הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
את ההלל גמרתי. את סיר הבקר העמדתי על האש. הכל נראה מתקתק תודה לקל. אני יושבת תחת הסכך הירוק ונושמת את ריחם של העלים הטריים המתפשט ברחבי הסוכה, מתבוננת בקרני שמש עקשניות חודרות מבעד לתקרה הצמחונית וזורקות אור על כל הנוצץ והפייט שמסביב.
האבות חזרו מבית הכנסת. מיניהם בידיהם ודרדקיהם מקפצים מסביבם בעליזות, מתעקשים להראות לסבא בפעם ה־מי־יודע־כמה את הקישוט שהכינו.
בתוך בליל הבורק והחוגג שמסביב, צדו עיני את טליתו של שלומי בני. לא רציתי לעכר את אווירת החג הטובה ששרתה עלי, אבל ממש לא יכולתי להתעלם מצבעה הצהבהב כהה ומן הכתמים ש'עיטרו' אותה - יוצרים לה מראה של אטלס מקומט וישן.
ליבי התמלא כאב על רשלנותה של אסתי כלתי. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה מופיעה בהופעה מכובדת ומתוקתקת עד לפיפס האחרון ואילו הופעתו של שלומי לא נראה הכי מתקתק בלשון המעטה.
הרגשתי שהפעם היא הגזימה.
איזו סוג אשה זו שלא דואגת לנקות ולהבהיק את טלית בעלה?! ועוד לקראת החג!
כולם מגיעים לבית הכנסת מטופחים חגיגיים ואילו שלומי שלי צריך להסתובב כאחד המסכנים עקב רשלנותה של אשתו?!
"איפה האחריות? האכפתיות? זה בסך הכל בעלך!" גערתי עליה בליבי.
"הרי כל אחד מבין שמתחת לכל טלית מוכתמת מסתתרת אשה רשלנית, את לא מתביישת מעצמך?"
אחרי הסעודה – שכנה בי ההחלטה – אגש אליה ואעיר לה בעדינות על התנהגותה הרשלנית וחסרת האכפתיות.
"אסתי'לה" ניסיתי להישמע חביבה מאי פעם, "הטלית שהלך איתו בעלך היום לבית הכנסת..."
"כן" קטעה היא את דברי משל אני לא אוחזת באמצע משפט, "כמה וכמה פעמים הזכרתי לשלומי להכניס את הטלית למזוודה והוא פשוט שכח. את יודעת, ילדים, מזוודות, ארבעה מינים, אוטובוסים. לא נורא. את האמת, אני ממש מתפעלת מהנדיבות של ה'שווער' – לקחת לעצמו את הטלית של ימות החול ולתת לשלומי את הטלית השבתית והחגיגית זה כבר ממש מעל ומעבר. באמת שלא היה צריך".
כֻּלָּהּ תְּכֵלֶת
את ההלל גמרתי. את סיר הבקר העמדתי על האש. הכל נראה מתקתק תודה לקל. אני יושבת תחת הסכך הירוק ונושמת את ריחם של העלים הטריים המתפשט ברחבי הסוכה, מתבוננת בקרני שמש עקשניות חודרות מבעד לתקרה הצמחונית וזורקות אור על כל הנוצץ והפייט שמסביב.
האבות חזרו מבית הכנסת. מיניהם בידיהם ודרדקיהם מקפצים מסביבם בעליזות, מתעקשים להראות לסבא בפעם ה־מי־יודע־כמה את הקישוט שהכינו.
בתוך בליל הבורק והחוגג שמסביב, צדו עיני את טליתו של שלומי בני. לא רציתי לעכר את אווירת החג הטובה ששרתה עלי, אבל ממש לא יכולתי להתעלם מצבעה הצהבהב כהה ומן הכתמים ש'עיטרו' אותה - יוצרים לה מראה של אטלס מקומט וישן.
ליבי התמלא כאב על רשלנותה של אסתי כלתי. זאת לא פעם ראשונה שאני רואה אותה מופיעה בהופעה מכובדת ומתוקתקת עד לפיפס האחרון ואילו הופעתו של שלומי לא נראה הכי מתקתק בלשון המעטה.
הרגשתי שהפעם היא הגזימה.
איזו סוג אשה זו שלא דואגת לנקות ולהבהיק את טלית בעלה?! ועוד לקראת החג!
כולם מגיעים לבית הכנסת מטופחים חגיגיים ואילו שלומי שלי צריך להסתובב כאחד המסכנים עקב רשלנותה של אשתו?!
"איפה האחריות? האכפתיות? זה בסך הכל בעלך!" גערתי עליה בליבי.
"הרי כל אחד מבין שמתחת לכל טלית מוכתמת מסתתרת אשה רשלנית, את לא מתביישת מעצמך?"
אחרי הסעודה – שכנה בי ההחלטה – אגש אליה ואעיר לה בעדינות על התנהגותה הרשלנית וחסרת האכפתיות.
"אסתי'לה" ניסיתי להישמע חביבה מאי פעם, "הטלית שהלך איתו בעלך היום לבית הכנסת..."
"כן" קטעה היא את דברי משל אני לא אוחזת באמצע משפט, "כמה וכמה פעמים הזכרתי לשלומי להכניס את הטלית למזוודה והוא פשוט שכח. את יודעת, ילדים, מזוודות, ארבעה מינים, אוטובוסים. לא נורא. את האמת, אני ממש מתפעלת מהנדיבות של ה'שווער' – לקחת לעצמו את הטלית של ימות החול ולתת לשלומי את הטלית השבתית והחגיגית זה כבר ממש מעל ומעבר. באמת שלא היה צריך".
(ע"פ שיעוריו של הרב אברהם מרדכי מלאך שליט"א)
נערך לאחרונה ב:
