוצאי החג, כך שמעולם הוא לא עמד מול המחזה הזה, תמיד הוא ידע וראה שהבית מדרש מתלכלך תוך כדי החג, אך כשבית מדרש מלא באנשים וילדים לא מספיק שמים לב לגודל הביזיון. ול הבית אולם כעת כשהוא עומד מ מדרש הריק ורואה את כל הררי הפסולת והלכלוך, הוא פשוט לא יודע את נפשו! אבל חכם לומד מטעויות! "שנה "אסכים -הרהר בלבו -הבאה" לקחת על עצמי רק את החלק של הכנת הבית מדרש בערב החג. את הניקיון של מוצאי יום טוב אשאיר לאחרים, זה לא שוה את התשלום..."
* * *
רעש חשוד נשמע מכיוון דלת הבית מדרש, זעליג הסתובב באחת, ונדהם לראות את ידידו ר' חיים נכנס לבית מדרש, כשבידו מטאטא, כף אשפה, וכמה שקיות אשפה... - ר' חיים! מה מעשיך בשעה זו בבית מדרש? באת לעזור לי? - לא ידעתי כלל שאתה כאן, ני כבר אם אני מפריע לך, א מסתובב וחוזר לביתי! - מה פתאם, אדרבה ואדרבה, אשמח מאד לקבל עזרה, תראה מה הולך כאן! אתה יודע מה, אם באת לכאן כדי לנקות, אולי תשחרר אותי לביתי, ואני אשלם לך את כל מה שאני אמור לקבל! אין לי שום חשק וכח לטפל פה בכל הלכלוך והבלגן הזה! - מה פתאם, לא באתי לכאן בשביל שתשלם לי, באתי בשביל לזכות לנקות את הבית מדרש. ואם אתה עייף וחלוש, אתה יכול באמת ללכת הביתה ברגע זה! אבל חבל מאד שאתה לא תזכה גם בזכות זו. בוא נעשה את זה ביחד, ותוך כדי אספר לך קצת מה מביא אותי להגיע באישון לילה לנקות את מדרש. לא חשבתי -הבית תי, אבל אם כך שתראה או סיבב השי"ת, אזי כנראה שגם אתה צריך לשמוע מה שאני שמעתי פעם, אני בטוח שדיבורים אלו יעזרו לך הרבה במשך החיים! - נשמע מעניין מאד! - הייתי מציע שבמקום שנתחיל לעבוד עכשיו ביחד, נשב בצד כמה דקות ונשוחח, אחרי זה העבודה תהיה הרבה יותר שם בצד נעימה ומהירה! הנה, יש כמה כסאות נקיים וחצי בקבוק סודה, בוא נשב שם ונשוחח קצת. - בשמחה רבה! ממש נס שהגעת...
* * *
ובכן, מזה כמה שנים שאני שם לב למשהו מעניין. בערב שבת קודש הילדים אצלי בבית ממש רבים מי כל אחד רוצה -יסדר את השולחן תו לסעודה! לסדר אותו ולהכין או עד שעם השנים עשינו בין הילדים תורנות, מי מסדר בבוקר ומי בלילה וכו'. כאשר -שמתי לב -אבל מצד שני מגיעים לחלק השני של אותה עבודה, דהיינו לפינוי השולחן משיירי הסעודה, שם גם יש ויכוח קבוע בין הילדים, אבל ויכוח שונה, הפוך. כל אחד מחפש רק להתחמק קיד הזה. תמיד יש אלו מהתפ שפתאם מברכים ברכת המזון בכוונה מרובה... תמיד חשבתי שזה פשוט ענין של עדינות הנפש, דהיינו שבני אדם עדינים אינם אוהבים להתעסק עם שיירי מאכל ופינוי פסולת. כך שהבנתי היטב את הילדים. והאמת, הבנתי גם את עצמי... כי גם אני בהכנת נהנה יותר להתעסק השולחן לקראת הסעודה מאשר להתעסק בפינוי שייריה. וכך חלפו השנים, וכמו בהרבה שהיא -בתים טובים, עשינו איזו תורנות קבועה מי מוריד את הכלים מהשולחן, כל אחד נכנס למקום שלו ולמשבצת שלו, והכל זרם על מי מנוחות. עד ש...
