הנושאים החמים
הנושאים החמים
כבוד-הבית ישראל טיק
בחבורת-הלומדים הקטנה ששהיתי בה בשחר ימי-נישואי, הזמן נדמה כמתעתע. לא ארוך ולא קצר,
אלא בא והולך בשיעור קצוב כגלי הים
ובחוץ, עולם כמנהגו נוהג וגלגלי חמה מנסרים ברקיע.
היה זה בית קטן ומתוקן בכל מיני תיקון, שנתנדבה אותו קרן הבניין של אותה עיר קטנה.
ההיכל מלא בשטענדר”ש איש לפי גבהו ומידתו ובספסלים של עצים מאדמים.
על הפרוכת רקום פסוק שתינוקות-של בית-רבן בקיאים בו ודמות מנורת-שבעת הקנים.
על הבימה נצבת מיותמת קופת נדרים-ונדבות.
האצטבאות גדושות בספרים ויורה מלאה מים עד שפתה מבעבעת במבואה הסמוכה לבית-המדרש,
לעורר את המח ואת המחשבה..
ספר נאה ומכורך היה עמדי. שוויו כמאה תקלין חדתין ובו נסדרו ההלכות וטעמיהן בדפוס בהיר וגוויל
משובח ואותיות נאות.
ואין זה דבר קל שכן יש מן חברי שספרן בא להם בירושה או מתיבת הגניזה וכתב שלהם מרובה על
הדף ולא זו אף זו שפעמים שאין הגוויל חופה כל האות ונמצאו התיבות מדובקות זו בזו ואין תינוק
מכיר צורתן.
אמנם, הכתלים שסביב לנו עשויים אך מחומר ולא מלבנים ובימות החמה הבניין מוסיף הבל והבלא מפיק הבלא.
וכל הקהל מצטער ושואלין על הגשמים
ואלו בימות הקרה, כמו להכעיס, מצטננות קורות הבית ומקפיאות אותנו כגבינ”א. אבל גדולה תורה
שמצלת מייסורים ובכללם מצנים ופחים.
מנהג יפה נהגו בני החבורה להביא מדי יום מנחת-מאפה וליתנה לפני הלומדים.
הסדר קבוע לפי האלפ"א בית"א והכל נוהגין בו, בין רב ובין תלמיד וכל אחד לפי כוחו.
יש המביאין טנא מלא כעכי-תנור ויש המוסיפין עליהן מין דבר מליח. ואותו שילדה אשתו זכר והביא
עמו כמה מיני תופיני-מתיקה, מעשה ידיה של רעייתו יחד עם צלוחיות שכר-שעורים דורשין אותו לשבח.
שנים עשר זוגים תלמידים היו שם. וכולם שונאים ומנוגדים בטבעם זה לזה כאש למים. הנה קם המקשן
ומרעיף תלי-תלים של קושיות על התרצן. והתרצן, עיניו עצומות למחצה, סותר את כל דבריו ועושהו כבדאי
וכולם פותחים את פיהם ומשבחים לאותו שאמר דברים של טעם ונמוקו עמו וזהו כבוד הבית.
עוד זוג אחר היה שם, שנזדווגו להם הפלפלן והפשטן וחד בחד כי סביך ועביד קרבותא.
האחד מתלהט ובקרני שכלו מנגח כשור הבר ברברבותא והפשטן עם מגיניו מקרטע לנגדו בגבורתא...
אומר לו תופס הפשט, "מה ראית על ככה לחדש דבר שלא בא לעולם?"
ובעל הפלפול מתנער משרעפיו ומשיבו, "חמסי עליך!, שכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הרי הוא
כבר ניתן בסיני."
ועונהו הפשטן, "דומה עלי כאילו לא היית באותו הפרק...".
ובת קול מצווחת ואומרת אלו ואלו וגו'.
כל חבר מן החבורה בא על שכרו בסוף אותו חודש שמונים בו למניינם.
ולא על דברי-תורה נשכר הוא שכל הון לא ישווה לה, אלא בשכר שיכל לשמר-קישואין באותו הזמן
וזהו שכר בטלה שבטל ממלאכתו ובא.
