הנושאים החמים
הנושאים החמים
למעשה מקומו של האשכול הזה בפורום איש את רעהו > תת פורום על המחיה ועל הכלכלה > תת-תת פורום יוקר המחיה > תת-תת-תת פורום איך לעקוף את גזירות ליברמן > תת-תת-תת-תת פורום למה חד פעמי כזה יקר, שם יש אשכול בשם: מי מכיר חנות זולה לחד פעמי (רמז: אף אחד)
אז למה הוא נכנס לכאן? זה בגלל יוקר המחיה. בהמשך תבינו.
א. שימו לב שבכל חנות שאתם נכנסים, קודם כל אתם פונים ימינה. מקסימום ישר אבל לעולם לא שמאלה. לא בגלל מאמר חז"ל בכל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, אלא זה משהו פסיכולוגי. הנושא כבר נחקר על ידי מדענים רבים ובראשם פרופסור ויקטור פררו רושה דייקן אוניברסיטת פורטלנד. ההסבר המקובל הוא שהכניסה למקום גדול ועמוס מלחיצה אותנו, ולכן אנחנו מתחברים לאונה הימנית האחראית על חומר שנקרא אנדורפין, שגורם לנו רגיעה. באופן אינסטנקטיבי אנחנו גם פונים ימינה. מה מחכה לנו שם?
ב. המוצרים הראשנים שנפגוש, יהיו מוצרים שאנחנו באמת צריכים. לפני חגים זה יהיה מוצרי החג, לפני הקיץ זה יהיה גלגל ים וספתא שעושה בייבי סיטר. ולפני החורף? מטריות. גם כפפות, נכון. אתם ירושלמים? רואים.
ג. אחרי המוצרים העונתיים, יופיע תמיד אוכל. לרוב - מאפים. זה נועד להרגיע אותנו. אדם לחוץ מחפש את הצרכים הבסיסיים שלו. יש אוכל? אני רגוע.
אם צלחנו את השלבים הראשונים, סימן שההגנות שלנו התמוססו ואנחנו בשלים למלא את העגלה כאוות נפשנו, כלומר כאוות נפש הרשת. מכאן והלאה אנחנו צועדים בעיניים פקוחות לתוך המלכודת.
כלל אצבע אומר שככל שהמוצר יותר יקר ניתן לגזור עליו יותר רווח. לכן בשלב הזה נפגוש מוצרים יקרים. ליקר, ויסקי, יינות, בשרים.
קנינו? מה טוב. עכשיו אנחנו מרגישים "גבירים". יש לנו אסאדו וג'וני ווקר קורץ אלינו מתחת לכובע הבאולר שלו.
את הרווח הגדול החנות כבר עשתה עלינו. קנינו בשר במקום עוף, וגם ויסקי שאף אחד לא אוהב חוץ מהגיס שליימה, אבל אנחנו לא אוהבים. את שליימה. אנחנו אוהבים בירה שחורה, אבל זה פדיחה לגלות.
אנחנו נשארים באופוריה. ממשיכים למקרר של הסלטים. שולפים דג מעושן, 2 חבילות כבד, איקרה, ו... תביא גם הרינג. בשתי טעמים. שיהיה לכבוד החג.
כאן מתחילים רגשות אשמה מוסווים לעלות בנו. בתת מודע אנו קולטים שחרגנו מקו אדום בלתי נראה, ואנחנו חשים צורך לכפר על כך במשהו טוב. גם הרשת יודעת את זה. לכן היא מזמנת לנו משהו תמים לכל הדעות: ירקות. גם בריא, גם לא יקר, צבעוני כזה, כדי להרגיש כפרה שלמה אנחנו מתחילים להעמיס.
העגלה נראית כמו שולחן של ט"ו בשבט ואנחנו נרגעים. אבל מה נעשה עם כל הירקות? צריך תבלינים. רטבים. תוספות. הגענו לאזור הפסטה- שימורים-רטבים. הידיים עובדות על אוטומט.
