יש רמה אבל יש רמה שהיא אחרת

[סימפטי]

יש הרבה סופרים וסופרות שכותבים ספרים, מגזינים, מוספים ועיתונים שונים וכו'. אבל מבין כולם תמיד מקטלגים את המיוחדים שבהם ואומרים או חושבים לעצמם "זה/זאת כתב/ת ברמה". או אין כמוהו / כמותה ברמה. וכן תמיד מחכים לסופרים/ות ספציפיים שיוציאו את הספר הבא שלהם. כי הם, הם כותבים "ברמה"!

אז רציתי לשאול מאלו המתעסקים בכתיבה.
מה זה הדבר הזה הנקרא ספר ברמה / כתיבה ברמה?

תודה.

 

[ערך רב]

בשורה התחתונה, זה צריך להיות ספר שהרבה שמחים לקראו, ועל כן הרבה יקנו אותו.
כיצד מגיעים לזה? בכל תחום צריך את המומחיות והמקצועיות שלו.
בספר מתח, סופר מוצלח יכתוב את הספר באופן שלא תעזוב את הספר מבלי לבלוע כמה וכמה פרקים, ובהזדמנות הראשונה תרוץ חזרה לספר כדי להמשיך.
בכתיבת חדשות, הסופר ידאג להגישם בצורה מושכת וקלילה, כך שהקורא לא יצטרך להתאמץ כדי להבין, ומצד שני לא ישתעמם.
בספר מדעי, הסופר ידאג להתאים את התוכן לקהל היעד, כך שאם קהל היעד מקצועי אזי הספר יהיה כתוב בשפה המקצועית הישירה ללא הסברים מיותרים, ואילו אם קהל היעד אינו מקצועי אזי יופיעו הסברים בככל מקום נצרך. וכמובן, בצורה מושכת שלא תגרום לקורא לפהק.
וכן הלאה.
ברור שאי אפשר להעלות כאן את "סודות המקצוע", כי הם בעצם חלק בלתי נפרד ממהותו של הסופר.

 

[תהילה חזקיאן]

בערך כמו לשאול, מהו צייר 'ברמה' או גרפיקאי 'ברמה' או צלם 'ברמה'.
עניין של כישרון, טעם והמון סיעתא דשמיא.
ערטילאי? זה מה שיש.

 

[מלבב]

מה זה הדבר הזה הנקרא ספר ברמה / כתיבה ברמה?

תכניס ללקסיקון שלך את הדברים הבאים:

בכתיבה שעל רמה מתפלגת לשני מישורים כלליים.
1. הרעיון.
2. צורת ההגשה.

ונרחיב:
1. הרעיון; על הסופר/ת להביא רעיון "חדש וייחודי" כזה שלא הוכר בציבור. באופן כללי כמובן. וכן לא חייב להיות גרנדיוזי. מספיק שיראו אותו כדבר חדש, בפני עצמו; זה נקרא רעיון; היינו "חידוש".

2. צורת ההגשה; להציג אותו מזווית חדשה שלא מוכרת או שלא רגילים אליה. שזהו בעצם סדר שונה במילים, אחר במשפטים. סדר ובניה מעניינת, שונה אפשר לקרוא לה: מתחילים למשל מהאמצע וחוזרים להתחלה. כותבים כביכול על הסוף והקורא תמהה, וחוזרים ל'כמעט' התחלה, משהו שעדיין לא מסתדר לקורא ואז ניגשים להתחלה וכאן זה הופך לדרמטי!! וכך הלאה.. אין ספור מצבים ודוגמאות...
ההגשה היא חכמה בפני עצמה, איך ומתי, כמה ועוד.

כעת נשאיר לך את ההמשך לבד... רעיון מקורי פלוס הגשה מעניינת, יפה וסוחפת, בהכרחך יוצרת כתיבה כתיבה - כתיבה ברמה.

