הנושאים החמים
הנושאים החמים
כמו כל שנה, ניסה שלוימי בעדינות אופיינית, לרמוז לאפרת על קיומו של הכולל המיוחד לימי החנוכה. כל יום אחרי הדלקת נרות, שעתיים עד שלוש, עם כיבוד קל, ומלגה נאה.
השיקולים בעד נהירים לו, ומקובלים בעיקרון, גם עליה.
החברותא המיתולוגי שפנוי להשלים איתו סוגיות ב'איזהו נשך'.
האווירה הלבבית והלביבתית, כאשר אור נרות מרצד מעם כותל דרום, ומגשי פטיפורים מוצבים במטבחון. חווית לימוד שונה ומפנקת.
ניצול הזמן. לעומת פטפוטים חסרי תוחלת, וכירסוים מטוגנים עתירי קלוריות. שלוימי מעדיף להרוויח עוד שעה של לימוד.
המתן שכרה בצידה. גם המילגה המובטחת מעל ומעבר למקובל בשוק. כאשר רוזנר הגבאי הנמרץ, משיג כל שנה תרומה כבדה מאיזה עסקן רפואי, ומבטיח בלי נדר, למעלה ממאה ליום.
לעומת כל זאת עומדת אפרת. נר חנוכה ונר שבת מי קודם? נר שבת. משום שלום בית.
לא שיש לאפרת דבר נגד הלימוד של שלוימי. מצחיק לחשוב על זה אפילו. היא זאת ששולחת אותו בשמחה, חוץ מסדרי הכולל הרגילים, אלא גם בשעות הריפיון. במוצאי שבת חורף למשל, שלוימי הראשון שיושב בבית הכנסת, חמוש במחשב מקליד את הקונטרס על ריבית.
אפרת אוהבת את חנוכה. האווירה הביתית החמה אל מול הנרות, המפגשיים המשפחתיים והביקורים הקטנים. לשבת עם הילדים שעות, לשחק כל המשפחה ולקשקש במטבח, זאת ההטענה של הבטריה, ולמתכנתת בכירה עייפה ורצוצה, יש בטריה שתמיד על הפס האדום. כאשר בשיגרה היא מרגישה שהבית במקום השלישי אחרי העבודה והמיטה, באים ימי חנוכה כמו נר באפילה.
למילוי הזה של המצבר, היא צריכה את בעלה. זה התפקיד של חנוכה בה"א הידיעה. ושלוימי יודע את זה.
יודע ומפנים, נשאר בבית, מודה ומהלל.
גם השנה ניסה לרמוז, בקטנה, למרות שידע מה התגובה.
תלך.
מה?!
תלך! עכשיו! ארזתי לך סופגניה ריבת חלב.
מה קרה?
אולי יש לה חום...
אתה זוכר את פדות נויברג מהעבודה שלי? זאת מהיישוב בגוש עציון?
אז היא תיארה לי, איך הכינה בכניסה לחצר שלהם במושב, את החנוכיה של בעלה.
כל ערב היא מוסיפה בזיך מלא שמן.
למרות שאף אחד לא הדליק את הנרות הקודמים.
היא עצמה מדליקה בחלון, מתפללת שיחזור מהצבא בשלום.
בוכהה ומתפללת. אבל גם מודה ומהללת.
היא באמת מרגישה זכות שלבעלה יש חלק בהגנה על העם.
אמרתי לעצמי. אצלי אין שאלה על מקומו של בעלי. מבחינתי, בעלי כל יום, כל השנה, בחזית. בעלי מגן פה על העם כל הזמן.
אחרי שהתחברתי לתחושות שלה, הבנתי שצריך גם מילואים.
המילואים של לומדי התורה לא תלויים בהם, הם תלויים בנשותיהם.
אנחנו נשות ישראל, נחכה מאחור ליד הנרות, נתפלל שיחזרו כולם.
זה המילוי של המצברים שלי. אלו המילואים.
השיקולים בעד נהירים לו, ומקובלים בעיקרון, גם עליה.
החברותא המיתולוגי שפנוי להשלים איתו סוגיות ב'איזהו נשך'.
האווירה הלבבית והלביבתית, כאשר אור נרות מרצד מעם כותל דרום, ומגשי פטיפורים מוצבים במטבחון. חווית לימוד שונה ומפנקת.
ניצול הזמן. לעומת פטפוטים חסרי תוחלת, וכירסוים מטוגנים עתירי קלוריות. שלוימי מעדיף להרוויח עוד שעה של לימוד.
המתן שכרה בצידה. גם המילגה המובטחת מעל ומעבר למקובל בשוק. כאשר רוזנר הגבאי הנמרץ, משיג כל שנה תרומה כבדה מאיזה עסקן רפואי, ומבטיח בלי נדר, למעלה ממאה ליום.
לעומת כל זאת עומדת אפרת. נר חנוכה ונר שבת מי קודם? נר שבת. משום שלום בית.
לא שיש לאפרת דבר נגד הלימוד של שלוימי. מצחיק לחשוב על זה אפילו. היא זאת ששולחת אותו בשמחה, חוץ מסדרי הכולל הרגילים, אלא גם בשעות הריפיון. במוצאי שבת חורף למשל, שלוימי הראשון שיושב בבית הכנסת, חמוש במחשב מקליד את הקונטרס על ריבית.
אפרת אוהבת את חנוכה. האווירה הביתית החמה אל מול הנרות, המפגשיים המשפחתיים והביקורים הקטנים. לשבת עם הילדים שעות, לשחק כל המשפחה ולקשקש במטבח, זאת ההטענה של הבטריה, ולמתכנתת בכירה עייפה ורצוצה, יש בטריה שתמיד על הפס האדום. כאשר בשיגרה היא מרגישה שהבית במקום השלישי אחרי העבודה והמיטה, באים ימי חנוכה כמו נר באפילה.
למילוי הזה של המצבר, היא צריכה את בעלה. זה התפקיד של חנוכה בה"א הידיעה. ושלוימי יודע את זה.
יודע ומפנים, נשאר בבית, מודה ומהלל.
גם השנה ניסה לרמוז, בקטנה, למרות שידע מה התגובה.
תלך.
מה?!
תלך! עכשיו! ארזתי לך סופגניה ריבת חלב.
מה קרה?
אולי יש לה חום...
אתה זוכר את פדות נויברג מהעבודה שלי? זאת מהיישוב בגוש עציון?
אז היא תיארה לי, איך הכינה בכניסה לחצר שלהם במושב, את החנוכיה של בעלה.
כל ערב היא מוסיפה בזיך מלא שמן.
למרות שאף אחד לא הדליק את הנרות הקודמים.
היא עצמה מדליקה בחלון, מתפללת שיחזור מהצבא בשלום.
בוכהה ומתפללת. אבל גם מודה ומהללת.
היא באמת מרגישה זכות שלבעלה יש חלק בהגנה על העם.
אמרתי לעצמי. אצלי אין שאלה על מקומו של בעלי. מבחינתי, בעלי כל יום, כל השנה, בחזית. בעלי מגן פה על העם כל הזמן.
אחרי שהתחברתי לתחושות שלה, הבנתי שצריך גם מילואים.
המילואים של לומדי התורה לא תלויים בהם, הם תלויים בנשותיהם.
אנחנו נשות ישראל, נחכה מאחור ליד הנרות, נתפלל שיחזרו כולם.
זה המילוי של המצברים שלי. אלו המילואים.
