הנושאים החמים
הנושאים החמים
שנים חלפו מאז היותי ילד קטן, יפה עיניים, טהור לב ותם.
ואז בחצרי היה גשר חבלים חזק, שהוביל לגינת אילנות קסומה, שהנעימו לי את הזמן, הטעימוני מפירותיהם, היה לי כיף איתם, אהבתי אותם והם אהבו אותי.
ובחצרי היה דלי מלא מים, מים מרעננים, זכים שהחיו אותי, השתכשכתי ממימיו, התמכרתי אליו, עד כלות ויותר.
יום אחד, קדרו השמים, שחור העננים כבש את ליבי, וליבי התמלא כעס על הדלי והמים, על האילנות והפירות, וברגע שטות של ילדות, אצתי בלי דעת, אפוף כאב וקדרות, שרפתי הגשר ושברתי הדלי, זהו! מעכשיו אין.
בביתי השומם, מחרך חלון מוגף, הבטתי במים הניגרים בין שברי הדלי, נשפכים, הולכים לאיבוד, הלב שלי רצה לרוץ, להציל את המים היקרים והאהובים, אבל ילדותי נעצתני במקומי.
מהעבר השני, האילנות קמלו, הפירות נשמטו אחד אחד - עזובים, העלים נשרו.
טרקתי התריסים ביד זועמת. די. לא רוצה לראות מאומה. אני וביתי נאבד את עצמנו לדעת, ומה לי ולחוץ.
העזתי לפתוח את דלת ביתי, יצאתי החוצה, מחפש את כל הטוב שהיה לי.
שברי דלי קיבלו את פני, סדוקים מחום, יבשים עד כלות. המים כבר מזמן אינם, נעלמו להם אי שם בחלל הרוע.
האילנות, הביטו בי בזעם לא כבוש, ענפיהם שמוטים, פירותיהם מוטלים ארצה - רקובים, העלים אפילו הרוח לא מוציאה אותם במחול יבשים, ככה 'מתים'.
ואני יושב ובוכה בחצר ביתי, איה מימי הדלי ופירות האילן??? כמהה לעוד לגימה אחת, שכשוך בודד. לפרי מתוק אחד ולמנוחה תחת כנפי עץ. ואין.
בוכה ובוכה ובוכה...
ואז בחצרי היה גשר חבלים חזק, שהוביל לגינת אילנות קסומה, שהנעימו לי את הזמן, הטעימוני מפירותיהם, היה לי כיף איתם, אהבתי אותם והם אהבו אותי.
ובחצרי היה דלי מלא מים, מים מרעננים, זכים שהחיו אותי, השתכשכתי ממימיו, התמכרתי אליו, עד כלות ויותר.
יום אחד, קדרו השמים, שחור העננים כבש את ליבי, וליבי התמלא כעס על הדלי והמים, על האילנות והפירות, וברגע שטות של ילדות, אצתי בלי דעת, אפוף כאב וקדרות, שרפתי הגשר ושברתי הדלי, זהו! מעכשיו אין.
בביתי השומם, מחרך חלון מוגף, הבטתי במים הניגרים בין שברי הדלי, נשפכים, הולכים לאיבוד, הלב שלי רצה לרוץ, להציל את המים היקרים והאהובים, אבל ילדותי נעצתני במקומי.
מהעבר השני, האילנות קמלו, הפירות נשמטו אחד אחד - עזובים, העלים נשרו.
טרקתי התריסים ביד זועמת. די. לא רוצה לראות מאומה. אני וביתי נאבד את עצמנו לדעת, ומה לי ולחוץ.
*
חלפו ימים, שנים, גדלתי.
העזתי לפתוח את דלת ביתי, יצאתי החוצה, מחפש את כל הטוב שהיה לי.
שברי דלי קיבלו את פני, סדוקים מחום, יבשים עד כלות. המים כבר מזמן אינם, נעלמו להם אי שם בחלל הרוע.
האילנות, הביטו בי בזעם לא כבוש, ענפיהם שמוטים, פירותיהם מוטלים ארצה - רקובים, העלים אפילו הרוח לא מוציאה אותם במחול יבשים, ככה 'מתים'.
ואני יושב ובוכה בחצר ביתי, איה מימי הדלי ופירות האילן??? כמהה לעוד לגימה אחת, שכשוך בודד. לפרי מתוק אחד ולמנוחה תחת כנפי עץ. ואין.
בוכה ובוכה ובוכה...
נערך לאחרונה ב:
