הנושאים החמים
הנושאים החמים
מצ"ב סיפור שכתבתי.
הוא מבוסס על רעיון אמיתי בהחלט.
אשמח לקבל עליו תגובות.
(אני מתכוונת לפרסם אותו באחד מהעיתונים הגדולים כך שתגובות והערות חשובות לי מאוד
)
בס"ד
כאשר עבדתי עיבדתי
הדלת נפתחה בחבטה עצבנית, אולי קצת עצובה. רות נכנסה בעקבות הדלת הרגוזה והניחה את תיק המורות החדש שקנתה לה חמותה על כיסא מזדמן. הכיסא חרק באנחת השתתפות. הבוקר שלה התחיל כל כך טוב ומקווה, אין לה כוח לרות לעוד אכזבה. זה לא נעים לה, הציפייה המקווה וההשלמה השקטה שמגיעה שניה אחריו.
בסמינר רות היתה בחורה מוצלחת. כולן ידעו זאת. ציירו לה שביל בטוח וסלול לעבודה חינוכית מיד לכשתתפנה מלימודיה. רות סמכה על קול הציבור שיוביל אותה וירשים את אחת ממנהלות בתי הספר הרבים שבעיר מגוריה. אומנם כולן לומדות הוראה, אבל היא עולה על כולנה.
ועכשיו היא כבר חמישה חודשים אחרי סיום לימודיה, חודשיים מהחתונה והיא עדיין בבית. עקרת בית מוכשרת, ביתה נוצץ ובמקפיא שלה תמיד תמצאו עוגת שכבות טעימה ויפה, מוצלחת כבר אמרנו אבל המנהלות טרם שמעו זאת.
היו לה הקפצות, פה ושם. בוקר אחד נקראה במהירות לבלוק חשבון בכיתה ח', אחר כך הכניסו אותה למלאכה בא' והתעמלות בה', זה היה יום עמוס ומעייף שהיווה את תמצית כשרונותיה הברוכים, רות כל כך שמחה וסיפרה זאת לגיסתה "הנה, את רואה את כבר מורה גם אם ליום אחד" אמרה לה שולי גיסתה "בטח יראו כמה את טובה וייקחו אותך לעבודה קבועה" היא כל כך קיווה בשבילה, אבל למחרת המורות כבר התייצבו כרגיל במשמרתן והיא המשיכה לנמנם בביתה. כל המנהלות אליהן פנתה בבקשת עבודה השיבו את פניה ריקם בתואנה שאינן יכולות להשיג לה מספר שעות קבוע או ותק, וגם כך הן חנוקות עד למעלה ראש בפרוטקציונריות, והן מאוד מתנצלות אבל אם יהיה צורך יקראו לה. והעבירו אחר כבוד את קורות החיים המושקעים אל תחתית הערימה.
הימים חלפו עליה במהירות, היא העבירה אותם בין קריאת כל עמודות הדרושים בעיתונים ובניקיון ביתה והכנת ארוחות פאר, היא הספיקה ללכת לכותל, קבר רחל ומערת המכפלה, קנתה אביזרי נוי יפים בקבר הרמב"ם בטבריה ושכשכה רגליים בים התיכון. כתפיה נשאו בחדווה תיק צד אלגנטי ותיק טיולים מאובק ורק תיק המורות המכובד נח לו בשלווה בארון.
יום אחד היא מצאה מודעה. זה היה אחרי ימים משמימים במיוחד שאף אחת בית ספר לא חלתה, כל ילדי המורות היו בריאים, שום מורה לא עיקמה את הרגל או הלכה להשתלמות דחופה, והיא התייאשה. חייבת ורוצה לפרנס בית של תורה והבינה שזו לא הדרך. אומנם החלום הקסום על קתדרה וקהל תלמידות מעריצות קסם לה, אבל חשבון הבנק המרוקן ומעט הקמטים שהתווספו לפני האברך הצעיר ערערו בה את החלום.
