הנושאים החמים
הנושאים החמים
יוסי ערם את הקלסרים על השולחן,
הוא המעיט בקפה, וסיפר בדיחות אקראיות, בלי קשר מסוים.
הלוואי שיהיה ככה כל יום, הא? אמר.
בסך הכל יום שקט עבר על התחנה, תודה לא-ל. קצת מעצרים, קריאה אחת בקשר, שתי תיגרות, וזהו.
יום מבורך לשוטר הממוצע.
נוהג היה יוסי להחזיק את הכוס בימין, ולפטפט עם של שמאל. משום מה, הפעם הוא תפס את הספל בשמאלו אוחז באוזנו משל היה חמור סרבן, ובשניה דפדף בין ערימות הקלסרים עד שהטלפון צרח מהחדר הסמוך.
'טפו טפו' נזעק יוסי, והוסיף 'רק לא הקפצה, רק לא...' הוא נעצר על יד צג הטלפון.
דקות ארוכות לפני אותה שיחה, ידע יוסי שרק רע יצא מקפה ביד שמאל. הוא מנוסה, וגילו תיכף נושק לחמישים. מכובד בהחלט. 'שלושים שנה במשטרה לא באות ברגל' היה אומר לא אחת. שמו הלך והולך לפניו גם בשכונות הפשע, וגם התחתית ידעה לחלוק לו כבוד. יוסי היה יוצא ובא, פותר סכסוכים, משים שלום בין אדם לחברו, וקוטף צלשי"ם בזה אחר זה.
אומץ וגבורה, יקיר מערכות הבטחון, ועוד שלל פרסים עיטרו את שולחנו, ויוסי, גבר נמוך קומה, כמעט בן חמישים, ירה תריסר, ונורה פעמיים. דוגמת מופת לכל התחנה.
והיום הזה שהיה מושלם כל כך, ויוסי כבר ראה את עצמו עוצר בקונדטוריה, קונה בורקסים של סוף יום, פלוס קולה קרה, ואולי אפילו יספיק להיכנס לישון מוקדם, אבל אז...
הצלצול.
'כן, המפקד'
יוסי! פלט המפקד, 'הזנקה אצל צדוק, קיבלת?'
ניתוק.
'אין לי כוח' צרח בבטנו, אין לי! הוא עמד שם, נטוע. יד אחת על ערימת הקלסרים, וקפה חמים מעלה הבל, פלוס דמעה קטנה שיורדת בעין אחורית, מקום חסוי ודיסקרטי, חניה שמורה לבכי של שוטרים קשוחים.
מכאן הכל כבר מתנהל כבספר. המזכיר מוציא קריאה, והתורן מתנצל שהוא תקוע בשיפוץ כביש מהיר. צדוק מרים יד ימין ואומר, 'אני יוצא'. המזכיר, ועוד כמה משדלים אותו לרדת מהרעיון 'התורן יציץ שם בהמשך הלילה' מבטיחים, אבל יוסי מביט בהם אחד אחד, ואומר, 'צדוק שלי' הוא מניח יד על ליבו, 'ואתם יודעים את זה.' הוא נוטש את הקפה בצד הקלסרים, אוסף את המפתחות ויוצא אל הלילה.
----
השכנים האחרונים של צדוק עזבו לפני עשור, מאז הגבעה עומדת שוממה, רק הבית של צדוק נותר עומד, שוחה בצילם של עצי אקליפטוס קלופי שדרה.
התלונות על צדוק הגיעו לראשונה בלילה אחד, קריר באופן מוגזם, ירד שלג, מעורבב עם גשם, וכולם הסתגרו בביתם, שתו תה ליד החימום, ודיברו על גשם, על שלג, ועל שניהם.
צדוק לעומת זאת, שהאירוניה שבשמו עוד לא התקבלה, גרר שק לעבר ספסל, אחד מיני רבים שהוצב בגינה, ופשוט נרדם, בלי שמיכה, בלי מעיל, רק צדוק והשק.
למחרת, יצאו כמה לרחוב ומצאו אותו מקובע לקרשים בכפור וקרח, הוא היה בסדר, השתעל קצת, ועזב את המקום לתדהמת כולם. אך בערב הוא הופיע, הפעם לא ירד שום דבר, אבל הקור, אוי הקור. וצדוק, אוחז בחבל וגורר את השק, עד הספסל, נזרק על הספסל ונרדם.
