הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
בילדות המאושרת שלנו, לא היו ימים יפים יותר מאלו שבין פסח לליל ל"ג בעומר.
החכמים מאיתנו החלו לאסוף כבר לפני פסח: בניקיון האביבי מושלכים סמוך ונראה לצפרדעים מבחר רהיטים שבורים, ואין דבר דליק מעץ שבור. מה לעשות שלפעמים כל ההבדל בין חכמים מאיתנו לביננו הוא, שלהם היה מחסן עם מנעול שמור היטב מחשש גזל ושביעית, ולנו לא.
המחסן היה היתרון שלהם. היתרון שלנו התבטא באיכות החומר האנושי. חבורה מוצלחת ומגובשת שהפליאה באיסוף עצים ומשטחים, קרטונים וצמיגים.
לא אשכח את הילל. ילד עם נשמה טובה, שכל חבורה הייתה מתברכת בו. תמיד היה רץ ואוסף, לא נח ולא מתלונן. כשמישהו אחר התעצל – הילל עשה זאת במקומו. כשחבר נעדר - הילל לקח גם את חלקו. הוא גם היה סוחב על גבו את שק תפוחי האדמה בליל הל"ג, בלי לצייץ אפילו 140 תווים.
אבי מהחבורה שלנו, גם הוא היה ילד, אבל כאן בערך הסתכם הדמיון בין השניים. אבי לא היה טובל אצבע קטנה במים קרים וכל שכן שלא ידיים בעץ מרובה מסמרים. הן היו מונחות תדיר עמוק בכיסים האלגנטיים, משם היה מחלק עצות והוראות לכל עבר.
איציק, ובכן. איציק כמו איציק דווקא עשה עבודה 'בסדר'. אסף כשהיה צריך לאסוף – אבל לא שנייה אחת אחר כך. התאמץ כשכולם התאמצו – אך לא כשהפסיקו. תמיד זכר לבדוק שהוא לא עושה יותר מהאחרים, הס מלהזכיר.
והיה את דודי.
מבחינת עזרה ועבודה, דודי היה בערך באזור של אבי. הוא התחמק מתפקידים ביעילות שלא תבייש את מטוס החמקן של ארצות הברית, אם אכן יש כזה (- אתם רואים שאין שם כלום? – כן! – זה החמקן שלנו), מדי פעם עשה כמה דברים קטנטנים, ועל מה שלא עשה – אמר עשיתי.
אבל כשהגיע הלילה הגדול, הוא היה מסמר הערב. פטיש המסיבה. מרגע שהחלו לבצבץ דמויות של הורים ושאר אורחים, זרחה שמשו של דודי. הוא התהלך כטווס בין תרנגולים, מספר לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא כמה עבד קשה, כמה עמל והתייגע.
את כל זה אני אספתי. הצביע בגאווה על הערימה העתידה להתלקח. וואו, איך עבדתי קשה – היה מוחה אגל זיעה דמיוני ממצחו. ותראו את הרעיון האדיר שלי איך להעמיד את ה'קלוץ'. זה משדרג את כל האירוע. ורצתי, והצעתי, וביצעתי, והתרוצצתי...
ומה הכי מפחיד? שהוא באמת האמין לעצמו.
עד היום, עשרות שנים אחר כך, יוצא לנו לשמור על קשר פה ושם.
הילל שיהיה בריא, רק עשרים שנה אחרי החתונה הצליח לקנות דירה קטנה בפרויקט, עם משכנתא לעוד שלושים שנה קדימה. חודש אחרי שנכנס לדירה השכן מעליו התחיל לבנות, חסם לו את כל האור והאוויר, הקים עוד תריסר יחידות בגג וברוב טובו השאיר לו בקושי דלת כניסה לבית. "חסדי השם", נושך הילל שפתיים. העיקר שיש דירה.
אבי, מי לא מכיר אותו. מנהל בכיר במציעא-טק. עשרות כפיפים שמעריכים את כישורי הניהול שלו, בלית ברירה. והכיסים? טפו טפו, עדיין אלגנטיים.
איציק כמו איציק, כבר שני עשורים פקיד בביטוח לאומי. חצי יום מאשר בקשות לסיוע שמגיעות לשולחנו, ובחצי השני פוסל את הבקשות שלא עמדו בכל התנאים או החסירו מסמך אחד, ללא משוא פנים ובלי להניד עפעף. אטימות? חלילה. אם לא יהיו חוקים ברורים, לא נוכל לתת לאף אחד - הזכיר לנו על כוס מירינדה בחתונה ההמונית של דודי.
אה, דודי? דודי הוא היום חבר כנסת.
.
