הנושאים החמים
הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
המאמר נכתב לאט לאט ומידי פעם נוספו בו עוד כמה שורות. הרי הוא לפניכם. כסיר הצ'ולנט המתבשל מתייבש ונצלה על הפלטה מיום רביעי, ושאריותיו מוגשות כארוחת צהרים טריה ורעננה לאברך הלמדן החוזר עייף ורעב מהכולל ביום ראשון:
----
הוא שכב במיטה בבית החולים, וחיכה בקוצר רוח שהרגל תחלים כבר.
אשתו ישבה לצידו שעות ודאגה להחליף מידי יום את הספרים, לאחר שקרא אותם מהר-מהר. את כל ספרי האומנות הוא כבר חרש בסיבוב השלישי, ועכשיו הוא התעמק בתמונות השחור לבן של "נופים וזמנים בארץ ישראל".
מידי פעם היא קמה ובוהה בנוף הבאר-שבעי המשמים, ואז קצת במסדרונות השפופים והעייפים. ומגוונת בבחינה מדוקדקת של קורי עכביש שגימלאדה המנקה לא חשבה בכלל לנקות.
מחפשת תעסוקה כלשהי, בודקת שאחות הראשית חיה חיה וקיימת ומנסה לעזור לה עם התשבצים החכמים האלו לצעירים בעיתון הצבעוני שהיא קראה.
הוא תסס במיטה, וקיטר וקיטר וניסה כל הזמן להתבכיין לרופא שישחרר אותו כבר והנה הוא כבר מסוגל לנופף עם הרגל לשלום. על הדרך הוא גם לא הפסיק לקטר עם ההומור הידוע שלו על הרגל שעושה לו צרות, ואם רק הוא היה נזהר קצת יותר עם השער ההוא של המחלבה- הרגל לא הייתה 'חוטפת', ואם הוא היה נועל את המגפיים במקום את הסנדלים השער בכלל לא היה מעיז 'להתחיל' איתו.
והיא שמעה וגיחכה: תפסיק להתלונן, תפסיק.
אתה יודע טוב מאוד שחצי מהקיבוץ כבר התלוננו אצלך על השער העקום שם, וזלדה המזכירה כבר לא אומרת לי שלום בגללך, ואני צריכה לבד-לבד לדחוף את העגלה שלי החוצה מהצרכניה!
ושניהם גיחכו על השער שנקם בו, סוף סוף, אחרי שנים שנים של הזנחה פושעת והתעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים, מתחנוניו המרומזים בכל חריקה וחריקה לקצת צומי, קצת איכפתיות, קצת חום וקצת שמן.
עוד יום עבר, ועוד יום, ומידי פעם אחד הנכדים התקשר אליו לשעשע אותו קצת במעשיות, ולשאול לשלומו ולשלום השער החלוד, המתנדנד, ששומר מזה שנים על חדווה ועל ריבה שלא יצאו להן בהיסטריה ויברחו לרפת של הקיבוץ השכן. אפילו ששם יש חיידקים של ליסטריה והרבה היסטריה.
עוזי אחד במקומו דאג לחדווה ולריבה ולכל שאר שוכנות הרפת. לאחרונה גם גדי עושה שם תורנויות אבל הוא נהנה בעיקר לנעול את הרפת ולעוף משם, ריחני.
והנכדים המשיכו להתקשר, והיא הייתה עונה בהתרגשות לנייד השחור השמן, ותוחבת אותו לצידו והא היה עונה לנכד התורן ולאי-אלו מחברי הקיבוץ שעוד נותרו בגילו ובמצב מנטלי כשיר והתעניינו בשלומו.
יום אחד מיכאל התקשר, הנכד החרדי מהישיבה בבני ברק. אמר שהוא בדיוק ב"בין הסדרים" ויש לו כמה דקות והוא נורא מחכה לשמוע מה שלום סבא, ואולי-אולי הוא יבוא לבקר אותו כבר מחר, תלוי אם המשגיח ירשה.
ואם לא: הוא מבטיח-מבטיח לבוא לביקור מיוחד בקיבוץ ולבדוק שסבא, הרגל והשער מרגישים טוב. ואולי גם לתת טפיחה הגונה לחדווה עם העיניים הגדולות והשמנות שאוהבת לאכול ולקושש קש טרי לפני כולן.