מכאן אנחנו מגיעים למקרר החלבי. יש כאלה שזה העבודה זרה שלהם. גבינות, קשות רכות וצהובות עם כל מיני שמות. היוגורטים והלבנים והשוקואים והקפהאים. עולם מלא.
גבינה זה מצמיא, כך למדנו מיהודית בת יוחנן כהן גדול, ואנחנו מקדמים בברכה את מחלקת השתיה. מעמיסים. ששיה של זה ושלוש בעשרים מזה. וגם סודה לסבא.
בקושי אנחנו סוחבים את העגלה לקופה. מנסים לזהות מהר על פי חכמת הפרצוף איזו קופאית עובדת הכי מהר. וכאן יש את הספק הנצחי: מה עדיף, תור שיש בו חמש עגלות מלאות שלושת רבעי, או ארבע עגלות אבל מפוצצות? יש לנו הרבה זמן לחשוב על זה וגם לגלות שכמו תמיד נעמדנו בתור הלא נכון.
לאחר מכן מגיע שלב העמסת הדברים. אנחנו מתרגשים להיפגש מחדש עם ג'וני שנחנק מתחת שק תפוח אדמה. אצות? אתה הכנסת? למה?
והנה אנחנו בוהים בפלצות במדפסת הפולטת סליל נייר בלתי נגמר. הגזמנו. עוברת בנו מחשבה מהירה.
אני מציע משהו חדש.
תתחילו את הקניה לשמאל. נכון, זה קשה, צריך להתרגל. האנדורפין לא ילווה אתכם בדרך החתחתים, אבל זה ישתלם.
דבר ראשון נפגוש את השתיה המתוקה, זו שליברמס הכפיל את מחירה. מבחיל נכון? מלא צבע מאכל כזה ועושה צרבת. אוחחח קריסטל תות. זיכרון הצרבת מכריע. הלכנו על סודה.
אחרי הסודה הגענו למקרר החלבי. אבל עוד לא יצא לנו הגרפס מהסודה. אין מקום להכניס כלום. ניקח גבינה 5% צנועה, ואולי עוד חלב דל לקטוז. גבינה צהובה חס ושלום.
עכשיו הגענו לרטבים-תוספות-פסטות שימורים.
אבל מה נעשה עם רוטב צ'ילי? לוקחים חומץ, מיץ לימון, טחינה, כל מיני דברים שהימניים בכלל לא שמים לב אליהם.
מכאן הגענו לירקות. אנחנו מרגישים בריאים ורעננים. בראש שלנו מרחף סלט בריא של מלפפון עגבניה חסה וצנון. צנון? עד כאן. אבוקדו.
צלחנו את הירקות והגענו לסלטים. הכל מלא נתרן ומונוסודיום גלוטומט. לא עושה חשק. תבדקו פעם כמה נתרן יש בדג מעושן, תתחילו לנתר מרוב בהלה. ויתרנו בקלות על הסלטים המתועשים כי אנשים בריאים אנחנו, והגענו למקרר הקפואים. פתאום גילינו שיש ירקות קפואים. בטח נלך על זה.
אפשר גם בשר, לכבוד החג, אבל בלי להשתולל.
בשקט אנחנו עוברים ליד המדף של האלכוהול וזוכרים שאין אצלנו מי שישתה את זה. אז מכניסים בירה שחורה ומחביאים אותה מתחת לחסה.
הגענו לקופה. בגלל שהגענו מהצד השני מצאנו קופה עם פחות אנשים, אבל זה לא תמיד עובד.
הפעם לא נגלה אצות בחשבון. הסליל קצר. גם חסכנו נייר ועזרנו לאיכות הסביבה. איזה מושלמים אנחנו. נעשה לג'וני שלום מרחוק וניפרד כידידים.
נשמע מופרך? פרופסור דיק דרבין מאוניברסיטת ספרינגפילד חקר את הנושא בשנות ה90' ומצא שב90% מהמקרים 90% מהלקוחות חסכו 90% מהקניה, הוא פרסם את התוצאות בירחון היוקרתי economy's nonsens ו90% מהקוראים האמינו.