* * *
להתארח בביתו שבת אחת יצא לי של יהודי חשוב, במשך כל הסעודה הוא דיבר דברי תורה מתוקים וערבים, ראיתי בחוש כיצד מצד יורד -אחד הוא 'מוצב ארצה' לרמה ולגיל של ילדיו, אך מצד שני 'ראשו מגיע השמימה'. זו היתה סעודה ממש נפלאה, שמלווה אותי עד היום. והנה, תיכף אחרי ברכת המזון, הוא עמד והתחיל לאסוף את כלי נ הסעודה בשמחה כזו, בחדוה -מיוחדת, ראיתי איך הוא נזהר בד בבד ממלאכת בורר, אולם יחד עם כולו היה -הזהירות ממכשול, כל מלא שמחה, הוא הלך למטבח בצעדי ריקוד, וחזר שוב לאסוף עוד ועוד כלים. בהתלהבותו המיוחדת הוא הדביק את כל סובביו, ם למלאכה שהצטרפו גם ה הגדולה, וכמובן גם לא אנכי טמנתי ידי בצלחת, כלומר כן טמנתי את ידי בצלחות, והורדתי אותם מהשולחן לכיוון המטבח. שמתי לב שתוך כדי עבודתו הוא מפזם לעצמו שתי מלים שוב ושוב, זה היה ממש בשקט, אולם כיון שבמשך כל הערב הייתי קשוב למוצא פיו, היטיתי גם עכשיו את אוזני וניסיתי לשמוע מה הוא לוחש שם לעצמו, היה נדמה לי שהוא אומר 'כבוד שמים, כבוד שמים'. בתום העבודה, כאשר חזר והתיישב ליד השולחן, התיישבתי גם אני לידו, וביקשתי לשמוע קצת מה היא החדוה -מה זה ועל מה זה הגדולה בפינוי השולחן, ומה מונח מתחת לכל זה. תי בו, נענה לבקשתי, אחרי שהפצר ופתח ואמר: שמתי לב, שהרבה אנשים משקיעים מכוחם ומזמנם להתכונן לקראת שבת, להתכונן לקראת החג, להתכונן לקראת שמחה העתידה לבוא, וכדומה. אולם, ברגע שהאירוע המדובר חולף ועובר, אין בכוחם 'לשוב אליו', הם מעדיפים מיד לדבר על האירוע ים לדבר שהנה הבא, מיד מתחיל הנה מגיע חג פלוני, תיכף תבוא שמחה פלונית. עד שיום אחד שמעתי מצדיקים שלכן לא אומרים תחנון אחרי סוכות ופסח עד סוף החודש, כיון שעד סוף החודש זה עדיין 'המשך היום טוב'. ואם תאמר איזה יום טוב? הרי כבר סיימנו לארוז את כלי הפסח ואת דפנות הסוכה? אלא ד סוף החודש מוטל עלינו שע 'לארוז' את מה שקיבלנו וזכינו במשך החג, כהכנה לחודשים הקרבים ובאים. והיינו, שמוטל עלינו לשבת ולחשוב אחרי החג מה קיבלנו ומה זכינו ומה עשינו, וזה חלק בלתי נפרד מהיום טוב! אולם כאשר ניסיתי לדבר על כך עם ידידים ומכרים שמתי לב ם בסגנון אחד: שכולם מתנבאי "עזוב, חבל לדבר על מה שהיה, בוא נמשיך הלאה, הרי תיכף מגיע היום טוב הבא, יהודי צריך תמיד להסתכל על העתיד, עם הפנים קדימה", ועוד כהנה וכהנה לשונות... עם הזמן הבנתי שפשוט קשה מאד ליהודי לשמוח במה שהוא עשה וזכה, קשה לו להתחבר למציאות הוא אכן זכה לקיים הפשוטה הזו ש כל כך הרבה מצוות: אכילת מצה ומרור, שתיית ד' כוסות, או ישיבה בסוכה ונטילת ד' מינים... וכל זה למה? כי בדמיונו הוא רצה משהו אחר, גבוה יותר, מופשט יותר, עילאי יותר. ומתוך כך קשה לו מאד לשמוח במה שהוא כן זכה ועשה. משל למה הדבר דומה, לאדם בלוטו במיליון שקל, ומרגיש שזכה צער וכאב על כך שחבר שלו זכה במיליון מאה... הרי זכית במיליון שקל! מה לך להתעסק בזוטות?! נכון שיהודי צריך תמיד לשאוף להרבות עוד ועוד, אבל חייבים גם ללמוד לשמוח עם מה שכן זוכים ועושים! אלא מאי, שהאדם לא מצליח להחשיב את מה שהוא עושה פשטות, כאן שורש הבעיה.ב עם הזמן תפסתי שכאשר יהודי יחשיב את מה שהוא עושה, הוא ישים לב פתאם איך ממש כל מציאותו היא חטיבה אחת של תורה ומצוות, של גילוי כבוד מלכותו בעולם! כמו שכתב ר' צדוק אדם כשעושה הכהן מלובלין: "ה מעשים הטבעיים שהוא מוכרח לך נקרא הו ,בהם מצד טבעו .