בסוף השיחה סבא גילה לו סוד: היום אני משתחרר, עוד כמה שעות- וחוזר בחזרה הביתה, לקיבוץ, ולרפת. אני מנחש שסבתא שלך שהיא גם אשתי מכינה בשבילי איזו עוגה שמנונית, שאני ממילא לא יוכל לאכול ורק ישמור אותה בשבילך. אבל אם תרצה חתיכה גדולה יותר עם הרבה קרם תצטרך גם לספר לי איזה דבר קדוש על התורה או התנ"ך שבטח למדת היום בישיבה.
***
מיכאל כבר חזר ל"סדר" ושקע במסכת מגילה עם שמעלקא העילוי בנו של הרעבע' ממילצ'וב- ופתאום בחור קטן ולחוץ משיעור א' נענע אותו בחלחלה ואמר:
אתה מיכאל? אז תרוץ מהר לטלפון הציבורי ליד החדר-אוכל, אמא שלך צריכה אותך דחוף.
מיכאל קם, תמה, שם את הפרסומת של וועד הרבנים על הגמ' כי אסור להשאיר ספר פתוח- והלך בזריזות לטלפון הציבורי הכתום, הכורע ומרשרש בין הארון של החלב ובין הכיורים לנטילת ידיים מחוץ לחדר אוכל.
הוא כמעט לא זיהה את הקול של אמא שלו: בוכה כולה, מתנשפת:
סבא התמוטט לגמרי, עוד לא יודעים מה זה. הרופאים אומרים שזה כנראה שבץ, קריש, משהו כזה... יוסי אמר לי שהוא בדרך לשם, וסבא כבר כמעט השתחרר וכבר התלבש ופתאום--- והיא נשנקה ונחנקה ולא הצליחה להשלים את המשפט וניתקה.
פרק זמן מעורפל חלף, ומיכאל מצא את עצמו פוסע בחשש בבית החולים הבאר-שבעי. עולה במדרגות המאובקות, עוקף את עמדת האחיות, ופוגש את שאר המשפחה בחדר 207.
באמצע, שקט כמו מומיה ורזה כמו איטריה- שכב סבא. כמוש, מעוות, נראה שונה. שקט-שקט. העיניים שלו היו פקוחות, והן זזו בחיות משל עצמן ובקצב משל עצמן לאט לאט, בחוסר עניין, לא מתמקדות בשום דבר שקורה סביבו.
מסביב שררו חיוכים גדולים: סבתא אמרה: רק הבוקר הוא הצליח להגיד לי בוקר טוב, ואולי הוא יוכל גם בהמשך ללחוץ לך את יד שמאל! נכון? וסבא חרחר משהו כמו "בוקוטבובק" והאחות שבדיוק קפצה לבקר אמרה: הוא ממש ממש משתפר!
אמא אמרה: אבא?? אתה שומע אותי?? אני בטוחה שאתה שומע! אז בסוף צבענו את הארון בסלון בצבע אגוז ולא בז', בדיוק הצבע שאתה אוהב, נכון סבא? וחייכה חיוך ענק לעצמה, ואז הפסיקה אותו בפתאומיות כשהפנימה שסבא בכלל לא כאן. והעיניים שלו תקועות במאוורר הגונח שכבר לא עובד שנים, וקצת ריר מטפטף מזוויות הפה השמוט , ריר שדוד יוסי מנגב אותו באדישות.
ויוסי הסביר בפרקטיות הידועה שלו שחצי מהגוף של סבא הלך, אבל אומרים שהצלילות שלו לא נפגעה, ויכול להיות שהם יצליחו להסתדר בהמשך אחרי הרבה עבודה קשה גם בלי פיליפיני.
וכולם חייכו חיוכים גדולים וניסו להציג כאילו הכל נורמלי, והם נפגשו להם סתם בכיף לעוד מפגש משפחתי בקיבוץ מתחת עת החרובים העתיק שסבא שתל בעצמו.
ורק מיכאל לא הצליח לחייך, ונמלט מהחדר בבהלה כמו להבות בוערות בו, ורץ לתחנת אוטובוס, וחיכה, ועלה על קו 358 ושתק כמו גוויה, וירד בתחנה מתחת הישיבה, ואז התנדנד אל החורשה מאחורה, והלך והלך עד שהגיע לפינה המוסתרת בקצה ליד המסלעה, איפה שיש עטיפות של מסטיקים ושאריות של סיגריות- וכל הבכי שנתקע לו בגרון מבאר שבע- פשוט יצא, בחלקים גדולים, ויצא ויצא עד שכל השרוולים של החלאט שאמא כיבסה לו נהיו בצבע של דמעות.