אם לא אותו ייאוש לא היתה שמה לב למודעה בכלל. המודעה היתה רחוקה מעולמה מאוד ובכל זאת רות מצאה את עצמה מתחברת אליה במודעה נכתב כי "דרוש זוג לתחזוק וניהול מוסדות לימוד וחינוך במושב, מגורים במקום יינתנו למתאימים, אש"ל מלא ומשכורת גבוהה" ורות ניסתה את מזלה, "למה שירצו בנו בכלל? אנחנו סך הכל זוג צעיר וחסר כל ניסיון בתחום" בכל זאת שלחה קורות חיים ואפילו לא חשבה לספר על כך לבעלה. בטח בכלל יתנגד לכזה מהלך. אבל כשמצאה את עצמה כעבור שבוע וחצי בראיון עם המשפחה שעוזבת את המשרה החלה שמחה קטנה לנבוט לה בלב. הנה, תוכל לממש את כל כשרונותיה הברוכים. כולם יכירו וידעו. ישמעו וידברו. אולי יעריכו, אולי יעירו, אבל להם יהיה טוב בטוח.
משפחתו של בעלה מתגוררת במרחק נסיעה קצר ממושב עוצם, וסמכו ידיהם על ההצעה. הם טענו שהמושב ממש מבוסס ויש שם קהילת אברכים מדהימה וכולל רציני במיוחד של אברכי עילית, הסמינר גדל ומתפתח משנה לשנה ורות ממש תהנה ותמצה את כישוריה.
וכך מצאו עצמם מצפינים הרחק מהעיר ומתקרבים אל נופי הגליל הקסומים שמציעה צפון ישראל. אם רות חששה מקשיי הסתגלות נכונה לה אכזבה. נשות הקהילה היו מדהימות ולא נתנו לבושה הראשונה להתמקם. שלחו ארוחת ערב מפוארת בערב הראשון לשהותם במקום, והגיעו לדבר עם רות עצמה על ספסל הנדנדה שבחצר ביתם בלי להסס לחדור אל החצר הפרטית של רות. האווירה היתה נוחה ומקבלת ורות עשתה חיל. העלתה את רמת הלימודים בסמינר, הקימה מערך חסד בשעות הפנאי של הבנות, הפעילה פעילות חברתית עניפה וקיבלה אינסוף תודות מכל ההורים והתלמידות שהיו מרוצים עד למעלה פרגולה.
יום אחד הגיעה אליה שיחת טלפון. "שלום אני מדברת עם המנהלת?" שאל קול צעיר ומהסס "בהחלט, עם אני מדברת בבקשה?" מצאה רות את עצמה עונה בקול עוצמתי ומנהלתי בעליל, "שמי פנינה שלומוביץ ואני מתגוררת בעיר הסמוכה למושב, רציתי להציע את עצמי למשרת הוראה, או אולי למילוי מקום זמני" בום. הלם. רות ידעה שתגיע כזו שיחה בעתיד הקרוב, לא חשבה שכל כך מהר. ועכשיו היא יושבת על כס המנהלת, מחליטה וחורצת גורלות "כאילו" הרהרה לעצמה "ה' נותן לך להרגיש שאת שולטת על משהו ואת כבר שכחת שאת לא מחליטה כלום, את הרי יודעת שהוא מנהל הכל ואת בובה בידיים שלו" ורות מצאה את עצמה מזמינה את פנינה לראיון.