התופעה חזרה על עצמה כמה ימים, עד שהתושבים התערבו. הם ביררו מול צדוק מיהו, ואיפה הוא גר. אך כתגובה היה שולף גיטרה מהשק, ושר שיר לא מוכר, עם טקסט עוד יותר לא מוכר. וכמה שניסו לא הצליחו לצאת מלשכתו עם שמץ אודותיו.
התושבים לא הרימו ידיים. הם פנו לראש העיר, ותלו מודעות על חובת הציבור. ומסתבר שממש כיף לעזור, כי כמה ילדים גררו מזרון, 'אמא אמרה שתיקח' אמרו לצדוק, מאוחר יותר הופיעו זוג זקנים, והגישו לו לחם, וקצת פירות 'לבריאות שיהיה' אמרו. אחרים הקימו אוהל מסביבו, ותלו אפילו שלט 'כאן גר...' והשאירו קו ריקן, למילוי עתידי, כשיתבהרו העניינים.
ויהי היום, והנה זוג פקחים נוקש על אוהלו של צדוק.
הוא יושב באוהל ושר את אותם שירים קצוצי הצורה, מתעלם לחלוטין מצהובי האפוד. נקישה אחת, שניה, ובשלישית הם כבר בפנים. 'שלום אדון' הם מנסים לתפוס את מבטו, ומשלא עולה בידם אומר אחד מהם, 'בהתאם לחוק העונשין 1994 אתה מסכן את המרחב הציבורי, ומעמיד מבנה ארעי ללא אישור מתאים'. הוא מסיים את דבריו, כאשר עדת תושבים מתגודדת סביב בעיניים רושפות, התושבים עומדים על שלהם, וכן הפקחים. מפה לשם נוצרת תגרה קטנה, והמשטרה מוזעקת לזירה. מהניידת יוצאים שלושה, שמפלסים בין ההמון עד למוקד הארוע. ומגלים מחזה מעט מוזר. הפקחים מנופפים בטפסי עירייה, והתושבים מנופפים בירקות וביצים, והשוטרים שולפים אמצעים לפיזור הפגנות, כאשר לפתע צועק אחד השוטרים 'בואו נירגע חברים'. וכולם משתתקים למשמע דבריו של יוסי, השוטר המעוטר, 'אנחנו נפנה את האדון מכאן, כי הוא מסכן את הציבור' רחש אלים החל עובר לאורך הגדוד 'אבל....' מיהר יוסי להוסיף, 'אנו נפעל עוד היום לשכן את הבחור בבנין קבע באחת השכונות'. שתיקה קצרה, ואחריה מחיאות כפיים נרגשות, וההפגנה פוזרה.
בעודם עמלים לשחרר את אזיקוני הפלסטיק מהספסל, נכנס צדוק לבנין דו קומתי ברחוב הגבעה. הרחוב קושט בתפזורת בלוני הליום ססגונית, והשכנים עמדו בכניסה לבנין, מברכים את השכן החדש, שצעד בין מעריציו, כחוש ומעורפל ממלמל משהו, גורר אחריו שק לבן, בלוי כמו בגדיו.
ההתרגשות של ההתחלה חלפה, והשכנים עמדו על דלתו המוגפת, בעודו מנגן. מנסים לקלוט ניגון, או פסקה, אך לשוא. וגם ההפצרות לא הועילו, וכך למעשה עלה צדוק את הדרך האספלט, ולא ירד ממנה עד עצם היום הזה.
הוא גידל ירקות בחצר, ושתה מים מתוך בורות אגירה. וכאשר חלפו כמה חודשים, מצאו השכנים את ביתו של צדוק כבית מחסה לחתולים מיוסרים. ובחלוף מחצית נוספת, גם התרנגולים קיבלו אזרחות, וכן כבשה שבורת רגל, וכמה זוחלים בלתי מזוהים, כולם, אכלו איתו, שרו איתו, ושרו בלעדיו. והשכנים, נאלצו להבין שבחברתו הם לא יכולים להשאר.
השכנים התלוננו, והתושבים הפגינו, ושוב התערבה המשטרה בנסיון להרגיע את הרוחות, וצדוק היה מכנס את החתולים בתוך ביתו, שר להם שירים עד שירד הלילה, אז ילכו האנשים הרעים ויתנו לו קצת מנוחה.