----
הוא שכב במיטה בבית החולים, וחיכה בקוצר רוח שהרגל תחלים כבר.
אשתו ישבה לצידו שעות ודאגה להחליף מידי יום את הספרים, לאחר שקרא אותם מהר-מהר. את כל ספרי האומנות הוא כבר חרש בסיבוב השלישי, ועכשיו הוא התעמק בתמונות השחור לבן של "נופים וזמנים בארץ ישראל".
מידי פעם היא קמה ובוהה בנוף הבאר-שבעי המשמים, ואז קצת במסדרונות השפופים והעייפים. ומגוונת בבחינה מדוקדקת של קורי עכביש שגימלאדה המנקה לא חשבה בכלל לנקות.
מחפשת תעסוקה כלשהי, בודקת שאחות הראשית חיה חיה וקיימת ומנסה לעזור לה עם התשבצים החכמים האלו לצעירים בעיתון הצבעוני שהיא קראה.
הוא תסס במיטה, וקיטר וקיטר וניסה כל הזמן להתבכיין לרופא שישחרר אותו כבר והנה הוא כבר מסוגל לנופף עם הרגל לשלום. על הדרך הוא גם לא הפסיק לקטר עם ההומור הידוע שלו על הרגל שעושה לו צרות, ואם רק הוא היה נזהר קצת יותר עם השער ההוא של המחלבה- הרגל לא הייתה 'חוטפת', ואם הוא היה נועל את המגפיים במקום את הסנדלים השער בכלל לא היה מעיז 'להתחיל' איתו.
והיא שמעה וגיחכה: תפסיק להתלונן, תפסיק.
אתה יודע טוב מאוד שחצי מהקיבוץ כבר התלוננו אצלך על השער העקום שם, וזלדה המזכירה כבר לא אומרת לי שלום בגללך, ואני צריכה לבד-לבד לדחוף את העגלה שלי החוצה מהצרכניה!
ושניהם גיחכו על השער שנקם בו, סוף סוף, אחרי שנים שנים של הזנחה פושעת והתעלמות מוחלטת מצרכיו הרגשיים, מתחנוניו המרומזים בכל חריקה וחריקה לקצת צומי, קצת איכפתיות, קצת חום וקצת שמן.
עוד יום עבר, ועוד יום, ומידי פעם אחד הנכדים התקשר אליו לשעשע אותו קצת במעשיות, ולשאול לשלומו ולשלום השער החלוד, המתנדנד, ששומר מזה שנים על חדווה ועל ריבה שלא יצאו להן בהיסטריה ויברחו לרפת של הקיבוץ השכן. אפילו ששם יש חיידקים של ליסטריה והרבה היסטריה.
עוזי אחד במקומו דאג לחדווה ולריבה ולכל שאר שוכנות הרפת. לאחרונה גם גדי עושה שם תורנויות אבל הוא נהנה בעיקר לנעול את הרפת ולעוף משם, ריחני.
והנכדים המשיכו להתקשר, והיא הייתה עונה בהתרגשות לנייד השחור השמן, ותוחבת אותו לצידו והא היה עונה לנכד התורן ולאי-אלו מחברי הקיבוץ שעוד נותרו בגילו ובמצב מנטלי כשיר והתעניינו בשלומו.
יום אחד מיכאל התקשר, הנכד החרדי מהישיבה בבני ברק. אמר שהוא בדיוק ב"בין הסדרים" ויש לו כמה דקות והוא נורא מחכה לשמוע מה שלום סבא, ואולי-אולי הוא יבוא לבקר אותו כבר מחר, תלוי אם המשגיח ירשה.
ואם לא: הוא מבטיח-מבטיח לבוא לביקור מיוחד בקיבוץ ולבדוק שסבא, הרגל והשער מרגישים טוב. ואולי גם לתת טפיחה הגונה לחדווה עם העיניים הגדולות והשמנות שאוהבת לאכול ולקושש קש טרי לפני כולן.