ולענייננו, אם תראה פה בפורום (כבאתגר האחרון למשל) רעיון יפה כזה שלא בטוח שחשבת עליו. פלוס הגשה מזווית אחרת תבין לבד שהיא לא כתיבה.. זו יכולה בהחלט להיקרא כתיבה ברמה.

אז... עכשיו מובן מהי כתיבה ברמה?!

 

[סימפטי]

בערך כמו לשאול, מהו צייר 'ברמה' או גרפיקאי 'ברמה' או צלם 'ברמה'.
עניין של כישרון, טעם והמון סיעתא דשמיא.
ערטילאי? זה מה שיש.

למה לא שייך להגדיר את השאלה. לא מבין, לא ככה אומרים ברחוב?
הרי אפילו אם זה עניין של כישרון הנה גם בכישרון יש יותר טוב ויש פחות, והשאלה תהיה מי נחשב יותר, או על פי מה נחשב יותר ולמה נחשב יותר?

תכניס ללקסיקון שלך את הדברים הבאים:

בכתיבה שעל רמה מתפלגת לשני מישורים כלליים.
1. הרעיון.
2. צורת ההגשה.

מה עם אוצר מילים, זה לא העיקר? מילים מושכות ומפתות??

 

[Art Studio]

נראה לי שסימפטי צודק בשאלתו.
השאלה כאן היא: איך בתור קוראים אתם מנתחים סיפור טוב (גם אם אתם כותבים; ההדגשה על קוראים)?

וכן, בהחלט, אם ונתנו10 או חיים בניסטי ינתחו - יש להם ידע איך לנתח לוגו טוב. הם בוחנים זאת לפי פרמטרים. כנ"ל בכל תחום.

מה הבעיה לשאול מה הפרמטרים שלכם בתור קוראים לנתח כתיבה איכותית?

 

[Ruty Kepler]

כמה מרכיבים לכתיבה ברמה אחרת (יש סופרים ברמה אחרת שחסר להם מרכיב אחד או יותר. אבל לדעתי זה הבסיס).

1. שליטה מוחלטת בעברית. זה לא רק לכתוב נכון ולתחבר נכון, אלא גם להכיר את ההבדל בין מילים נרדפות דומות מאד, ואת הקונוטציה שכל אחת מהן תיתן. לדוגמה: מילים כמו 'לברוח' 'להימלט' 'לנוס' - הן דומות במשמעות, אבל כל אחת מהן נותנת ריח אחר, צליל אחר, תחושה אחרת. סופר אמן יודע לשלוט במילים, ולכוון את הרגשות שקוראיו ירגישו - לפי בחירה מדוייקת של המילים והניסוחים.
2. שליטה בעולם הרגש. אי אפשר בלי זה. הרבה מודעות עצמית, הרבה בדיקה וחקירה. הרבה הכרות עם אנשים. לראות את העולם, לנתח מה קורה בו, ואז לכתוב. (מזכיר לי את מחברת הלוגואים של חיים בניסטי... זה בדיוק כך. גם לכתיבה אמורה להיות עבודה מקדימה).
3. יכולת וורבלית: היכולת להביע במילים מדוייקות את מה שמרגישים וחושבים. זו מתנה משמים, או יש אותה או אין.
4. אפשרות לראות דברים מזויות נוספות.
5. חדשנות. לא להיכנע לתבניות הנדושות. לדוגמה, בסיפורים קצרים, יש מיליארד סיפורים שמביאים בהתחלה מאמר צדיקים, ואז סיפור בן ימינו, והגיבורה מתלבטת ומישהו אומר לה מה הצדיק אמר והיא בוחרת בטוב. זה כל כך שחוק.
לכו לקנות תבניות חדשות או להמציא אותן. נמאס כבר לקרוא בעיתוני החג על וולודיה ובוריס שחזרו לכור מחצבתם אחרי שהתארחו אצל משפחה חרדית ונזכרו בבבושקה שהדליקה נרות, נמאס לקרוא על שרהלה שהיה לה קשה לתת/להתפלל/לא לקנא, ואז שמעה סיפור צדיקים והתרגשה והפסיקה לקנא/והתחילה לתת/ולמדה להתפלל.
וסיפורי שואה מומצאים כבר יצאו מאפינו ומאוזנינו והיו עלינו לזרא, דיי כבר עם הסבא שנזכר איך הניח תפילין בגטו, דייייי. (סיפור אמיתי ביוגרפי הוא כמובן משהו אחר).
די כבר בכל לג בעומר עם הסיפורים על שתי קבוצות ילדים שרבו והחליטו לבנות מדורת שלום, די כבר בתשעת הימים עם הסיפורים על אנשים שנחרב/נשרף להם משהו ואז הם הבינו כמה צריך להיות עצובים. התבניות האלה משומשות עד דק, אין מצב שיצא מהן משהו ברמה אחרת.
6. אחרי כל אלו, יש את הגלנץ. ברק של כריזמה, משהו שיש אותו או שאין. ואולי גם זה חשוב - לדעת שלא כולנו נהיה מיה קינן או חיים בניסטי או גדי פולק. נכתוב דברים טובים, נעצב לוגואים יפים ונצייר ציורים חביבים שאנשים יאהבו, אבל את הברק של הכי-הכי - לא יהיה. ונגלה שגם להיות בשורה מס' 2 או 3 זה נחמד מאד.
(רציתי לכתוב כמה מילים - יצאה מגילה...)