ריש-דוכנא שלנו שיושב בראש, נוח ומרוצה הוא לבריות.
צהלתו על פניו ואבלו בלבו.
אם אחד מן התלמידים נטרפה שעתו מיד הוא בא ואומר לו דברים המשברים את הלב וכגון, 'מה זה
ועל מה זה?'
אף הם אומרים לו 'יישר כחך ששברת'.
אחת בשבוע מזמינין צורבא-מרבנן אחד, חריף ובקיא, זקנו עשוי וצורתו נאה, לומר איזה דבר והולך
ודורש...
כשהיה נושא הדרשה מתחיל בדבריו מימינו ערמה של ספרים ומפרשי הם ומפרשי מפרשיהם
ומשמאלו ספל מים וכשמסיים דבריו, נתרוקן הספל ונתמלאו הלבבות.
הוא היה אומר, הרשוני ואומר לפניכם דבר אחד של בדיחותא שכך מקובלנו מרבותינו.
והיה דורש הפסוקים בדרך פרד”ס וצחות.
כמו למשל ספורו של רב העיירה ששלח לו השוחט תרנגולתא מהודר לשבת בתוך סל מלא עלי חזרת. בדרך ארע מקרה מצער ואכל התרנגולתא את כל הירק, מיד פתח הרב ודרש, זה הוא שאמרו, ’תשלח חרונך, יאכלמו כקש’. היינו ששלח לו החריי”ן שהוא חזרת בשפת בני אשכנ”ז ושפיל לסיפיה דקרא, ’...יאכלמו כקש’, זהו תרנגול שבשפת בני אונגער”ן קוראים אותו קאקא”ש. וספר עוד כיוצא בזה.
כשמגיע זמן המנחה מיד עומדין ומתפללין וכך היו אומרים, 'אנא בשם, כפר לעמך ישראל ואל יבואו
לפניך דברי גובי-מסים וארנוניות ולא תבוא תקלה על ידינו'.
וחותמין במטבע שטבעו חכמים ונטרדין והולכין איש איש לביתו.
בשעת פטירתן מה הם אומרים? ...”וידעת כי שלום אהלך”.
בחבורת-הלומדים הקטנה ששהיתי בה בשחר ימי-נישואי, הזמן נדמה כמתעתע. לא ארוך ולא קצר,
אלא בא והולך בשיעור קצוב כגלי הים
ובחוץ, עולם כמנהגו נוהג וגלגלי חמה מנסרים ברקיע.
היה זה בית קטן ומתוקן בכל מיני תיקון, שנתנדבה אותו קרן הבניין של אותה עיר קטנה.
ההיכל מלא בשטענדר”ש איש לפי גבהו ומידתו ובספסלים של עצים מאדמים.
על הפרוכת רקום פסוק שתינוקות-של בית-רבן בקיאים בו ודמות מנורת-שבעת הקנים.
על הבימה נצבת מיותמת קופת נדרים-ונדבות.
האצטבאות גדושות בספרים ויורה מלאה מים עד שפתה מבעבעת במבואה הסמוכה לבית-המדרש,
לעורר את המח ואת המחשבה..
ספר נאה ומכורך היה עמדי. שוויו כמאה תקלין חדתין ובו נסדרו ההלכות וטעמיהן בדפוס בהיר וגוויל
משובח ואותיות נאות.
ואין זה דבר קל שכן יש מן חברי שספרן בא להם בירושה או מתיבת הגניזה וכתב שלהם מרובה על
הדף ולא זו אף זו שפעמים שאין הגוויל חופה כל האות ונמצאו התיבות מדובקות זו בזו ואין תינוק
מכיר צורתן.
אמנם, הכתלים שסביב לנו עשויים אך מחומר ולא מלבנים ובימות החמה הבניין מוסיף הבל והבלא מפיק הבלא.
וכל הקהל מצטער ושואלין על הגשמים
ואלו בימות הקרה, כמו להכעיס, מצטננות קורות הבית ומקפיאות אותנו כגבינ”א. אבל גדולה תורה
שמצלת מייסורים ובכללם מצנים ופחים.
מנהג יפה נהגו בני החבורה להביא מדי יום מנחת-מאפה וליתנה לפני הלומדים.