המנוחה אכן הגיעה, כאשר אחרון השכנים עזב את הגבעה, והרחוב הגבעה הפך לגבעת רפאים, ותחנת שיקום לבעלי חיים חבולים.
באותו ערב הגדיש צדוק את סאתו. החתולים צעקו, והוא שר, התרנוגלים קרקרו, וגם הוא. והצחנה התערבלה עם המולת החי, הצומח, והמדבר. תושבים התקשרו בבהלה למשטרה, 'הוא התשגע לגמרי' אמרו, 'הגיע הזמן לעשות סוף לדבר הזה' הוסיפו אחרים.
והשעה כבר אחת עשרה, כאשר ניידת משטרה מטפסת לבדה במעלה רחוב הגבעה.
---
קר היה ליוסי, והוא רצה לסיים עם זה מהר. הגבעה הייתה חשוכה, והוא אימץ את עיניו בעודו ממש את כתפו. היה זה לפני הרבה שנים, הוא נורה בסיטואציה ממש דומה, חושך. קר. הומלס מפוקפק, והרבה חיות. הוא יסיים את זה מהר, וירוץ הביתה לישון כמה שנותר.
האקליפטוסים נעו באי סדר, לוחשים דבר מה בשפת צדוק. הרכב עצר באמצע הכביש, מאיר על הבית בשתי פנסיו. יוסי מוציא אקדח, ופנס, ופונה לעבר הבית, אט אט.
החלונות נקשו על המסגרת, וחתולים עברו על ידו בשתיקה. עינהם זוהרות בגון ירוק-כחול מתחלף. בקורס הוא למד להקיף את הבית, לאתר מקור אור, אך דבר לא בקע מן הבית מלבד טריקת חלונות, פלוס שתיקה.
הוא האיר על החצר, עוקב אחרי שיחי הבר שהסתירו את הקומה הראשונה, הוא שם לב שהחלונות עקורים, מה שמוביל אותו להניח שצדוק מתגורר בקומה השניה.
החדר מדרגות מלא בעשבים שוטים וסירפדים. והמדרגות כמעט ולא נכרות. על המדרגות נחו צנצנות, שכנראה משמשות להאכלת החתולים. ובעודו מהרהר בצחנת המקום, הוא נעמד מול הדלת, רקובה לאורכה, צבועה בסגול מחליא.
לחיצה כפולה על הקשר שולחת איתות לתחנה, "הוא נכנס לבית." אומר התורן בקשר, ובמידה ולא יצור קשר תוך רבע שעה, יוזעקו למקום שתי מנייני שוטרים חמושים עד כפות רגליהם.
כאשר אנו עוצמים עיניים, אנו רואים תערובת גוונים שמורכבת במחציתה מהמוצג האחרון שראינו, ומצחית נוספת, מהמוצג הראשון אותו אנו עומדים לראות. ככה אמר פעם יוסי בתחנה. אך הדברים התקבלו בהלצה, ואחרי פעמים נוספות החליט לחלוק את ההרגשה בבטנו.
כעת הוא עוצם את עיניו מול הסגול של דלת העץ, הוא רואה גוונים סגולים, נעים במעגל פורצים החוצה מסגרות סחרחרות, ומתוכם בוקע אור ירוק, בהיר מידי לטעמו, הוא מסיר את ידו מן הדלת, ומצמידה שוב לאקדח. כך נותר לעמוד רגעים נוספים, דקה שלימה חולפות, עד שהוא שהוא סוחט את הידית. עיניו עצומות, אקדחו מופנה לפנים, בקו אופקי מדוייק. כעת בחשבונו אמורה לקום מהומה, צעקות, וחפצים חדים נזרקים, וכתפו נשרטת באותה נקודה, וכאב חד מפלח אותו מימין לשמאל.
אך כלום...
שקט חשדני ניצב למולו, נותן לו הזדמנות לפרוש את דבריו בראשונה. צעד אחד פנימה, ועוד צעד, ואז פוקח יוסי את עיניו לסלון הבית.
