שיתוף - לביקורת חללים לקרב

[Chaya Lea]

קולות הנפץ מהדהדים למרחקים, דם נשפך על החול הרך, מכתים אותו.
רובים נדרכים משני הצדדים, גובים קרבנות.
הלילה יורד על שדה הקרב אך הלוחמים עיקשים, המלחמה ממשיכה.
כמות האוחזים בנשק הולכת ומידלדלת אך הנותרים לא מתפעלים וממשיכים לירות אל עבר האויב, לא מתחשבים באפלה ובעייפות שמזדחלת לאיבריהם באיטיות.
הבוקר עולה על ההריסות, מגלה אותן, שופך אור על הדם, הפצועים, הלוחמים.
כולם, משני הצדדים, פותחים את החגור אך מתיישבים בחולשה כואבת, נוקבת.
הפסדנו. הם תופסים את ראשיהם. אוי, מה יהיה איתנו?
***
ההריסות גורמות לאנשים השבים לעיר המופגזת להתהלך בה חפויי ראש.
"כאן היה פעם הבית שלי", מספרת אישה צעירה לילדתה.
הילדה פוערת עיניים עגולות, "איפה היה בית? פה?" היא מביטה סביבה. "הוא גם היה שחור?" היא שואלת, לא מבינה למה אמא בוכה.
גברים צעירים חוזרים ממחנות הצבא, לבושים מדים מוכתמים בדם, הדם שלהם ושל עצמם הנגדי.
הם מביטים בצער בחורבות ובפיח, בהרס שהם עצמם חוללו.
החורבות משתקפות בעיניהם, עיניים זקנות של בחורים צעירים.
איש מהם לא מעיז להישיר מבט לעיני האחרים, לבהות בתהומות הפעורים בהן.
הנשים מזילות דמעות יחד עם התינוקות שחשים במצוקת הכלל וצווחים בקולות רמים.
מצוקת הלוחמים, מצוקת הכל היא, כי לוחמים היו הם זה עם זה או זה בזה. לא משנה נגד מי או עם מי, לחמו הם.
כעת הם צריכים ללמוד איך להישיר מבט אליהם עצמם. את נפץ המלחמה ניפצו הם, כולם, נפלו בה חללים.

 

[~שפרה~]

קטע מדהים.