בילדות המאושרת שלנו, לא היו ימים יפים יותר מאלו שבין פסח לליל ל"ג בעומר.
החכמים מאיתנו החלו לאסוף כבר לפני פסח: בניקיון האביבי מושלכים סמוך ונראה לצפרדעים מבחר רהיטים שבורים, ואין דבר דליק מעץ שבור. מה לעשות שלפעמים כל ההבדל בין חכמים מאיתנו לביננו הוא, שלהם היה מחסן עם מנעול שמור היטב מחשש גזל ושביעית, ולנו לא.
המחסן היה היתרון שלהם. היתרון שלנו התבטא באיכות החומר האנושי. חבורה מוצלחת ומגובשת שהפליאה באיסוף עצים ומשטחים, קרטונים וצמיגים.
לא אשכח את הילל. ילד עם נשמה טובה, שכל חבורה הייתה מתברכת בו. תמיד היה רץ ואוסף, לא נח ולא מתלונן. כשמישהו אחר התעצל – הילל עשה זאת במקומו. כשחבר נעדר - הילל לקח גם את חלקו. הוא גם היה סוחב על גבו את שק תפוחי האדמה בליל הל"ג, בלי לצייץ אפילו 140 תווים.
אבי מהחבורה שלנו, גם הוא היה ילד, אבל כאן בערך הסתכם הדמיון בין השניים. אבי לא היה טובל אצבע קטנה במים קרים וכל שכן שלא ידיים בעץ מרובה מסמרים. הן היו מונחות תדיר עמוק בכיסים האלגנטיים, משם היה מחלק עצות והוראות לכל עבר.
איציק, ובכן. איציק כמו איציק דווקא עשה עבודה 'בסדר'. אסף כשהיה צריך לאסוף – אבל לא שנייה אחת אחר כך. התאמץ כשכולם התאמצו – אך לא כשהפסיקו. תמיד זכר לבדוק שהוא לא עושה יותר מהאחרים, הס מלהזכיר.
והיה את דודי.
מבחינת עזרה ועבודה, דודי היה בערך באזור של אבי. הוא התחמק מתפקידים ביעילות שלא תבייש את מטוס החמקן של ארצות הברית, אם אכן יש כזה (- אתם רואים שאין שם כלום? – כן! – זה החמקן שלנו), מדי פעם עשה כמה דברים קטנטנים, ועל מה שלא עשה – אמר עשיתי.
אבל כשהגיע הלילה הגדול, הוא היה מסמר הערב. פטיש המסיבה. מרגע שהחלו לבצבץ דמויות של הורים ושאר אורחים, זרחה שמשו של דודי. הוא התהלך כטווס בין תרנגולים, מספר לכל מי שרצה לשמוע וגם למי שלא כמה עבד קשה, כמה עמל והתייגע.
את כל זה אני אספתי. הצביע בגאווה על הערימה העתידה להתלקח. וואו, איך עבדתי קשה – היה מוחה אגל זיעה דמיוני ממצחו. ותראו את הרעיון האדיר שלי איך להעמיד את ה'קלוץ'. זה משדרג את כל האירוע. ורצתי, והצעתי, וביצעתי, והתרוצצתי...
ומה הכי מפחיד? שהוא באמת האמין לעצמו.
עד היום, עשרות שנים אחר כך, יוצא לנו לשמור על קשר פה ושם.
הילל שיהיה בריא, רק עשרים שנה אחרי החתונה הצליח לקנות דירה קטנה בפרויקט, עם משכנתא לעוד שלושים שנה קדימה. חודש אחרי שנכנס לדירה השכן מעליו התחיל לבנות, חסם לו את כל האור והאוויר, הקים עוד תריסר יחידות בגג וברוב טובו השאיר לו בקושי דלת כניסה לבית. "חסדי השם", נושך הילל שפתיים. העיקר שיש דירה.
אבי, מי לא מכיר אותו. מנהל בכיר במציעא-טק. עשרות כפיפים שמעריכים את כישורי הניהול שלו, בלית ברירה. והכיסים? טפו טפו, עדיין אלגנטיים.
איציק כמו איציק, כבר שני עשורים פקיד בביטוח לאומי. חצי יום מאשר בקשות לסיוע שמגיעות לשולחנו, ובחצי השני פוסל את הבקשות שלא עמדו בכל התנאים או החסירו מסמך אחד, ללא משוא פנים ובלי להניד עפעף. אטימות? חלילה. אם לא יהיו חוקים ברורים, לא נוכל לתת לאף אחד - הזכיר לנו על כוס מירינדה בחתונה ההמונית של דודי.
אה, דודי? דודי הוא היום חבר כנסת.
.