הסדר קבוע לפי האלפ"א בית"א והכל נוהגין בו, בין רב ובין תלמיד וכל אחד לפי כוחו.
יש המביאין טנא מלא כעכי-תנור ויש המוסיפין עליהן מין דבר מליח. ואותו שילדה אשתו זכר והביא
עמו כמה מיני תופיני-מתיקה, מעשה ידיה של רעייתו יחד עם צלוחיות שכר-שעורים דורשין אותו לשבח.
שנים עשר זוגים תלמידים היו שם. וכולם שונאים ומנוגדים בטבעם זה לזה כאש למים. הנה קם המקשן
ומרעיף תלי-תלים של קושיות על התרצן. והתרצן, עיניו עצומות למחצה, סותר את כל דבריו ועושהו כבדאי
וכולם פותחים את פיהם ומשבחים לאותו שאמר דברים של טעם ונמוקו עמו וזהו כבוד הבית.
עוד זוג אחר היה שם, שנזדווגו להם הפלפלן והפשטן וחד בחד כי סביך ועביד קרבותא.
האחד מתלהט ובקרני שכלו מנגח כשור הבר ברברבותא והפשטן עם מגיניו מקרטע לנגדו בגבורתא...
אומר לו תופס הפשט, "מה ראית על ככה לחדש דבר שלא בא לעולם?"
ובעל הפלפול מתנער משרעפיו ומשיבו, "חמסי עליך!, שכל מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש הרי הוא
כבר ניתן בסיני."
ועונהו הפשטן, "דומה עלי כאילו לא היית באותו הפרק...".
ובת קול מצווחת ואומרת אלו ואלו וגו'.
כל חבר מן החבורה בא על שכרו בסוף אותו חודש שמונים בו למניינם.
ולא על דברי-תורה נשכר הוא שכל הון לא ישווה לה, אלא בשכר שיכל לשמר-קישואין באותו הזמן
וזהו שכר בטלה שבטל ממלאכתו ובא.
ריש-דוכנא שלנו שיושב בראש, נוח ומרוצה הוא לבריות.
צהלתו על פניו ואבלו בלבו.
אם אחד מן התלמידים נטרפה שעתו מיד הוא בא ואומר לו דברים המשברים את הלב וכגון, 'מה זה
ועל מה זה?'
אף הם אומרים לו 'יישר כחך ששברת'.
אחת בשבוע מזמינין צורבא-מרבנן אחד, חריף ובקיא, זקנו עשוי וצורתו נאה, לומר איזה דבר והולך
ודורש...
כשהיה נושא הדרשה מתחיל בדבריו מימינו ערמה של ספרים ומפרשי הם ומפרשי מפרשיהם
ומשמאלו ספל מים וכשמסיים דבריו, נתרוקן הספל ונתמלאו הלבבות.
הוא היה אומר, הרשוני ואומר לפניכם דבר אחד של בדיחותא שכך מקובלנו מרבותינו.
והיה דורש הפסוקים בדרך פרד”ס וצחות.
כמו למשל ספורו של רב העיירה ששלח לו השוחט תרנגולתא מהודר לשבת בתוך סל מלא עלי חזרת. בדרך ארע מקרה מצער ואכל התרנגולתא את כל הירק, מיד פתח הרב ודרש, זה הוא שאמרו, ’תשלח חרונך, יאכלמו כקש’. היינו ששלח לו החריי”ן שהוא חזרת בשפת בני אשכנ”ז ושפיל לסיפיה דקרא, ’...יאכלמו כקש’, זהו תרנגול שבשפת בני אונגער”ן קוראים אותו קאקא”ש. וספר עוד כיוצא בזה.
כשמגיע זמן המנחה מיד עומדין ומתפללין וכך היו אומרים, 'אנא בשם, כפר לעמך ישראל ואל יבואו
לפניך דברי גובי-מסים וארנוניות ולא תבוא תקלה על ידינו'.
וחותמין במטבע שטבעו חכמים ונטרדין והולכין איש איש לביתו.
בשעת פטירתן מה הם אומרים? ...”וידעת כי שלום אהלך”.