חלל רבוע חנוק עד שיעול. חלון אחד עקור בקצה הרחוק, ושולחן מעוקם במרכז, חופה על שפרף מתולע, שניהם עבודת יד. הוא מטיל את אלומת הפנס על השולחן, הוא רואה שם תצלומי דיוקן מונחים בתפזורת, צעד נוסף והוא מגלה שזה בעצם רישום בעיפרון, ועוד אחד נוסף מגלה שכולם פרצופים מוכרים. הנה בעל המכולת, אומר לעצמו. אלומת האור חולפת על הפנים הדוממות ברעד קל של קור וחרדה. הוא רואה את ראש העיר, ואת המפקד, והנה... הוא רואה את עצמו ניבט מהציור, פניו תפוסות, ופיו פעור, כנראה נושא דברים בפני קהל כלשהו. בצד השני של הדף נרשם בשפה זרה – יוסי, בצירוף סימנים לא ידועים, שפת צדוק מובהקת.
הפנס מטלטל מצד לצד, ויוסי שולח יד זהירה למכשיר הקשר, הוא חייב תגבורת בדחיפות! אך בסמוך ללחצן המכשיר הוא שומע קול נוקב את החשיכה, בוקע מאזור החלון. הפנס מאיר את החלון בתנועה חדה, ואכן... צדוק שם! גיטרה בידו והוא פורט פריטה אחת כאות התחלה. מזדקף מעט, ואז ממצמץ.
יוסי סורק את גופו, מנסה לאתר יכולת תקיפה אפשרית, אך רק צדוק, עומד מולו בתנוחה גהה משהו, משל היה בעיצומה של הופעה. חישוב נוסף ויוסי מתיישב על השפרף באיטיות, ממתין למוצא פיו.
עוד פריטה.
עוד פריטה, וצדוק מתקרב.
יוסי עוקב אחר כל תנועה, אך לא זע ממקומו.
הגיטרה גם היא בנויה בגסות, העץ נותר חשוף, מאזין גם הוא לברזל המטלטל, מעלה מטה, עד שפולט צליל כהה, נוקב כל כך. וצדוק כבר הגיע עד השולחן, ומביט בריכוז בערימת הרישומים. עד שלבסוף הוא מוצא את הדף של יוסי, ואז לראשונה הוא נראה, מחייך.
שקט קצר מתגלגל ביניהם, עד שלפתע נשמעת מנגינה, קלושה מהרוח, אך נשמעת היטב. צדוק מניע את שפתיו, ושר. יווו, יווו, יוווסי. יוסיייי. הצלילים נפלטים מהגיטרה, עולים בסחרור איטי אל תקרת החדר, פוגשים בהבל פיו, ונופלים ארצה, גדושי משמעות. המנגינה נעה בחלל, צפה בינהם כנהר בזריחה. ארוכה, ארוכה, הפסקת נשימה ושוב, מממהה, מממהההה, מה ניששש, מה.....
העין האחורית, מקום חסוי ביותר, חניה שמורה לדמעות של שוטרים. ויוסי מרגיש איך הכל מכה בו לפתע, כמו סלע המושלך מצוק מחודד. הנהר הטוב ממשיך לזרום, ודמעותיו של יוסי מציפות אזורים אסורים, וברגע של שבירה הוא צועק: מי אתה??? קולו משתבר על הסלע, או אז נחלק לרסיסים.
צדוק עוצר לרגע, ופוקח את עיניו. הוא גוחן שוב אל השולחן, מסלק רישומים לצדדיו עד שמוצא דף מקומט. יוסי מתקרב אף הוא לראות את תוכנו. ועל הדף ניבט דיוקן של ילד צעיר, בהיר עיניים, פיו שמוט בקצהו, ומבטו מרוכז בנקודה לא ידועה. צדוק הופך את הדף, שם רשום בשפה זרה, משה צדוק.
האור מהבהב מעט, ויוסי קורא את הכתוב שוב ושוב, מעתיק מבטו על צדוק שקורא את הכתוב באיטיות, ואז עובר אל הסימונים ומתחיל לנגן בשנית, מווו, מוווש, מוושה. צהה, צההדווק!
ויוסי נעמד על רגליו כי אם בקושי, עיניו נפוחות עד קץ, וידיו מחבקות את צדוק בחוזקת שוטרים מעוטרים, ובקשר נשמע:
"נוהל ב', מזניק כוחות לנקודת הציון."
