מאל"ף ועד תג
עריכה | הגהה | עימוד
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
עימוד ספרים
עריכה תורנית
השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.
"תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן, בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב.
יצאנו מירושלים [עיר בדויה. הפרטים המלאים שמורים במערכת] לטיול המובטח. יום חם במיוחד ככל הימים שחמים במיוחד. אמש, במסגרת 'עוז לתמורה' סחטנו את הילדים עד תום: החלפת מצעים, שטיפת כל הבית כולל החצר שהביטה עלינו בפרצוף מופתע של ערב פסח, ואפילו שינה בשעה מוקדמת [10 למי שמתעניין. כן זה בטיפול]. הבית נדם כליל ב-11 בערב אך לא להרבה זמן.
בשעה 4:55 אני שומע התנשפויות בתוך אוזני, פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את הכינרת"? שאל בלחישה רמה. "דיברתי עם כינרת והיא תמתין עד שנבוא" עניתי נים ולא נים. הפנס התעקש: "אבא, משפחת גגונוביץ' כבר מעמיסים את הצ'ימיגג. לא יישאר לנו כלום". "תעיר אותי עוד שעה" לחשתי תיר ולא תיר.
כעבור שעה בדיוק הוא העיר/האיר אותי שוב. התגברתי כארי עייף, תפילה, ארוחת בוקר ['מאלול אין לחם עם שוקולד' הודעתי כמידי שנה], העמסת הציוד הרב ['מי צריך ברנשילד' תמהתי בשקט, אם היא תשמע, ברנשילד לא יספיק לי], מריבה ראשונה מי יושב היכן, והופ, יצאנו.
כנראה שבארה של מרים ממוקמת ביציאה מירושלים, אחרת אין שום הסבר לצימאון שתוקף את משפחתנו מיד ביציאה מהעיר. "אבא אני צמא", מודיע פיני לקהל שומעי לקחו. "גם אני" מצטרפת שוש לצמאים לדבר ה'. "עוד מעט נעצור ונמזוג לכולם מים" אני מודיע בטון חביב כזה של טיולים, יודע בתוככי ליבי שלפני 'אלונית' אין מים ואין שירותים!!
בצומת שילת אני מתחיל להתחרט על ההבטחה של הטיול. אוזן ימין כבר לא שומעת כלום ואוזן שמאל רותחת מהשמש [שקרן המוסכניק הזה, לא תיקן כלום במזגן, חייבים להזהיר את כולם בפרוג]. אני מפעיל מוזיקה ונחרד לגלות שאני לא מכיר אף שם של זמר. היכן 'מרדכי' או אברמ'ל, דדי וקאליש? מי הם כל החדשים האלו ומהיכן הם הביאו את כל המלל המוזר הזה?! דוקא שומעי לקחם שברכב אינם שותפים למחשבותיי והם ממלמלים את כל מילות השירים ללא פספוס. נו, העיקר שיהיה שקט [סוג של].
"אבא אני צריכה לשירותים" מסבירה יעל [בת 3 בתהליך גמילה] בשמחה. אני קצת פחות שמח. למה אין בכביש 6 תחנות חירום לילדים בגמילה? זה לא פחות מלחיץ מפנצ'ר בגלגל. הדימוי מצחיק אותי ואני מסיח את דעתה בפרות שבצדי הכביש.
"אבא אני כבר לא צריכה" מסבירה שוב יעל. פחות בשמחה. ואני מתכנס אל תוך עצמי, מהרהר נוגות על היום הנפלא המצפה לי.
כשהרעש ברכב עולה על רעש המוזיקה אני מביט במראה ורואה את מלחמת העולם החמישית. כל חמשת הילדים רבים זה עם זו על כל מה שניתן. על הבמבה, על הסתרת החלון, על בקבוק השתיה [נכנעתי, אלא מה], על משיכת השיער הנצחית, על כינוי מעליב, על זה שאף אחד לא מוכן לשבת ליד יעל כי המושב רטוב.
השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.
"תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב. רענון הגון לא יזיק.
הייתי עייף מאוד ['ותיקין' כבר אמרנו?] ושלחתי את הילדים לחגוג עם האשראי. "כל אחד מה שהוא רוצה, ותביאו לי קפה חזק" צעקתי אחריהם אך הם כבר לא היו באיזור.
פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את אלונית"? שאל בלחישה רמה.
"תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן, בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב.
יצאנו מירושלים [עיר בדויה. הפרטים המלאים שמורים במערכת] לטיול המובטח. יום חם במיוחד ככל הימים שחמים במיוחד. אמש, במסגרת 'עוז לתמורה' סחטנו את הילדים עד תום: החלפת מצעים, שטיפת כל הבית כולל החצר שהביטה עלינו בפרצוף מופתע של ערב פסח, ואפילו שינה בשעה מוקדמת [10 למי שמתעניין. כן זה בטיפול]. הבית נדם כליל ב-11 בערב אך לא להרבה זמן.
בשעה 4:55 אני שומע התנשפויות בתוך אוזני, פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את הכינרת"? שאל בלחישה רמה. "דיברתי עם כינרת והיא תמתין עד שנבוא" עניתי נים ולא נים. הפנס התעקש: "אבא, משפחת גגונוביץ' כבר מעמיסים את הצ'ימיגג. לא יישאר לנו כלום". "תעיר אותי עוד שעה" לחשתי תיר ולא תיר.
כעבור שעה בדיוק הוא העיר/האיר אותי שוב. התגברתי כארי עייף, תפילה, ארוחת בוקר ['מאלול אין לחם עם שוקולד' הודעתי כמידי שנה], העמסת הציוד הרב ['מי צריך ברנשילד' תמהתי בשקט, אם היא תשמע, ברנשילד לא יספיק לי], מריבה ראשונה מי יושב היכן, והופ, יצאנו.
כנראה שבארה של מרים ממוקמת ביציאה מירושלים, אחרת אין שום הסבר לצימאון שתוקף את משפחתנו מיד ביציאה מהעיר. "אבא אני צמא", מודיע פיני לקהל שומעי לקחו. "גם אני" מצטרפת שוש לצמאים לדבר ה'. "עוד מעט נעצור ונמזוג לכולם מים" אני מודיע בטון חביב כזה של טיולים, יודע בתוככי ליבי שלפני 'אלונית' אין מים ואין שירותים!!
בצומת שילת אני מתחיל להתחרט על ההבטחה של הטיול. אוזן ימין כבר לא שומעת כלום ואוזן שמאל רותחת מהשמש [שקרן המוסכניק הזה, לא תיקן כלום במזגן, חייבים להזהיר את כולם בפרוג]. אני מפעיל מוזיקה ונחרד לגלות שאני לא מכיר אף שם של זמר. היכן 'מרדכי' או אברמ'ל, דדי וקאליש? מי הם כל החדשים האלו ומהיכן הם הביאו את כל המלל המוזר הזה?! דוקא שומעי לקחם שברכב אינם שותפים למחשבותיי והם ממלמלים את כל מילות השירים ללא פספוס. נו, העיקר שיהיה שקט [סוג של].
"אבא אני צריכה לשירותים" מסבירה יעל [בת 3 בתהליך גמילה] בשמחה. אני קצת פחות שמח. למה אין בכביש 6 תחנות חירום לילדים בגמילה? זה לא פחות מלחיץ מפנצ'ר בגלגל. הדימוי מצחיק אותי ואני מסיח את דעתה בפרות שבצדי הכביש.
"אבא אני כבר לא צריכה" מסבירה שוב יעל. פחות בשמחה. ואני מתכנס אל תוך עצמי, מהרהר נוגות על היום הנפלא המצפה לי.
כשהרעש ברכב עולה על רעש המוזיקה אני מביט במראה ורואה את מלחמת העולם החמישית. כל חמשת הילדים רבים זה עם זו על כל מה שניתן. על הבמבה, על הסתרת החלון, על בקבוק השתיה [נכנעתי, אלא מה], על משיכת השיער הנצחית, על כינוי מעליב, על זה שאף אחד לא מוכן לשבת ליד יעל כי המושב רטוב.
השלט המודיע על "אלונית" בעוד 2 ק"מ הרגיע מעט את העצבים והכעסים.
"תחנת רענון" במלוא מובן המילה. מי שהגיע עד לכאן בדרך כלל כבר עצבני, אחר אין-ספור מריבות בתוך הרכב. רענון הגון לא יזיק.
הייתי עייף מאוד ['ותיקין' כבר אמרנו?] ושלחתי את הילדים לחגוג עם האשראי. "כל אחד מה שהוא רוצה, ותביאו לי קפה חזק" צעקתי אחריהם אך הם כבר לא היו באיזור.
פתחתי את עיניי היישר לאור הפנס של פיני בן השש, "אבא, מאוחר, מתי סוגרים את אלונית"? שאל בלחישה רמה.