למחרת התפללה רות בכוונה גדולה, ביקשה מה' שישים בפיה את המילים הנכונות ובליבה את ההחלטות הטובות. שם בבית במרכז הארץ התרעמה על המנהלות שלא מספיק ניסו לסייע לצעירות לקבל עבודה ולפרנס את ביתן. היא הבטיחה לעצמה שכשהיא תהיה מנהלת כל אחת שתבוא תקבל משרה לרגע לא חשבה שהיא תהיה מנהלת מהר כל כך, "ומה תעשי עכשיו, אה, המנהלת רות?" חבט בה קול מלגלג קטן בליבה "אין לך שום שעה פנויה, כל שעה מאוישת על ידי מורות וותיקות וידועות שם ומה תעשי עכשיו עם צעירונת ובעיות משמעת?" רות ממש נקרעה בינה לבין עצמה. "כשהייתי מגיעה למנהלת לראיון הייתי רוצה להרגיש שהיא רוצה אותי, שהיא צריכה אותי, שאני לא אחת מאלף אלפי נשים שמגיעות אליה בכל יום ונענות בשלילה מאכזבת" חשבה לעצמה והחליטה שהיא תיתן את ההרגשה הזו, "לפחות מנהלת אחת כזו תהיה בעולם" חייכה לעצמה.
דפיקות עדינות על הדלת העירו את רות משרעפיה "אפשר להיכנס" ודמות נערית כמעט נכנסה אל חדרה, תיק יפה ונוצץ התנדנד בחן על כתפיה ורות מצאה את עצמה מהופנטת אליה, לפנינה, ראתה מאחוריה את עיניו של בעלה הצעיר בטוח שהיא תחזור מכאן עם משרה מכובדת "והיא הולכת לצאת עם משרה" החליטה רות בתקיפות. הזמינה את פנינה לשבת ועברה ברפרוף על קורות החיים, לא כל כך מתאימים למשרת הוראה, אבל היא כבר תראה מה לעשות, הן התחילו לגלגל בינהן שיחה ותוך כדי מצאה רות את עצמה מספרת על עצמה, על חלום שלא התגשם, אולי בעצם התגשם בגדול.
"את ממש מזכירה לי את עצמי" שחה רות בגילוי לב לפנינה רואה בפירוש את כתפיה רפות ונחות רגועות יותר על המשענת הכיסא. חייכה לעצמה והמשיכה "עד לא מזמן הייתי גם אני במקום שלך, יצאתי בבוקר מלאת תקוות וחזרתי בלי כלום, אפילו לא הבטחה מעורפלת לשעות כל שהן, כעסתי מאוד על המנהלות ובעיקר התביישתי, הן לא נתנו הרגשה טובה, בואי נגדיר שאפילו הרגשתי נודניקית" פנינה מהנהנת בראשה מסכימה עם כל מילה של רות, נותנת לה בלי מילים כח להמשיך הלאה בגילוי ליבה "היו מנהלות שכן השתדלו, ניסו לחייך ולהסביר שבעצם אין להן איך לעזור אבל לפחות לא חזרתי הביתה מושפלת, מובסת" פנינה ישבה ועיניה בחומות הביעו השתתפות עם רות בכל ליבה, לא קל למצוא עבודה בתחום ההוראה בפרט אם אין לך איזה גב בעל השפעה כלשהיא ורות המשיכה "תראי, התרשמתי ממך מאוד לטובה, רואה בעינייך את הנכונות לעבודה, את ההתמסרות לתלמידות שתזכינה בך אבל כרגע באמת שאין לי משרת הוראה לתת לך" העיניים החומות התקשחו בבת אחת כמו אומרות בלי מילים 'אם אין לך משרה לתת לי למה מרחת את זמני על הגיגי מנהלות זקנות?' ורות רואה ועיניה כלות, לא רוצה שהבטחתה תלך לאיבוד בעבודה השוטפת "רות, את לא יכולה לעשות לה את