הוא המעיט בקפה, וסיפר בדיחות אקראיות, בלי קשר מסוים.
הלוואי שיהיה ככה כל יום, הא? אמר.
בסך הכל יום שקט עבר על התחנה, תודה לא-ל. קצת מעצרים, קריאה אחת בקשר, שתי תיגרות, וזהו.
יום מבורך לשוטר הממוצע.
נוהג היה יוסי להחזיק את הכוס בימין, ולפטפט עם של שמאל. משום מה, הפעם הוא תפס את הספל בשמאלו אוחז באוזנו משל היה חמור סרבן, ובשניה דפדף בין ערימות הקלסרים עד שהטלפון צרח מהחדר הסמוך.
'טפו טפו' נזעק יוסי, והוסיף 'רק לא הקפצה, רק לא...' הוא נעצר על יד צג הטלפון.
דקות ארוכות לפני אותה שיחה, ידע יוסי שרק רע יצא מקפה ביד שמאל. הוא מנוסה, וגילו תיכף נושק לחמישים. מכובד בהחלט. 'שלושים שנה במשטרה לא באות ברגל' היה אומר לא אחת. שמו הלך והולך לפניו גם בשכונות הפשע, וגם התחתית ידעה לחלוק לו כבוד. יוסי היה יוצא ובא, פותר סכסוכים, משים שלום בין אדם לחברו, וקוטף צלשי"ם בזה אחר זה.
אומץ וגבורה, יקיר מערכות הבטחון, ועוד שלל פרסים עיטרו את שולחנו, ויוסי, גבר נמוך קומה, כמעט בן חמישים, ירה תריסר, ונורה פעמיים. דוגמת מופת לכל התחנה.
והיום הזה שהיה מושלם כל כך, ויוסי כבר ראה את עצמו עוצר בקונדטוריה, קונה בורקסים של סוף יום, פלוס קולה קרה, ואולי אפילו יספיק להיכנס לישון מוקדם, אבל אז...
הצלצול.
'כן, המפקד'
יוסי! פלט המפקד, 'הזנקה אצל צדוק, קיבלת?'
ניתוק.
'אין לי כוח' צרח בבטנו, אין לי! הוא עמד שם, נטוע. יד אחת על ערימת הקלסרים, וקפה חמים מעלה הבל, פלוס דמעה קטנה שיורדת בעין אחורית, מקום חסוי ודיסקרטי, חניה שמורה לבכי של שוטרים קשוחים.
מכאן הכל כבר מתנהל כבספר. המזכיר מוציא קריאה, והתורן מתנצל שהוא תקוע בשיפוץ כביש מהיר. צדוק מרים יד ימין ואומר, 'אני יוצא'. המזכיר, ועוד כמה משדלים אותו לרדת מהרעיון 'התורן יציץ שם בהמשך הלילה' מבטיחים, אבל יוסי מביט בהם אחד אחד, ואומר, 'צדוק שלי' הוא מניח יד על ליבו, 'ואתם יודעים את זה.' הוא נוטש את הקפה בצד הקלסרים, אוסף את המפתחות ויוצא אל הלילה.
----
השכנים האחרונים של צדוק עזבו לפני עשור, מאז הגבעה עומדת שוממה, רק הבית של צדוק נותר עומד, שוחה בצילם של עצי אקליפטוס קלופי שדרה.
התלונות על צדוק הגיעו לראשונה בלילה אחד, קריר באופן מוגזם, ירד שלג, מעורבב עם גשם, וכולם הסתגרו בביתם, שתו תה ליד החימום, ודיברו על גשם, על שלג, ועל שניהם.
צדוק לעומת זאת, שהאירוניה שבשמו עוד לא התקבלה, גרר שק לעבר ספסל, אחד מיני רבים שהוצב בגינה, ופשוט נרדם, בלי שמיכה, בלי מעיל, רק צדוק והשק.
למחרת, יצאו כמה לרחוב ומצאו אותו מקובע לקרשים בכפור וקרח, הוא היה בסדר, השתעל קצת, ועזב את המקום לתדהמת כולם. אך בערב הוא הופיע, הפעם לא ירד שום דבר, אבל הקור, אוי הקור. וצדוק, אוחז בחבל וגורר את השק, עד הספסל, נזרק על הספסל ונרדם.