 

[עדיאל]

3. יכולת וורבלית: היכולת להביע במילים מדוייקות את מה שמרגישים וחושבים. זו מתנה משמים, או יש אותה או אין.

היכולת הזאת להביע כל כך ברור וחד, את כל מה שכולנו - אני לפחות - רצינו לכתוב ולא הצלחנו / התעצלנו / לא מצאנו את המילים...

 

[נחמדת]

ועוד משהו שאני לא שמתי לב אם כבר כתבו--
דיוק מוחלט בפרטים, ברקע ההיסטורי, המקומי, המנטלי וכו' של העלילה, ולא לדמיין. לבדוק ולערוך עבודת מחקר יסודית על התחום עליו כותבים.

 

[shar]

גם בכתיבה יש טעם וריח, מלבד המתנה משמים. אבל העיקר תלוי זאיזה סוג כתחבה מדובר, לא ראי כתיבה מסוג אחד לכתיבה מסוג שני

 

[אשר לב]

כולנו נהיה מיה קינן או חיים בניסטי או גדי פולק. נכתוב דברים טובים, נעצב לוגואים יפים ונצייר ציורים חביבים שאנשים יאהבו, אבל את הברק של הכי-הכי - לא יהיה. ונגלה שגם להיות בשורה מס' 2 או 3 זה נחמד מאד.
(רציתי לכתוב כמה מילים - יצאה מגילה...)

צלצול לא מספיק כאן.

השורות הללו הן לדעתי המתכון המדויק להצליח להפיק מעצמך את הטופ.
כשאתה מסכים להיות בשורה 2 או 3, אתה בעצם מסכים להיות אתה, להביא את עצמך, את החדשנות שלך.

ביותר מילים:
אם אתה מנסה לחקות מישהו, שוב נשארת בתוך התבנית הישנה ולא תצליח לפרוץ קדימה. אם אתה מסכים להרפות ופשוט להביא את מה שיש לך להביא, אתה משתחרר מהמוסכמות המגבילות, המקטינות, יוצא מהריבוע ופתאום מגלה שאתה, במקום שלך, הכי הכי.

(ואגב, זה נכון גם רוחנית)

 

[רקורדית]

לא כולנו נהיה מיה קינן או חיים בניסטי או גדי פולק

או רותי קפלר- מגיע לך ביושר

 

[♦ברכי קעניג♦]

צלצול לא מספיק כאן.

השורות הללו הן לדעתי המתכון המדויק להצליח להפיק מעצמך את הטופ.
כשאתה מסכים להיות בשורה 2 או 3, אתה בעצם מסכים להיות אתה, להביא את עצמך, את החדשנות שלך.