זה, הבטחת. הבטחת שתעזרי לבנות הצעירות שנאבקות עם פרנסת בית, הבטחת" פנינה כבר נפנתה לקום ולצאת מהחדר בעיניים מושפלות, 'עוד מנהלת כמו כולן, רוצה לעזור אבל...' ורות נקרעת בינה לבין עצמה, מה תעשה? חייבת לעזור לה, לפנינה. אבל אין לה איך, באמת. שום מורה לא צריכה לצאת, כל המשרות מאוישות ואין לה איך לעזור. "רבונו של עולם, עזור לי, שמת אותי בעמדת מפתח משמעותית, נתת לי שליחות לעזור בפרנסת בתים, עזור לי לקיים את ההבטחה" ורות מצאה את עצמה רצה במהירות אחרי הגב של פנינה, שומעת אותה שופכת לפומית הטלפון את כל מה שהיה בראיון, את כל מה שלא היה בראיון העבודה. רות נעצרת, מתנשפת וקוראת "פנינה, חכי רגע" פנינה מסתובבת אליה, עיניה שטופות דמעות. היא מנסה בנואשות לנגב אותן בטישו ממורטט "כן המנהלת, קראת לי?" ורות מהנהנת מזמינה אותה שנית למשרדה מזמינה בדרך שתי כוסות קפה חם מהמזכירה המסורה "חשבתי שבמקום משרת הוראה אוכל לתת לך את תפקיד הרכזת החברתית, שנת השמיטה שלפנינו יכולה לייצר פעילות חברתית עניפה בכל המישורים" עיניים נוצצות השיבו לה, וחיוך נבוך מלא בדמעות של תודה, של הקלה. לחזור הביתה ולבשר בשמחה שכן רצו אותי. בחרו בי. ראו מה אני יכולה לתרום להם והחליטו שכן, אני ראויה לבוא בקהל צוות בית הספר למרות שאין לי גב חזק, רצו אותי כי אני זו אני.
בלילה נצצו כוכבים בשמים מעל ספסל הנדנדה של המנהלת רות. והיא יכלה לחייך אליהם חזרה ולומר שכן, יכלו לתת לה את תפקיד המפתח הזה, כי היא משתמשת במפתח למי שרוצה ומתאימה. בעיקר בגלל שפתחה את הדלת למי שבאה בעצמה ולא בגלל שהיא בת של... בעצם בעיקר בגלל שהיא בת של ה'.
הוא מבוסס על רעיון אמיתי בהחלט.
אשמח לקבל עליו תגובות.
(אני מתכוונת לפרסם אותו באחד מהעיתונים הגדולים כך שתגובות והערות חשובות לי מאוד
)בס"ד
כאשר עבדתי עיבדתי
הדלת נפתחה בחבטה עצבנית, אולי קצת עצובה. רות נכנסה בעקבות הדלת הרגוזה והניחה את תיק המורות החדש שקנתה לה חמותה על כיסא מזדמן. הכיסא חרק באנחת השתתפות. הבוקר שלה התחיל כל כך טוב ומקווה, אין לה כוח לרות לעוד אכזבה. זה לא נעים לה, הציפייה המקווה וההשלמה השקטה שמגיעה שניה אחריו.
בסמינר רות היתה בחורה מוצלחת. כולן ידעו זאת. ציירו לה שביל בטוח וסלול לעבודה חינוכית מיד לכשתתפנה מלימודיה. רות סמכה על קול הציבור שיוביל אותה וירשים את אחת ממנהלות בתי הספר הרבים שבעיר מגוריה. אומנם כולן לומדות הוראה, אבל היא עולה על כולנה.
ועכשיו היא כבר חמישה חודשים אחרי סיום לימודיה, חודשיים מהחתונה והיא עדיין בבית. עקרת בית מוכשרת, ביתה נוצץ ובמקפיא שלה תמיד תמצאו עוגת שכבות טעימה ויפה, מוצלחת כבר אמרנו אבל המנהלות טרם שמעו זאת.