תנסו ותחזרו לפה לכתוב את תוצאות הניסוי.
נ.ב. אני חייב לכם תשובה. למה האשכול פה ולא שם? זכרתם את השאלה? כל הכבוד, למרות השעה אתם עירניים.
אז למה הוא נכנס לכאן? זה בגלל יוקר המחיה. בהמשך תבינו.
א. שימו לב שבכל חנות שאתם נכנסים, קודם כל אתם פונים ימינה. מקסימום ישר אבל לעולם לא שמאלה. לא בגלל מאמר חז"ל בכל פנות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין, אלא זה משהו פסיכולוגי. הנושא כבר נחקר על ידי מדענים רבים ובראשם פרופסור ויקטור פררו רושה דייקן אוניברסיטת פורטלנד. ההסבר המקובל הוא שהכניסה למקום גדול ועמוס מלחיצה אותנו, ולכן אנחנו מתחברים לאונה הימנית האחראית על חומר שנקרא אנדורפין, שגורם לנו רגיעה. באופן אינסטנקטיבי אנחנו גם פונים ימינה. מה מחכה לנו שם?
ב. המוצרים הראשנים שנפגוש, יהיו מוצרים שאנחנו באמת צריכים. לפני חגים זה יהיה מוצרי החג, לפני הקיץ זה יהיה גלגל ים וספתא שעושה בייבי סיטר. ולפני החורף? מטריות. גם כפפות, נכון. אתם ירושלמים? רואים.
ג. אחרי המוצרים העונתיים, יופיע תמיד אוכל. לרוב - מאפים. זה נועד להרגיע אותנו. אדם לחוץ מחפש את הצרכים הבסיסיים שלו. יש אוכל? אני רגוע.
אם צלחנו את השלבים הראשונים, סימן שההגנות שלנו התמוססו ואנחנו בשלים למלא את העגלה כאוות נפשנו, כלומר כאוות נפש הרשת. מכאן והלאה אנחנו צועדים בעיניים פקוחות לתוך המלכודת.
כלל אצבע אומר שככל שהמוצר יותר יקר ניתן לגזור עליו יותר רווח. לכן בשלב הזה נפגוש מוצרים יקרים. ליקר, ויסקי, יינות, בשרים.
קנינו? מה טוב. עכשיו אנחנו מרגישים "גבירים". יש לנו אסאדו וג'וני ווקר קורץ אלינו מתחת לכובע הבאולר שלו.
את הרווח הגדול החנות כבר עשתה עלינו. קנינו בשר במקום עוף, וגם ויסקי שאף אחד לא אוהב חוץ מהגיס שליימה, אבל אנחנו לא אוהבים. את שליימה. אנחנו אוהבים בירה שחורה, אבל זה פדיחה לגלות.
אנחנו נשארים באופוריה. ממשיכים למקרר של הסלטים. שולפים דג מעושן, 2 חבילות כבד, איקרה, ו... תביא גם הרינג. בשתי טעמים. שיהיה לכבוד החג.
כאן מתחילים רגשות אשמה מוסווים לעלות בנו. בתת מודע אנו קולטים שחרגנו מקו אדום בלתי נראה, ואנחנו חשים צורך לכפר על כך במשהו טוב. גם הרשת יודעת את זה. לכן היא מזמנת לנו משהו תמים לכל הדעות: ירקות. גם בריא, גם לא יקר, צבעוני כזה, כדי להרגיש כפרה שלמה אנחנו מתחילים להעמיס.
העגלה נראית כמו שולחן של ט"ו בשבט ואנחנו נרגעים. אבל מה נעשה עם כל הירקות? צריך תבלינים. רטבים. תוספות. הגענו לאזור הפסטה- שימורים-רטבים. הידיים עובדות על אוטומט.
מכאן אנחנו מגיעים למקרר החלבי. יש כאלה שזה העבודה זרה שלהם. גבינות, קשות רכות וצהובות עם כל מיני שמות. היוגורטים והלבנים והשוקואים והקפהאים. עולם מלא.