ביותר מילים:
אם אתה מנסה לחקות מישהו, שוב נשארת בתוך התבנית הישנה ולא תצליח לפרוץ קדימה. אם אתה מסכים להרפות ופשוט להביא את מה שיש לך להביא, אתה משתחרר מהמוסכמות המגבילות, המקטינות, יוצא מהריבוע ופתאום מגלה שאתה, במקום שלך, הכי הכי.

(ואגב, זה נכון גם רוחנית)

לגזור ולשמור!!!
הרבה פעמים גיליתי שהמחסום בכתיבה נגרם מרצון להידמות לז'אנר מסוים- לפעמים בתור השראה זה טוב, רק לפעמים.

 

[בשלווה]

ולפעמים גם כי רוצים להשיג מושלמות. וכשזה לא הולך הלב נחסם!

 

[Ruty Kepler]

(יש סופרים ברמה אחרת שחסר להם מרכיב אחד או יותר. אבל לדעתי זה הבסיס).

הבהרה והדגשה חשובה מאד: 1. במגילה מהעמוד הקודם לא התכוונתי לשום סיפור מסוים. 2. יותר מזה, יש בהחלט סופרים/ות שכתבו ברמה אחרת, למרות שבכתיבה שלהם לא נכללו כל המרכיבים.
אחד הסיפורים הקצרים הכי יפים שקראתי לאחרונה, היה בתבנית די מוכרת. אחת מאלו שציינתי כאן. והוא היה מדהים ועשיר ורגיש.
אבל כותבים/ות מתחילים שרוצים לפרוץ קדימה, לא יכולים להסתמך על זה ש'סופר-על פלוני כתב בתבנית הזו, אז גם אני אכתוב'.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

.
אבל כותבים/ות מתחילים שרוצים לפרוץ קדימה, לא יכולים להסתמך על זה ש'סופר-על פלוני כתב בתבנית הזו, אז גם אני אכתוב'.

אני מדבר יותר על תבנית תחבירית.
לפעמים אני קורא ספר של סופר אחר, בשביל ללמוד את התבנית התחבירית שלו, איך הוא בונה משפט, דיאלוג, מונולוג. ואני בוחן את המשפט שלו מול משפטים שאני כותב, בכדי להבין איך לבנות משפט בצורה מרתקת.
לדעתי אין בעיה לנסות לחקות תחביר מסויים, במידה ואכן הבנת את כל חלקיו, ואתה מרגיש שאתה יכול להביע את עצמך במשפט מסוג פלוני, טוב יותר מאשר במשפט המקורי שהיית כותב אילולי נחשפת למבנה התחבירי הנ"ל.

 

[יונית3]

ועוד משהו חשוב

אני מסכימה עם כל קודמיי שכתבו את עיקרי הדברים אבל רוצה להוסיף עוד משהו חשוב, שמתקשר לסגנון אבל לא רק -
מעבר ליכולת ורבלית, אחד הדברים החשובים הוא *לא להאכיל את הקורא בכפית*. תנו לקוראים את הקרדיט שהם מסוגלים לחשוב לבד ולהבין את המסר, אל תהפכו את הסיפור שלכם לשיעור מוסר ואל תשימו בפיהם של הדמויות את כל המסרים שרציתם להעביר. אל תכתבו הכל. זה ישפר את הכתיבה שלכם בכמה רמות.

 

[יעל אייזיקוביץ]

בשביל להבין/ לנתח גאונות בכתיבה, צריך להיות קצת גאון בתחום גם
בשביל לזהות ולהנות-לא.

 

[מריומה~]

כמה מרכיבים לכתיבה ברמה אחרת (יש סופרים ברמה אחרת שחסר להם מרכיב אחד או יותר. אבל לדעתי זה הבסיס).