התופעה חזרה על עצמה כמה ימים, עד שהתושבים התערבו. הם ביררו מול צדוק מיהו, ואיפה הוא גר. אך כתגובה היה שולף גיטרה מהשק, ושר שיר לא מוכר, עם טקסט עוד יותר לא מוכר. וכמה שניסו לא הצליחו לצאת מלשכתו עם שמץ אודותיו.
התושבים לא הרימו ידיים. הם פנו לראש העיר, ותלו מודעות על חובת הציבור. ומסתבר שממש כיף לעזור, כי כמה ילדים גררו מזרון, 'אמא אמרה שתיקח' אמרו לצדוק, מאוחר יותר הופיעו זוג זקנים, והגישו לו לחם, וקצת פירות 'לבריאות שיהיה' אמרו. אחרים הקימו אוהל מסביבו, ותלו אפילו שלט 'כאן גר...' והשאירו קו ריקן, למילוי עתידי, כשיתבהרו העניינים.
ויהי היום, והנה זוג פקחים נוקש על אוהלו של צדוק.
הוא יושב באוהל ושר את אותם שירים קצוצי הצורה, מתעלם לחלוטין מצהובי האפוד. נקישה אחת, שניה, ובשלישית הם כבר בפנים. 'שלום אדון' הם מנסים לתפוס את מבטו, ומשלא עולה בידם אומר אחד מהם, 'בהתאם לחוק העונשין 1994 אתה מסכן את המרחב הציבורי, ומעמיד מבנה ארעי ללא אישור מתאים'. הוא מסיים את דבריו, כאשר עדת תושבים מתגודדת סביב בעיניים רושפות, התושבים עומדים על שלהם, וכן הפקחים. מפה לשם נוצרת תגרה קטנה, והמשטרה מוזעקת לזירה. מהניידת יוצאים שלושה, שמפלסים בין ההמון עד למוקד הארוע. ומגלים מחזה מעט מוזר. הפקחים מנופפים בטפסי עירייה, והתושבים מנופפים בירקות וביצים, והשוטרים שולפים אמצעים לפיזור הפגנות, כאשר לפתע צועק אחד השוטרים 'בואו נירגע חברים'. וכולם משתתקים למשמע דבריו של יוסי, השוטר המעוטר, 'אנחנו נפנה את האדון מכאן, כי הוא מסכן את הציבור' רחש אלים החל עובר לאורך הגדוד 'אבל....' מיהר יוסי להוסיף, 'אנו נפעל עוד היום לשכן את הבחור בבנין קבע באחת השכונות'. שתיקה קצרה, ואחריה מחיאות כפיים נרגשות, וההפגנה פוזרה.
בעודם עמלים לשחרר את אזיקוני הפלסטיק מהספסל, נכנס צדוק לבנין דו קומתי ברחוב הגבעה. הרחוב קושט בתפזורת בלוני הליום ססגונית, והשכנים עמדו בכניסה לבנין, מברכים את השכן החדש, שצעד בין מעריציו, כחוש ומעורפל ממלמל משהו, גורר אחריו שק לבן, בלוי כמו בגדיו.
ההתרגשות של ההתחלה חלפה, והשכנים עמדו על דלתו המוגפת, בעודו מנגן. מנסים לקלוט ניגון, או פסקה, אך לשוא. וגם ההפצרות לא הועילו, וכך למעשה עלה צדוק את הדרך האספלט, ולא ירד ממנה עד עצם היום הזה.
הוא גידל ירקות בחצר, ושתה מים מתוך בורות אגירה. וכאשר חלפו כמה חודשים, מצאו השכנים את ביתו של צדוק כבית מחסה לחתולים מיוסרים. ובחלוף מחצית נוספת, גם התרנגולים קיבלו אזרחות, וכן כבשה שבורת רגל, וכמה זוחלים בלתי מזוהים, כולם, אכלו איתו, שרו איתו, ושרו בלעדיו. והשכנים, נאלצו להבין שבחברתו הם לא יכולים להשאר.
השכנים התלוננו, והתושבים הפגינו, ושוב התערבה המשטרה בנסיון להרגיע את הרוחות, וצדוק היה מכנס את החתולים בתוך ביתו, שר להם שירים עד שירד הלילה, אז ילכו האנשים הרעים ויתנו לו קצת מנוחה.
המנוחה אכן הגיעה, כאשר אחרון השכנים עזב את הגבעה, והרחוב הגבעה הפך לגבעת רפאים, ותחנת שיקום לבעלי חיים חבולים.
באותו ערב הגדיש צדוק את סאתו. החתולים צעקו, והוא שר, התרנוגלים קרקרו, וגם הוא. והצחנה התערבלה עם המולת החי, הצומח, והמדבר. תושבים התקשרו בבהלה למשטרה, 'הוא התשגע לגמרי' אמרו, 'הגיע הזמן לעשות סוף לדבר הזה' הוסיפו אחרים.
והשעה כבר אחת עשרה, כאשר ניידת משטרה מטפסת לבדה במעלה רחוב הגבעה.
---
קר היה ליוסי, והוא רצה לסיים עם זה מהר. הגבעה הייתה חשוכה, והוא אימץ את עיניו בעודו ממש את כתפו. היה זה לפני הרבה שנים, הוא נורה בסיטואציה ממש דומה, חושך. קר. הומלס מפוקפק, והרבה חיות. הוא יסיים את זה מהר, וירוץ הביתה לישון כמה שנותר.
האקליפטוסים נעו באי סדר, לוחשים דבר מה בשפת צדוק. הרכב עצר באמצע הכביש, מאיר על הבית בשתי פנסיו. יוסי מוציא אקדח, ופנס, ופונה לעבר הבית, אט אט.
החלונות נקשו על המסגרת, וחתולים עברו על ידו בשתיקה. עינהם זוהרות בגון ירוק-כחול מתחלף. בקורס הוא למד להקיף את הבית, לאתר מקור אור, אך דבר לא בקע מן הבית מלבד טריקת חלונות, פלוס שתיקה.
הוא האיר על החצר, עוקב אחרי שיחי הבר שהסתירו את הקומה הראשונה, הוא שם לב שהחלונות עקורים, מה שמוביל אותו להניח שצדוק מתגורר בקומה השניה.
החדר מדרגות מלא בעשבים שוטים וסירפדים. והמדרגות כמעט ולא נכרות. על המדרגות נחו צנצנות, שכנראה משמשות להאכלת החתולים. ובעודו מהרהר בצחנת המקום, הוא נעמד מול הדלת, רקובה לאורכה, צבועה בסגול מחליא.
לחיצה כפולה על הקשר שולחת איתות לתחנה, "הוא נכנס לבית." אומר התורן בקשר, ובמידה ולא יצור קשר תוך רבע שעה, יוזעקו למקום שתי מנייני שוטרים חמושים עד כפות רגליהם.
כאשר אנו עוצמים עיניים, אנו רואים תערובת גוונים שמורכבת במחציתה מהמוצג האחרון שראינו, ומצחית נוספת, מהמוצג הראשון אותו אנו עומדים לראות. ככה אמר פעם יוסי בתחנה. אך הדברים התקבלו בהלצה, ואחרי פעמים נוספות החליט לחלוק את ההרגשה בבטנו.
כעת הוא עוצם את עיניו מול הסגול של דלת העץ, הוא רואה גוונים סגולים, נעים במעגל פורצים החוצה מסגרות סחרחרות, ומתוכם בוקע אור ירוק, בהיר מידי לטעמו, הוא מסיר את ידו מן הדלת, ומצמידה שוב לאקדח. כך נותר לעמוד רגעים נוספים, דקה שלימה חולפות, עד שהוא שהוא סוחט את הידית. עיניו עצומות, אקדחו מופנה לפנים, בקו אופקי מדוייק. כעת בחשבונו אמורה לקום מהומה, צעקות, וחפצים חדים נזרקים, וכתפו נשרטת באותה נקודה, וכאב חד מפלח אותו מימין לשמאל.
אך כלום...
שקט חשדני ניצב למולו, נותן לו הזדמנות לפרוש את דבריו בראשונה. צעד אחד פנימה, ועוד צעד, ואז פוקח יוסי את עיניו לסלון הבית.
חלל רבוע חנוק עד שיעול. חלון אחד עקור בקצה הרחוק, ושולחן מעוקם במרכז, חופה על שפרף מתולע, שניהם עבודת יד. הוא מטיל את אלומת הפנס על השולחן, הוא רואה שם תצלומי דיוקן מונחים בתפזורת, צעד נוסף והוא מגלה שזה בעצם רישום בעיפרון, ועוד אחד נוסף מגלה שכולם פרצופים מוכרים. הנה בעל המכולת, אומר לעצמו. אלומת האור חולפת על הפנים הדוממות ברעד קל של קור וחרדה. הוא רואה את ראש העיר, ואת המפקד, והנה... הוא רואה את עצמו ניבט מהציור, פניו תפוסות, ופיו פעור, כנראה נושא דברים בפני קהל כלשהו. בצד השני של הדף נרשם בשפה זרה – יוסי, בצירוף סימנים לא ידועים, שפת צדוק מובהקת.
הפנס מטלטל מצד לצד, ויוסי שולח יד זהירה למכשיר הקשר, הוא חייב תגבורת בדחיפות! אך בסמוך ללחצן המכשיר הוא שומע קול נוקב את החשיכה, בוקע מאזור החלון. הפנס מאיר את החלון בתנועה חדה, ואכן... צדוק שם! גיטרה בידו והוא פורט פריטה אחת כאות התחלה. מזדקף מעט, ואז ממצמץ.
יוסי סורק את גופו, מנסה לאתר יכולת תקיפה אפשרית, אך רק צדוק, עומד מולו בתנוחה גהה משהו, משל היה בעיצומה של הופעה. חישוב נוסף ויוסי מתיישב על השפרף באיטיות, ממתין למוצא פיו.
עוד פריטה.
עוד פריטה, וצדוק מתקרב.
יוסי עוקב אחר כל תנועה, אך לא זע ממקומו.
הגיטרה גם היא בנויה בגסות, העץ נותר חשוף, מאזין גם הוא לברזל המטלטל, מעלה מטה, עד שפולט צליל כהה, נוקב כל כך. וצדוק כבר הגיע עד השולחן, ומביט בריכוז בערימת הרישומים. עד שלבסוף הוא מוצא את הדף של יוסי, ואז לראשונה הוא נראה, מחייך.
שקט קצר מתגלגל ביניהם, עד שלפתע נשמעת מנגינה, קלושה מהרוח, אך נשמעת היטב. צדוק מניע את שפתיו, ושר. יווו, יווו, יוווסי. יוסיייי. הצלילים נפלטים מהגיטרה, עולים בסחרור איטי אל תקרת החדר, פוגשים בהבל פיו, ונופלים ארצה, גדושי משמעות. המנגינה נעה בחלל, צפה בינהם כנהר בזריחה. ארוכה, ארוכה, הפסקת נשימה ושוב, מממהה, מממהההה, מה ניששש, מה.....
העין האחורית, מקום חסוי ביותר, חניה שמורה לדמעות של שוטרים. ויוסי מרגיש איך הכל מכה בו לפתע, כמו סלע המושלך מצוק מחודד. הנהר הטוב ממשיך לזרום, ודמעותיו של יוסי מציפות אזורים אסורים, וברגע של שבירה הוא צועק: מי אתה??? קולו משתבר על הסלע, או אז נחלק לרסיסים.
צדוק עוצר לרגע, ופוקח את עיניו. הוא גוחן שוב אל השולחן, מסלק רישומים לצדדיו עד שמוצא דף מקומט. יוסי מתקרב אף הוא לראות את תוכנו. ועל הדף ניבט דיוקן של ילד צעיר, בהיר עיניים, פיו שמוט בקצהו, ומבטו מרוכז בנקודה לא ידועה. צדוק הופך את הדף, שם רשום בשפה זרה, משה צדוק.
האור מהבהב מעט, ויוסי קורא את הכתוב שוב ושוב, מעתיק מבטו על צדוק שקורא את הכתוב באיטיות, ואז עובר אל הסימונים ומתחיל לנגן בשנית, מווו, מוווש, מוושה. צהה, צההדווק!
ויוסי נעמד על רגליו כי אם בקושי, עיניו נפוחות עד קץ, וידיו מחבקות את צדוק בחוזקת שוטרים מעוטרים, ובקשר נשמע:
"נוהל ב', מזניק כוחות לנקודת הציון."
נערך לאחרונה ב:
