טו בשבט

[הני ר.]

האמת תכננתי לכתוב לכם שיר נחמד על ט"ו בשבט.

כי גיליתי בזמן האחרון שיש לי כשרון מיוחד לשירים אבל נזכרתי בסיפור הזה היום.

ולא רק בגלל הרופא שיניים שהלכתי אליו, כי מטבעי אני שונאת רופאי שיניים!

אני יודעת שכולכם תקפצו ותאמרו שגם אתם שונאים רופאי שיניים.

אז תדעו שאצלי זה פתולוגי ממש וזה אפילו עם תעודות, פסיכולוג אחד חתם לי בדף "חרדה

אובססיבית מרופאי שיניים". קמתי שבוע שלם עם כאבי שיניים איומים אחרי כמה חודשים שהשן

הזכירה לי את קיומה. התפריט שלי הכיל בשבוע הזה: בצל נגד דלקות. ציפורן נגד כאבים.

ארק נגד חיידקים. חוץ מאקמולים שלקחתי בלי סוף.

בקיצור אתמול החלטנו אני ובעלי, שאין מנוס, הולכים לטפל בשן הכואבת יען כי הכאב איים לקרוע לי

את עור התוף. נסענו במונית, הגענו לרופא, עוד לפני שבדק אותי הסברתי לו שיש לי "חרדה

אובססיבית מרופאי שיניים" והוצאתי נגן, פלאפון , אלבום תמונות של הילדים, ספר ורקמה

שהתחלתי בכיתה ח'. הרופא הצרפתי רק ביקש בחיוך שנזיז את הדברים כי זה מפריע לו לעבוד,

דבר ראשון הדלקתי את הנגן דחפתי אוזניות והתחלתי לשמוע מוזיקה, כיביתי, אני שומעת את

הרופא שואל משהו... "איפה כואב"? "כאן" אני מצביע על שן עליונה טוחנת שכבר טוחנת לי את המח

שבוע. "בסדר, בסדר, אין בעיות נעשה צילום". בסדר, בסדר עושים צילום, הצילום מראה שאין כלום

השן גבוהה וחזקה עד 120 ,אין בה חור אחד קטן רק שלצערנו הצילום מראה על חורים בצדדים

האחרים, הרופא לא מצליח לראות טוב ועושה לי צילום לכל השיניים, 8 במספר, כל פעם "תשכבי,

ככה לא לזוז", יוצא, מצלם, ושוב חוזר עד שכל השיניים שלי נשקפות לו מנייר שחור מדכא. בקיצור

הרופא מוצא חור קטן למטה ובשן שליד זו שכואבת וחור אחד ענק בשן בצד השני של הפה. שממש

לא כואב לי בכלל עוד חור בשן קדמית, עששת בלסת תחתונה ודלקת חניכיים הדורשת התערבות

כירורגית ורק השן הכואבת בסדר, אין לה כלום, חוץ "מגברת המברשת שלך לא מגיעה לשן הזו? יש

לך מברשת קצרה?! השן סובלת מהזנחה ודלקת חניכיים קשה, את חייבת לצחצח חזק חזק" את

המוסר שלי כבר קבלתי. בקיצור הרופא עושה לי תוכנית ע"ס 10.000 ש"ח, כן, קראתם נכון, אבל

ככה זה בעסקאות חבילה, אחרי התוכניות קביעת תורים ותשלומים, חזרתי הביתה עם כאבים, אתם

מבינים? יצאתי בשביל השן הזאת והרופא הצרפתי מוכן לרפא את כל השיניים חוץ מזו הכואבת

. ולמה נזכרתי בזה?

בגלל הריבת אתרוגים של דודה של סימה, דודה סימה היא דודה נורא מעצבנת, היא מכניסה את

כולנו לתחרויות בלי שנרצה, היא יודעת הכל, והכי מעצבן שהכל נעשה מאליו, אם את המרק היא רק

מעמידה, אז למה לי יוצא מים דלוחים?

מדובר באותו מתכון בדיוק. בקיצור בשנה שעברה דודה סימה אמרה שהיא מכינה ריבת אתרוגים

שאף אחת לא תכין, היא תשלח לכולם, בקיצור, קרוב לט"ו בשבט מתברר שהדוד שכח את כל

האתרוגים בבית הכנסת ודודה סימה הייתה בטוחה שהם שוכנים בהקפאה, אחרי ויכוחים וטיעונים

התברר לכולנו שהשנה אין ריבת אתרוגים. "מה הבעיה? אמרתי באבירות אני מכינה השנה לכולם

!" שכחתי 3 דברים: א. אני לא יכולה להתחרות עם דודה סימה שתחי'. ב. אני לא יודעת לעשות ריבת

אתרוגים. ג. מי למען ה' מוכר אתרוגים באמצע שבט, זה לא העונה בעברית. בקיצור הכנתי ריבת

לימונים, אבל הטעם הזכיר לימונדה עצובה, עייפה וקצת רקובה, זרקתי הכל לפח ולא התייאשתי,


אח"כ עשיתי ריבה מאשכוליות כי בינינו הטעם של האתרוג מריר כמו אשכולית. יצא כנ"ל כמו

הלימונים, זרקתי גם את זה. יומיים הסתובבתי סהרורית- עד שהגיע יום הדין ט"ו בשבט. לא העזתי

לישון ולא לאכול יען כל המשפחה המורחבת מחכים לריבתי הזהובה והטעימה. שלחתי את טובי

להביא קופסאות פלסטיק קטנות ומדבקות עליהן כתבתי בתיאבון משפ' דבש, בסוף הכנתי ריבה,

ומרוב ייאוש שמתי בה את כל הפירות שמצאתי בחנות רק לא אתרוגים. הריבה יצאה אדומה כנראה

בגלל התותים עם טעם חמוץ של לימונים ותפוזים ומעט טעם לוואי של בננות, הוספתי קינמון

ששמעתי פעם שהוא מוסיף המון, שמתי לכל משפחה בקופסא והפלגנו להורים שלי, לחלק את

השלל. כך שהפעם למדתי מהרופא שיניים, לא מצא חור? לא מצאתי אתרוג נמצא בעיות חדשות,

נמצא פתרונות חדשים, ולכל מי ששאל / התעניין / התלונן עניתי נחרצות, מה יש? פירות לא טוב? יש

פה כל טוב העולם הזה, מי אמר שחייב אתרוגים כולם השתתקו, מי יגיד שלא טוב לו לאכול ריבה

במיוחד אם מי שהכינה אותה עצבנית, אבל אבא שלי סידר אותי. וקנה ריבת אתרוגים "לא כי לא

סמכתי עליך שתביאי.. פשוט בשביל המנהג".

 

[קופירייטה]

את יכולה לערוך את זה שיהיו רווחים יותר צפופים בין השורות?
קשה לקרוא ככה...

 

[הני ר.]

אשתדל.
חוצמזה אהבת?

 

[קופירייטה]

לא הצלחתי לקרוא

 

[Natan Galant]

תחיחלת עריכה
האמת שתכננתי לכתוב לכם שיר נחמד על ט"ו בשבט.

גיליתי בזמן האחרון שיש לי כשרון מיוחד לשירים אבל נזכרתי בסיפור הזה היום. ולא רק בגלל הרופא שיניים שהלכתי אליו, כי מטבעי אני שונאת רופאי שיניים.



אני יודעת שכולכם תקפצו ותאמרו שגם אתם שונאים רופאי שיניים, אז תדעו שאצלי זה פתולוגי ממש וזה אפילו עם תעודות. פסיכולוג אחד חתם לי בדף: "חרדה אובססיבית מרופאי שיניים".



מה שקרה הוא שקמתי שבוע שלם עם כאבי שיניים איומים, אחרי כמה חודשים שהשן הזכירה לי את קיומה. התפריט שלי הכיל בשבוע הזה:

בצל נגד דלקות.

ציפורן נגד כאבים.

ארק נגד חיידקים.

(חוץ מאקמולים שלקחתי בלי סוף)



בקיצור; אתמול החלטנו אני ובעלי, שאין מנוס, הולכים לטפל בשן הכואבת יען כי הכאב איים לקרוע לי את עור התוף.

נסענו במונית, הגענו לרופא, עוד לפני שבדק אותי הסברתי לו שיש לי "חרדה אובססיבית מרופאי שיניים" והוצאתי נגן, פלאפון , אלבום תמונות של הילדים, ספר ורקמה שהתחלתי בכיתה ח'. הרופא הצרפתי רק ביקש בחיוך שנזיז את הדברים כי זה מפריע לו לעבוד.

 

[קופירייטה]

וואלה, איזה שינוי משמעותי! ככה אפשר לקרוא.
מה שנקרא, חווית משתמש