ויש מצוה בדבר ,לעשות רצון קונו וכו'" ובכלל גם כן אכילה ושתיה ).צדקת הצדיק קעג( מעשים אבל במקום לדבר על " הטבעיים שהוא מוכרח בהם מצד ", בוא נחזור למצוות מעשיות, טבעו שמתי לב איך אני מקיים תורה ומצוות כל הזמן, ואינני צריך רק קצת להתבונן במעשיי, ולשמוח על ה שזכיתי לחיות בתוך חממה מ אחת גדולה של כבוד שמים וקיום תורה ומצוות. מאז התחלתי להשקיע זמן ומחשבה דוקא 'אחרי' קיום המצוות, לא רק בהכנה 'לקראת' המצוה, אלא בשים לב ומח אחר לייקר ולהחשיב את -השבת והחג מה שזכיתי, וכמובן שמתוך כך אני גם מקיים את המצוות וחוגג את החגים בצורה יותר שמחה ומחוברת... וכעת נחזור לפינוי השולחן... כחלק מאותו שינוי תפיסה החלטתי להתחיל להשקיע מח ולב בפינוי השולחן. חשבתי לעצמי, שלפני הסעודה יש ענין מיוחד להתכונן לקראת הסעודה הגדולה, 'סעודתא דמהימנותא', אולם כל זה עדיין קצת בבחינת 'הכנה', אזי -אחרי הסעודה אולם מתעסקים אנו במאכלים וצלחות שהיו חלק מאותם סעודות! הטחינה שלפני הסעודה זה לא הטחינה של אחרי הסעודה! לפני הסעודה זה היה טחינה שבעזרת השי"ת מקווים מאד שהיא תהיה חלק מסעודת שבת, אולם כעת, אחרי הסעודה, הרי ה'טחינה' הזו היא ממש חלק בלתי נפרד סעודות האמונה! כלי האכילה מ שמקודם היו נקיים ומצוחצחים, מלוכלכים כעת מתוך שעסקו בהם בסעודתא דמהימנותא, וכן הלאה והלאה... זה פשוט בלגן קדוש, לכלוך קדוש. כך אני מרגיש. עם מחשבות אלו אני מסיר את כלי הסעודה ומרגיש שמחה וחדוה על הזכות שזכינו לאכול עוד פעם את 'סעודות -דות השבת' 'סעו האמונה'. נכון, הרבה פעמים משתלט עלי גם כבדות הגוף שאחר הסעודה, ונוסף על כך גם מחשבות קשות שאולי אכלתי יותר מידי... אבל כל זה בטל "זכיתי -בששים בשמחה הגדולה לאכול סעודת שבת"!
* * *
ר' חיים סיים לתאר מה אירע ל אותו יהודי חשוב, בביתו ש והמשיך בדבריו הנרגשים באזני -ר' זעליג יצאתי עם הרבה תובנות מאותה שבת, אבל התובנה הזו ממש מלווה אותי מידי שבת. לא רק בפינוי השולחן, אלא גם בכל היחס ל'מוצאי שבת'. פעם הייתי ממש מהדר בדברי חז"ל "כיון שיצאה שבת, וי אבדה נפש", נהגתי 'לעסוק' במוצאי שבת הרבה בסוגיא זו, היו אלו שעות קשות עבורי. היו שנים שהרגשתי שאני ממש כאותם צדיקים מופלגים שממש חיו 'משבת לשבת', ותיכף במוצאי שבת כבר המתינו לשבת הבאה... באותה אך אחרי מה ששמעתי שבת הבנתי שזה פשוט נובע אצלי מקושי להסתכל על השבת האחרונה, ופשוט לשמוח איתה! כן, שמרתי שבת! הבית מלוכלך, הכיור מלא כלים, הבטן קצת כואבת, אבל כל זה למה? כי שמרתי עוד שבת קודש! לכן תמיד 'התגעגעתי' לשבת הבאה, להכנות 'לקראת שבת'... בחשיבה שלי, עשיתי אז שינוי גדול ומאז לפעמים אני פוצח במחול קטן אחרי הבדלה, כן כן, בתוך המטבח המלוכלך, אני אוחז בידיהם של ילדיי ושר "ישמחו במלכותך"! וכי חכמה היא לשיר "ישמחו במלכותך" רק אל מול נרות השבת הבוהקים ושולחן השבת המפואר? בודאי שזה חכמה! אבל זה - ותמימות גם יחד -יותר חכמה לרקוד "ישמחו במלכותך" גם אחרי שבת קיצית ארוכה... כולל המריבות של הילדים, וכולל הארטיקים שנדבקו לרצפה, ועל כל כל -זה לומר "ישמחו במלכותך" זה חלק ממלכות ה' שהתגלתה היום!!!
* * *
- נשמע מעניין מאד! ממש חשיבה הפוכה, כלומר, ישרה... - ן כן, אבל שים לב, שהשעה אכ מתאחרת, ועדיין לא התחלנו לנקות את הבית מדרש! בוא מתחיל לנקות, ותוך כדי כך אמשיך לספר לך מה שחשבתי היום בעליה של 'חתן תורה'... - בטח בטח, הנה, שם בצד יש חומרי ניקוי. תשמע, אני פשוט לא מוצא מלים, נתת לי חשק עצום לנקות את הבית מדרש, ובן לא רק לנקות, אלא גם וכמ נתת לי הסתכלות חדשה ומופלאה על כל החיים!!! איזה נס שבאת! ובכן, אני מחכה לשמוע מה חשבת היום...
* * *
היום כשמכרו את העליות, אמר לי מישהו, שפעם הוא שמע פתגם מי -"מי יכול לעלות ל'חתן תורה' למד זה שיכול לומר שהוא באמת השנה את כל התורה, אבל 'חתן בראשית' כל אחד יכול להיות, כל אחד יכול להתחיל מ'בראשית'"! ובכן, עם פתגמי קודש קדומים אינני יכול להתווכח, ולכן גם לא עניתי לו מאומה, אבל נזכרתי שאותו יהודי אמר לי את זה גם שנה שעברה... כנראה שמידי שנה יודע בשנה הוא חוזר על כך שמי אם זכינו ולמדנו וכו', אבל בעזרת השם מכאן ואילך... חשבתי לעצמי שבטח יאמרו עליו 'אחרי מאה ועשרים' שכל חייו היו מקשה אחת של רצונות עצומים לתורה ויראת שמים... ובמאמר המוסגר יש להוסיף, שאמנם יתכן שאותו יהודי שמע אמרה זו בשם צדיקים, אך יתכן את זה פעם שאותו צדיק אמר ליהודי מסויים במצב מסויים, אבל אף אחד לא אמר שצריכים להפוך להתהלך -את זה ל'דרך חיים' תמיד בהרגשות שליליות ובלי שמחת יהדות ואמונה במה שהוא כן עשה. -וכעת נחזור לגופם של דברים שאני לעצמי אמרתי הפוך! מאד נחמד להיות 'חתן בראשית', אבל להתחיל דף חדש ונקי, החכמה היא להיות 'חתן תורה'! לומר לעצמך "כן! הרי הקשבתי בשנה האחרונה לקריאת התורה כל שבוע, אז סיימתי את התורה"! ואז חשבתי, שאולי לכן אנחנו קוראים את הפרשה האחרונה בתורה דוקא בשמחת תורה, בתוך כל הבלגן והפעקאלא'ך, ותוך כדי התור הארוך של הילדים הנרגשים טופים בטלית, כשבקושי רב הע אנחנו מצליחים להתרכז ולהטות בכך נלמד -אוזן לבעל קורא להחשיב את כל ה'קריאת התורה' ששמענו בשנה האחרונה! - יפה מאד, אני חושב עכשיו מענין לענין באותו ענין, שמכאן יש ללמוד גם על סוגיית ה'דף היומי'... שיש הרבה יהודים שהולכים מידי ר, וכאשר מתקרבים יום לשיעו לסיום המסכת ומתחילים לתכנן את הסיום, הם מרגישים כזו צביטה בלב, נזכרים שבעצם הם לא ממש פרטים -הבינו את כל הפרטי של המסכת, והיה גם פעמים שראשם נשמט לכמה דקות על הגמרא, ועוד כהנה וכהנה, ואין צורך להאריך... וגם בזה יש שני גישות: יש יהודי שבכל יום מסכת מבטח לעצמו ס ש'במסכתא הבאה הוא יתפוס את עצמו', וכך הוא מעביר את כל ימיו בציפיות ואכזבות ודמיונות דקדושה. ויש שזוכה להחשיב את מה שכן למד, מאמין בחשיבות עצם הליכתו לשיעור דבר יום ביומו, ומתוך כך מתמלא לבו בשמחה של שמחה לגמרה של תורה! גישה וזה תלוי גם בכל ה ללימוד, שאם ניגש ללימוד עם דמיונות שלא כפי מדתו, ברי זה דרך בטוחה ליפול בסוף לאכזבות קשות, ולעומת זאת אם ניגש ללימוד מתוך רצון פשוט לעשות ככל שביכלתו, ואיננו מדמה בדעתו ש'הפעם הזאת' יהיה משהו מיוחד שלא היה מעולם, אזי יוכל לשמוח בזמן ה!