היו לה הקפצות, פה ושם. בוקר אחד נקראה במהירות לבלוק חשבון בכיתה ח', אחר כך הכניסו אותה למלאכה בא' והתעמלות בה', זה היה יום עמוס ומעייף שהיווה את תמצית כשרונותיה הברוכים, רות כל כך שמחה וסיפרה זאת לגיסתה "הנה, את רואה את כבר מורה גם אם ליום אחד" אמרה לה שולי גיסתה "בטח יראו כמה את טובה וייקחו אותך לעבודה קבועה" היא כל כך קיווה בשבילה, אבל למחרת המורות כבר התייצבו כרגיל במשמרתן והיא המשיכה לנמנם בביתה. כל המנהלות אליהן פנתה בבקשת עבודה השיבו את פניה ריקם בתואנה שאינן יכולות להשיג לה מספר שעות קבוע או ותק, וגם כך הן חנוקות עד למעלה ראש בפרוטקציונריות, והן מאוד מתנצלות אבל אם יהיה צורך יקראו לה. והעבירו אחר כבוד את קורות החיים המושקעים אל תחתית הערימה.
הימים חלפו עליה במהירות, היא העבירה אותם בין קריאת כל עמודות הדרושים בעיתונים ובניקיון ביתה והכנת ארוחות פאר, היא הספיקה ללכת לכותל, קבר רחל ומערת המכפלה, קנתה אביזרי נוי יפים בקבר הרמב"ם בטבריה ושכשכה רגליים בים התיכון. כתפיה נשאו בחדווה תיק צד אלגנטי ותיק טיולים מאובק ורק תיק המורות המכובד נח לו בשלווה בארון.
יום אחד היא מצאה מודעה. זה היה אחרי ימים משמימים במיוחד שאף אחת בית ספר לא חלתה, כל ילדי המורות היו בריאים, שום מורה לא עיקמה את הרגל או הלכה להשתלמות דחופה, והיא התייאשה. חייבת ורוצה לפרנס בית של תורה והבינה שזו לא הדרך. אומנם החלום הקסום על קתדרה וקהל תלמידות מעריצות קסם לה, אבל חשבון הבנק המרוקן ומעט הקמטים שהתווספו לפני האברך הצעיר ערערו בה את החלום.
אם לא אותו ייאוש לא היתה שמה לב למודעה בכלל. המודעה היתה רחוקה מעולמה מאוד ובכל זאת רות מצאה את עצמה מתחברת אליה במודעה נכתב כי "דרוש זוג לתחזוק וניהול מוסדות לימוד וחינוך במושב, מגורים במקום יינתנו למתאימים, אש"ל מלא ומשכורת גבוהה" ורות ניסתה את מזלה, "למה שירצו בנו בכלל? אנחנו סך הכל זוג צעיר וחסר כל ניסיון בתחום" בכל זאת שלחה קורות חיים ואפילו לא חשבה לספר על כך לבעלה. בטח בכלל יתנגד לכזה מהלך. אבל כשמצאה את עצמה כעבור שבוע וחצי בראיון עם המשפחה שעוזבת את המשרה החלה שמחה קטנה לנבוט לה בלב. הנה, תוכל לממש את כל כשרונותיה הברוכים. כולם יכירו וידעו. ישמעו וידברו. אולי יעריכו, אולי יעירו, אבל להם יהיה טוב בטוח.
משפחתו של בעלה מתגוררת במרחק נסיעה קצר ממושב עוצם, וסמכו ידיהם על ההצעה. הם טענו שהמושב ממש מבוסס ויש שם קהילת אברכים מדהימה וכולל רציני במיוחד של אברכי עילית, הסמינר גדל ומתפתח משנה לשנה ורות ממש תהנה ותמצה את כישוריה.
וכך מצאו עצמם מצפינים הרחק מהעיר ומתקרבים אל נופי הגליל הקסומים שמציעה צפון ישראל. אם רות חששה מקשיי הסתגלות נכונה לה אכזבה. נשות הקהילה היו מדהימות ולא נתנו לבושה הראשונה להתמקם. שלחו ארוחת ערב מפוארת בערב הראשון לשהותם במקום, והגיעו לדבר עם רות עצמה על ספסל הנדנדה שבחצר ביתם בלי להסס לחדור אל החצר הפרטית של רות. האווירה היתה נוחה ומקבלת ורות עשתה חיל. העלתה את רמת הלימודים בסמינר, הקימה מערך חסד בשעות הפנאי של הבנות, הפעילה פעילות חברתית עניפה וקיבלה אינסוף תודות מכל ההורים והתלמידות שהיו מרוצים עד למעלה פרגולה.
