הנושאים החמים
הנושאים החמים
בשנה שעברה התחלתי לכתוב סדרה של סיפורים על־פי המידות של ספירת העומר. השנה אני מנסה להשלים את ה"חורים" שהותרתי בסדרה בשנה שעברה.הצעקות חדרו את מחשבותיה הדומעות.
"לא נכון! אני שמתי ראשון את הקלף!"
"אתה לא! אני שמתי לפניך!"
"לא רוצה, לא רוצה! למה תמיד אתה מצליח לפניי? למה אני אף פעם לא מנצח?"
הדמעות חדרו את מחשבותיה הצועקות.
התנערה בכוח, הסיטה עיניה מהנקודה העלומה אל הרצפה. שני בניה ישבו, קלפים מתעופפים בסער ביניהם, הגדול שבהם כועס, הקטן שבהם בוכה.
"מה קרה?" הכריחה את מחשבותיה העגומות להתנתק ממנה. "למה אתה בוכה? למה אתה כועס? למה אתם רבים?"
"אנחנו לא רבים," תיקן הגדול בחשיבות, "אבל פשוט מתניה לא מוכן אף פעם להפסיד. הוא רוצה תמיד לנצח!"
"נכון," בכה מתניה. "זה לא פיר! מיכאל תמיד מנצח! זה לא פיר שהוא הגדול ולכן תמיד הוא מנצח!"
הצחוק התגנב בלי רשותה לשפתיה. ירדה מהספה, רכנה ליד בנה הצעיר.
"קשה לך להיות הקטן?" שאלה, מחניקה את החיוך. "קשה לך שאתה מפסיד?"
"כן..." הוא ניגב את עיניו, משך באפו המלא. "אני אוהב לנצח... אני רוצה תמיד לנצח!"
"זה עושה לך הרגשה טובה, לנצח?" חקרה אותו ברוך.
"כן... זה כיף להצליח במשהו שקשה!"
זה כיף להצליח במשהו שקשה...
התרוממה בקושי מה מהרצפה, נעצה את עיניה בסידור הזנוח שלה על השולחן. כמה הבטיחה לעצמה, כמה ביקשה מגופה העייף – שלפחות בשבת תצליח לקום בזמן, שלפחות בשבת תצליח לנצח את השעון, ולהתפלל שחרית מלאה בנחת.
אבל כמו בכל שבת – גם הפעם היא הפסידה. וגם הפעם נותר הסידור שלה לא מדופדף מעבר לברכות השחר.
במשך כל הסעודה אכלה את עצמה ביחד עם החמין, כעסה על עצמה ועל העצלות הרוחנית שלה. במשך כל הזמן מאז הסעודה, מאז שבעלה יצא לשיעור וילדיה התיישבו למשחק הקלפים, ישבה על הספה בדכדוכה, ראתה את עצמה מזדקנת בלי תפילה, בלי רוח.
עד שראתה אותו, את מתניה שלה.
"זה מדהים," היא לחשה, ליטפה את פאותיו הקופצות, "זה מדהים איך שאתה לא מוותר! שוב ושוב אתה משחק עם מיכאל, שוב ושוב אתה מנסה להצליח במשחק, לנצח את מה שמונע ממך לנצח במשחק... ממש – ממש ללמוד ממך!"
הוא הביט בה, עיניו גדולות, ידיו מרימות שוב את הקלפים. היא החזירה לו מבט מחויך, הבינה שהוא לא מבין.
והבינה כמה חסד הוא העניק לה, כשלימד אותה איך לא להתייאש, איך להמשיך לנסות לנצח – עד שתגיע לנצח.