בסוף השיחה סבא גילה לו סוד: היום אני משתחרר, עוד כמה שעות- וחוזר בחזרה הביתה, לקיבוץ, ולרפת. אני מנחש שסבתא שלך שהיא גם אשתי מכינה בשבילי איזו עוגה שמנונית, שאני ממילא לא יוכל לאכול ורק ישמור אותה בשבילך. אבל אם תרצה חתיכה גדולה יותר עם הרבה קרם תצטרך גם לספר לי איזה דבר קדוש על התורה או התנ"ך שבטח למדת היום בישיבה.
***
מיכאל כבר חזר ל"סדר" ושקע במסכת מגילה עם שמעלקא העילוי בנו של הרעבע' ממילצ'וב- ופתאום בחור קטן ולחוץ משיעור א' נענע אותו בחלחלה ואמר:
אתה מיכאל? אז תרוץ מהר לטלפון הציבורי ליד החדר-אוכל, אמא שלך צריכה אותך דחוף.
מיכאל קם, תמה, שם את הפרסומת של וועד הרבנים על הגמ' כי אסור להשאיר ספר פתוח- והלך בזריזות לטלפון הציבורי הכתום, הכורע ומרשרש בין הארון של החלב ובין הכיורים לנטילת ידיים מחוץ לחדר אוכל.
הוא כמעט לא זיהה את הקול של אמא שלו: בוכה כולה, מתנשפת:
סבא התמוטט לגמרי, עוד לא יודעים מה זה. הרופאים אומרים שזה כנראה שבץ, קריש, משהו כזה... יוסי אמר לי שהוא בדרך לשם, וסבא כבר כמעט השתחרר וכבר התלבש ופתאום--- והיא נשנקה ונחנקה ולא הצליחה להשלים את המשפט וניתקה.
פרק זמן מעורפל חלף, ומיכאל מצא את עצמו פוסע בחשש בבית החולים הבאר-שבעי. עולה במדרגות המאובקות, עוקף את עמדת האחיות, ופוגש את שאר המשפחה בחדר 207.
באמצע, שקט כמו מומיה ורזה כמו איטריה- שכב סבא. כמוש, מעוות, נראה שונה. שקט-שקט. העיניים שלו היו פקוחות, והן זזו בחיות משל עצמן ובקצב משל עצמן לאט לאט, בחוסר עניין, לא מתמקדות בשום דבר שקורה סביבו.
מסביב שררו חיוכים גדולים: סבתא אמרה: רק הבוקר הוא הצליח להגיד לי בוקר טוב, ואולי הוא יוכל גם בהמשך ללחוץ לך את יד שמאל! נכון? וסבא חרחר משהו כמו "בוקוטבובק" והאחות שבדיוק קפצה לבקר אמרה: הוא ממש ממש משתפר!
אמא אמרה: אבא?? אתה שומע אותי?? אני בטוחה שאתה שומע! אז בסוף צבענו את הארון בסלון בצבע אגוז ולא בז', בדיוק הצבע שאתה אוהב, נכון סבא? וחייכה חיוך ענק לעצמה, ואז הפסיקה אותו בפתאומיות כשהפנימה שסבא בכלל לא כאן. והעיניים שלו תקועות במאוורר הגונח שכבר לא עובד שנים, וקצת ריר מטפטף מזוויות הפה השמוט , ריר שדוד יוסי מנגב אותו באדישות.
ויוסי הסביר בפרקטיות הידועה שלו שחצי מהגוף של סבא הלך, אבל אומרים שהצלילות שלו לא נפגעה, ויכול להיות שהם יצליחו להסתדר בהמשך אחרי הרבה עבודה קשה גם בלי פיליפיני.
וכולם חייכו חיוכים גדולים וניסו להציג כאילו הכל נורמלי, והם נפגשו להם סתם בכיף לעוד מפגש משפחתי בקיבוץ מתחת עת החרובים העתיק שסבא שתל בעצמו.
ורק מיכאל לא הצליח לחייך, ונמלט מהחדר בבהלה כמו להבות בוערות בו, ורץ לתחנת אוטובוס, וחיכה, ועלה על קו 358 ושתק כמו גוויה, וירד בתחנה מתחת הישיבה, ואז התנדנד אל החורשה מאחורה, והלך והלך עד שהגיע לפינה המוסתרת בקצה ליד המסלעה, איפה שיש עטיפות של מסטיקים ושאריות של סיגריות- וכל הבכי שנתקע לו בגרון מבאר שבע- פשוט יצא, בחלקים גדולים, ויצא ויצא עד שכל השרוולים של החלאט שאמא כיבסה לו נהיו בצבע של דמעות.