יום אחד הגיעה אליה שיחת טלפון. "שלום אני מדברת עם המנהלת?" שאל קול צעיר ומהסס "בהחלט, עם אני מדברת בבקשה?" מצאה רות את עצמה עונה בקול עוצמתי ומנהלתי בעליל, "שמי פנינה שלומוביץ ואני מתגוררת בעיר הסמוכה למושב, רציתי להציע את עצמי למשרת הוראה, או אולי למילוי מקום זמני" בום. הלם. רות ידעה שתגיע כזו שיחה בעתיד הקרוב, לא חשבה שכל כך מהר. ועכשיו היא יושבת על כס המנהלת, מחליטה וחורצת גורלות "כאילו" הרהרה לעצמה "ה' נותן לך להרגיש שאת שולטת על משהו ואת כבר שכחת שאת לא מחליטה כלום, את הרי יודעת שהוא מנהל הכל ואת בובה בידיים שלו" ורות מצאה את עצמה מזמינה את פנינה לראיון.
למחרת התפללה רות בכוונה גדולה, ביקשה מה' שישים בפיה את המילים הנכונות ובליבה את ההחלטות הטובות. שם בבית במרכז הארץ התרעמה על המנהלות שלא מספיק ניסו לסייע לצעירות לקבל עבודה ולפרנס את ביתן. היא הבטיחה לעצמה שכשהיא תהיה מנהלת כל אחת שתבוא תקבל משרה לרגע לא חשבה שהיא תהיה מנהלת מהר כל כך, "ומה תעשי עכשיו, אה, המנהלת רות?" חבט בה קול מלגלג קטן בליבה "אין לך שום שעה פנויה, כל שעה מאוישת על ידי מורות וותיקות וידועות שם ומה תעשי עכשיו עם צעירונת ובעיות משמעת?" רות ממש נקרעה בינה לבין עצמה. "כשהייתי מגיעה למנהלת לראיון הייתי רוצה להרגיש שהיא רוצה אותי, שהיא צריכה אותי, שאני לא אחת מאלף אלפי נשים שמגיעות אליה בכל יום ונענות בשלילה מאכזבת" חשבה לעצמה והחליטה שהיא תיתן את ההרגשה הזו, "לפחות מנהלת אחת כזו תהיה בעולם" חייכה לעצמה.
דפיקות עדינות על הדלת העירו את רות משרעפיה "אפשר להיכנס" ודמות נערית כמעט נכנסה אל חדרה, תיק יפה ונוצץ התנדנד בחן על כתפיה ורות מצאה את עצמה מהופנטת אליה, לפנינה, ראתה מאחוריה את עיניו של בעלה הצעיר בטוח שהיא תחזור מכאן עם משרה מכובדת "והיא הולכת לצאת עם משרה" החליטה רות בתקיפות. הזמינה את פנינה לשבת ועברה ברפרוף על קורות החיים, לא כל כך מתאימים למשרת הוראה, אבל היא כבר תראה מה לעשות, הן התחילו לגלגל בינהן שיחה ותוך כדי מצאה רות את עצמה מספרת על עצמה, על חלום שלא התגשם, אולי בעצם התגשם בגדול.