גבינה זה מצמיא, כך למדנו מיהודית בת יוחנן כהן גדול, ואנחנו מקדמים בברכה את מחלקת השתיה. מעמיסים. ששיה של זה ושלוש בעשרים מזה. וגם סודה לסבא.
בקושי אנחנו סוחבים את העגלה לקופה. מנסים לזהות מהר על פי חכמת הפרצוף איזו קופאית עובדת הכי מהר. וכאן יש את הספק הנצחי: מה עדיף, תור שיש בו חמש עגלות מלאות שלושת רבעי, או ארבע עגלות אבל מפוצצות? יש לנו הרבה זמן לחשוב על זה וגם לגלות שכמו תמיד נעמדנו בתור הלא נכון.
לאחר מכן מגיע שלב העמסת הדברים. אנחנו מתרגשים להיפגש מחדש עם ג'וני שנחנק מתחת שק תפוח אדמה. אצות? אתה הכנסת? למה?
והנה אנחנו בוהים בפלצות במדפסת הפולטת סליל נייר בלתי נגמר. הגזמנו. עוברת בנו מחשבה מהירה.
אני מציע משהו חדש.
תתחילו את הקניה לשמאל. נכון, זה קשה, צריך להתרגל. האנדורפין לא ילווה אתכם בדרך החתחתים, אבל זה ישתלם.
דבר ראשון נפגוש את השתיה המתוקה, זו שליברמס הכפיל את מחירה. מבחיל נכון? מלא צבע מאכל כזה ועושה צרבת. אוחחח קריסטל תות. זיכרון הצרבת מכריע. הלכנו על סודה.
אחרי הסודה הגענו למקרר החלבי. אבל עוד לא יצא לנו הגרפס מהסודה. אין מקום להכניס כלום. ניקח גבינה 5% צנועה, ואולי עוד חלב דל לקטוז. גבינה צהובה חס ושלום.
עכשיו הגענו לרטבים-תוספות-פסטות שימורים.
אבל מה נעשה עם רוטב צ'ילי? לוקחים חומץ, מיץ לימון, טחינה, כל מיני דברים שהימניים בכלל לא שמים לב אליהם.
מכאן הגענו לירקות. אנחנו מרגישים בריאים ורעננים. בראש שלנו מרחף סלט בריא של מלפפון עגבניה חסה וצנון. צנון? עד כאן. אבוקדו.
צלחנו את הירקות והגענו לסלטים. הכל מלא נתרן ומונוסודיום גלוטומט. לא עושה חשק. תבדקו פעם כמה נתרן יש בדג מעושן, תתחילו לנתר מרוב בהלה. ויתרנו בקלות על הסלטים המתועשים כי אנשים בריאים אנחנו, והגענו למקרר הקפואים. פתאום גילינו שיש ירקות קפואים. בטח נלך על זה.
אפשר גם בשר, לכבוד החג, אבל בלי להשתולל.
בשקט אנחנו עוברים ליד המדף של האלכוהול וזוכרים שאין אצלנו מי שישתה את זה. אז מכניסים בירה שחורה ומחביאים אותה מתחת לחסה.
הגענו לקופה. בגלל שהגענו מהצד השני מצאנו קופה עם פחות אנשים, אבל זה לא תמיד עובד.
הפעם לא נגלה אצות בחשבון. הסליל קצר. גם חסכנו נייר ועזרנו לאיכות הסביבה. איזה מושלמים אנחנו. נעשה לג'וני שלום מרחוק וניפרד כידידים.
נשמע מופרך? פרופסור דיק דרבין מאוניברסיטת ספרינגפילד חקר את הנושא בשנות ה90' ומצא שב90% מהמקרים 90% מהלקוחות חסכו 90% מהקניה, הוא פרסם את התוצאות בירחון היוקרתי economy's nonsens ו90% מהקוראים האמינו.
תנסו ותחזרו לפה לכתוב את תוצאות הניסוי.
נ.ב. אני חייב לכם תשובה. למה האשכול פה ולא שם? זכרתם את השאלה? כל הכבוד, למרות השעה אתם עירניים.
