סליחה שאני קצת חריפה, אבל הנושא הזה קצת בוער לי....
אני אמא לשלושה ילדים, שנולדו צפופים יחסית (תוך 3 שנים)
הילד האחרון שלי היה פג ולכן אפשרתי לו לקום ולאכול עד גיל יחסית מאוחר שזה אומר סביבות ה-8 חודשים.
כל הילדים שלי מסביבות הגיל 3 חודשים- 5 חודשים ישנים בד"כ בלילה ואני חושבת שזה לגיטימי ונורמלי (לא מדברת על לילות מיוחדים למינהם)
פשוט לימדתי אותם בהדרגה שבלילה אין אוכל, אין מיטה של אימא, זה שבוע שבועיים של קצת בכי לילה ואמא שלא מתעלמת אלא קמה למיטה של הילד ומדברת איתו ומסבירה לו שהוא גדול ואינו צריך לקום בלילה, במקרים מיוחדים אני נותנת בקבוק מים/ מוצץ.
אני גם בן אדם, יש לי עבודה בבוקר ועוד ילדים לטפל, ואני לא המשרתת של הילד שלי (סליחה על הביטוי) גם אני צריכה לנוח והילד צריך להבין את זה!!
כמובן שביום צריך לוודא שהילד מקבל את כל הצרכים שלו: חום, אהבה, אוכל, שתיה, וכו' וכל במידה מספקת.
גיל שנה וחצי זה כבר מאד מאוחר!! זה מראה כבר על פינוק יתר. יש לי דודה שהבת זקונים שלה מפונקת נורא היא לא עצרה את הקימות בלילה בגיל קטן, וכעת הילדה הזאת בת שבע (!!) ועדיין קמה בלילה ומעירה את ההורים שלה. זה לא נורמלי אבל זה נובע מפינוק יתר.
אל תרחמו איפה שלא צריך על הילדים שלכם. הילד שלכם צריך את השינה הרצופה הזאת וצריך את הגבולות שלא קמים בלילה ואין על מה לדבר. פינוק יתר רק הורס את הילד וחבל, זה יחזור ויתבטא במלא תחומים בחיים.
דרך אגב- אין לילדים שלי חסכים מהשינה הרצופה בלילה ומחוסר המיטה של אמא... הם ילדים טובים, שובבים, בראים בנפשם שאוהבים את אבא ואמא מאד.......
נ.ב.אני לא יועצת שינה ולא מנחת הורים, אלא מדברת מנסיון, לא רק שלי אלא גם של הסביבה שלי.....