"את ממש מזכירה לי את עצמי" שחה רות בגילוי לב לפנינה רואה בפירוש את כתפיה רפות ונחות רגועות יותר על המשענת הכיסא. חייכה לעצמה והמשיכה "עד לא מזמן הייתי גם אני במקום שלך, יצאתי בבוקר מלאת תקוות וחזרתי בלי כלום, אפילו לא הבטחה מעורפלת לשעות כל שהן, כעסתי מאוד על המנהלות ובעיקר התביישתי, הן לא נתנו הרגשה טובה, בואי נגדיר שאפילו הרגשתי נודניקית" פנינה מהנהנת בראשה מסכימה עם כל מילה של רות, נותנת לה בלי מילים כח להמשיך הלאה בגילוי ליבה "היו מנהלות שכן השתדלו, ניסו לחייך ולהסביר שבעצם אין להן איך לעזור אבל לפחות לא חזרתי הביתה מושפלת, מובסת" פנינה ישבה ועיניה בחומות הביעו השתתפות עם רות בכל ליבה, לא קל למצוא עבודה בתחום ההוראה בפרט אם אין לך איזה גב בעל השפעה כלשהיא ורות המשיכה "תראי, התרשמתי ממך מאוד לטובה, רואה בעינייך את הנכונות לעבודה, את ההתמסרות לתלמידות שתזכינה בך אבל כרגע באמת שאין לי משרת הוראה לתת לך" העיניים החומות התקשחו בבת אחת כמו אומרות בלי מילים 'אם אין לך משרה לתת לי למה מרחת את זמני על הגיגי מנהלות זקנות?' ורות רואה ועיניה כלות, לא רוצה שהבטחתה תלך לאיבוד בעבודה השוטפת "רות, את לא יכולה לעשות לה את זה, הבטחת. הבטחת שתעזרי לבנות הצעירות שנאבקות עם פרנסת בית, הבטחת" פנינה כבר נפנתה לקום ולצאת מהחדר בעיניים מושפלות, 'עוד מנהלת כמו כולן, רוצה לעזור אבל...' ורות נקרעת בינה לבין עצמה, מה תעשה? חייבת לעזור לה, לפנינה. אבל אין לה איך, באמת. שום מורה לא צריכה לצאת, כל המשרות מאוישות ואין לה איך לעזור. "רבונו של עולם, עזור לי, שמת אותי בעמדת מפתח משמעותית, נתת לי שליחות לעזור בפרנסת בתים, עזור לי לקיים את ההבטחה" ורות מצאה את עצמה רצה במהירות אחרי הגב של פנינה, שומעת אותה שופכת לפומית הטלפון את כל מה שהיה בראיון, את כל מה שלא היה בראיון העבודה. רות נעצרת, מתנשפת וקוראת "פנינה, חכי רגע" פנינה מסתובבת אליה, עיניה שטופות דמעות. היא מנסה בנואשות לנגב אותן בטישו ממורטט "כן המנהלת, קראת לי?" ורות מהנהנת מזמינה אותה שנית למשרדה מזמינה בדרך שתי כוסות קפה חם מהמזכירה המסורה "חשבתי שבמקום משרת הוראה אוכל לתת לך את תפקיד הרכזת החברתית, שנת השמיטה שלפנינו יכולה לייצר פעילות חברתית עניפה בכל המישורים" עיניים נוצצות השיבו לה, וחיוך נבוך מלא בדמעות של תודה, של הקלה. לחזור הביתה ולבשר בשמחה שכן רצו אותי. בחרו בי. ראו מה אני יכולה לתרום להם והחליטו שכן, אני ראויה לבוא בקהל צוות בית הספר למרות שאין לי גב חזק, רצו אותי כי אני זו אני.
בלילה נצצו כוכבים בשמים מעל ספסל הנדנדה של המנהלת רות. והיא יכלה לחייך אליהם חזרה ולומר שכן, יכלו לתת לה את תפקיד המפתח הזה, כי היא משתמשת במפתח למי שרוצה ומתאימה. בעיקר בגלל שפתחה את הדלת למי שבאה בעצמה ולא בגלל שהיא בת של... בעצם בעיקר בגלל שהיא בת של ה'.