1. שליטה מוחלטת בעברית. זה לא רק לכתוב נכון ולתחבר נכון, אלא גם להכיר את ההבדל בין מילים נרדפות דומות מאד, ואת הקונוטציה שכל אחת מהן תיתן. לדוגמה: מילים כמו 'לברוח' 'להימלט' 'לנוס' - הן דומות במשמעות, אבל כל אחת מהן נותנת ריח אחר, צליל אחר, תחושה אחרת. סופר אמן יודע לשלוט במילים, ולכוון את הרגשות שקוראיו ירגישו - לפי בחירה מדוייקת של המילים והניסוחים.
2. שליטה בעולם הרגש. אי אפשר בלי זה. הרבה מודעות עצמית, הרבה בדיקה וחקירה. הרבה הכרות עם אנשים. לראות את העולם, לנתח מה קורה בו, ואז לכתוב. (מזכיר לי את מחברת הלוגואים של חיים בניסטי... זה בדיוק כך. גם לכתיבה אמורה להיות עבודה מקדימה).
3. יכולת וורבלית: היכולת להביע במילים מדוייקות את מה שמרגישים וחושבים. זו מתנה משמים, או יש אותה או אין.
4. אפשרות לראות דברים מזויות נוספות.
5. חדשנות. לא להיכנע לתבניות הנדושות. לדוגמה, בסיפורים קצרים, יש מיליארד סיפורים שמביאים בהתחלה מאמר צדיקים, ואז סיפור בן ימינו, והגיבורה מתלבטת ומישהו אומר לה מה הצדיק אמר והיא בוחרת בטוב. זה כל כך שחוק.
לכו לקנות תבניות חדשות או להמציא אותן. נמאס כבר לקרוא בעיתוני החג על וולודיה ובוריס שחזרו לכור מחצבתם אחרי שהתארחו אצל משפחה חרדית ונזכרו בבבושקה שהדליקה נרות, נמאס לקרוא על שרהלה שהיה לה קשה לתת/להתפלל/לא לקנא, ואז שמעה סיפור צדיקים והתרגשה והפסיקה לקנא/והתחילה לתת/ולמדה להתפלל.
וסיפורי שואה מומצאים כבר יצאו מאפינו ומאוזנינו והיו עלינו לזרא, דיי כבר עם הסבא שנזכר איך הניח תפילין בגטו, דייייי. (סיפור אמיתי ביוגרפי הוא כמובן משהו אחר).
די כבר בכל לג בעומר עם הסיפורים על שתי קבוצות ילדים שרבו והחליטו לבנות מדורת שלום, די כבר בתשעת הימים עם הסיפורים על אנשים שנחרב/נשרף להם משהו ואז הם הבינו כמה צריך להיות עצובים. התבניות האלה משומשות עד דק, אין מצב שיצא מהן משהו ברמה אחרת.
6. אחרי כל אלו, יש את הגלנץ. ברק של כריזמה, משהו שיש אותו או שאין. ואולי גם זה חשוב - לדעת שלא כולנו נהיה מיה קינן או חיים בניסטי או גדי פולק. נכתוב דברים טובים, נעצב לוגואים יפים ונצייר ציורים חביבים שאנשים יאהבו, אבל את הברק של הכי-הכי - לא יהיה. ונגלה שגם להיות בשורה מס' 2 או 3 זה נחמד מאד.
(רציתי לכתוב כמה מילים - יצאה מגילה...)

רותי , כל מילה שלך , סלה!!! לא לחינם ההצלחה הולכת אחריך .תבורכי הלאה

 

[מריומה~]

תורה שלימה היא הכתיבה . והיא אפשר לעלות ולכתוב את כל הדברים שעושים סופר ברמה, אנשים לומדים שנה ! לפחות, לכתוב .
וכתיבה גם מלווה בפידבק מהקהל ובדיקת הדופק כל הזמן - והקהל יכול להיות בהתחלה - משפחה קרובה וחברים.
כתבו פה דברים כל כךנכונים -לדעתי אפשר לתמצת את לב הסיפור הטוב כ- סיפור טוב הוא סיפור שאפשר לנער אותו ולא תיפול ממנו שום מילה.
כלאמר , אין שם מילה מיותרת. וזה אומנות וס"ד.