הסיום בשמחה של תור - זה תובנה ממש חשובה ויפה! ואחזור למה שדיברתי מקודם, על כך שסיום קריאת התורה נעשה דוקא בקריאת התורה בתוך בלגן ולכלוך וכו' - שכאשר חשבתי על כך, נזכרתי מיד גם במה שאירע רק לפני כמה ימים, כשבאתי למו"צ עם האתרוג שלי, שהתפשטו בו עיגולים מא זה בצבעים שונים, וחששתי ש הוא ה'אתרוג המנומר' שנזכר בהלכה, אך הרב שלף מהארון את החתם סופר על מס' סוכה, והקריא מתוכו : "רוב פעמים על ידי משמוש היד ורוב הנענועים נולדו בו נימורים נימורים וכו', ומי יודע אם הוא ממראה אתרוג וכו', נראה לי דהוה 'הדר', כיון שבאו על ידי ו והדרו".מצותו, זה הוד אמרתי לעצמי, אם אתרוג שנראה כ'מנומר' הוא כשר ומהודר כיון שאותם נימורים נעשו על ידי קיום המצוה, על אחת כמה וכמה בשאר התורה ומצוות שלנו, שהרבה פעמים גם אינם נראים כלל דבר -'מנומר', אך לפעמים הבעל מפתה את האדם ומטעה אותו, מנסה לגרום לו לחשוב שאם הוא עייף אחרי הסעודה, או אם אחרי הבית מבולגן ומלוכלך אחרי שבת וחג, אז כנראה הוא 'מנומר', אך על היהודי לומר בעוז ובטחה: "כיון שבאו על ידי מצותו, זה הודו והדרו"!!!
* * *
בודאי כעת כבר תבין, מדוע אחרי כזה חג, החלטתי לבוא לכאן מדרש, המטרה ולנקות את הבית שלי לא היתה לנקות את הבית מדרש כדי לפנות כבר את הלכלוך ו'להחזיר את הבית מדרש למצב נקי', אלא אדרבה, רציתי דוקא לזכות להתעסק עם הלכלוך לעמוד מהצד -הקדוש הזה ולהסתכל על הבית מדרש המלא כבוד שמים, לראות את הררי האשפה וכל שיירי המאכלים, שזכינו היום! ולשמוח על מה והנה תראה, איך תוך כדי הדיבורים כבר הספקנו לנקות את כל הבית מדרש, נשאר לנו רק לפנות את השקיות אשפה החוצה, שכבר והרי זה ממש כמו המצוה הגדולה של 'הוצאת הדשן', ובדיוק אנחנו עומדים בשעה בה קיימו הכהנים מצוה זו מידי בוקר. וכדאי להוסיף, ציירים את ה'תפוח' שהנה היום מ שעל המזבח כעיגול נאה ומסותת... אבל באמת מה היה שם? ערימה גבוהה של אפר, כמו שאנחנו מכירים משיירי המדורות של שריפת חמץ ומדורות ל"ג בעומר, מראה בלתי מלבב וריח בלתי נעים, אבל חז"ל אומרים ברגלים לא היו מדשנין אותו ש" , "! כן כןמפני שהוא נוי למזבח ערימה גבוהה של אפר זה נוי למזבח! כמו כן אנחנו יכולים לומר על פחי האשפה המלוכלכים אחרי החג, שהם "נוי למזבח"! הרי הם מעידים כאלף עדים על כך שגם כיום הזה, אלפי שנים אחרי מתן תורה, אלפי שנים אחרי היציאה לגלות, עדיין עם ישראל חי וקיים, ם את מאות אלפי יהודים מקיימי התורה וחוגגים את המועדות בשמחה וטוב לבב!!! - אני מודה לך מקרב לב על דבריך היקרים והנפלאים, קיבלתי הלילה הסתכלות חדשה לחיים, ולא רק על ניקוי מדרש מלוכלכים... אני -בתי חושב שהדברים האלו יתנו לי כוחות מחודשים לשמוח בר עלינו, בחודש החגים שע ולשאוב מהם מלוא חופניים חיות, עידוד והרבה שמחת יהדות. ישר כח
נערך לאחרונה ב:
