הָיִיתִי
הִשְׁתַּלַּטְתִּי
הִפְרַעְתִּי
חִפַּשְׂתִּי מָקוֹם
הֵבַנְתִּי שֶׁהַמַּצָּב לֹא תַּקִּין
רָצִיתִי שִׁפּוּר
הִכְנַסְתִּי אֶת עַצְמִי
לְתוֹדָעָה שֶׁל כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים
רָצִיתִי לִהְיוֹת זוֹ
שֶׁתַּצְלִיחַ
אֶת הָעוֹלָם לְהַגְשִׁים
כָּעֵת אֲנִי מְבִינָה
שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְהִכָּנֵס חֲזָרָה לְתוֹךְ עַצְמִי
כִּי הַבַּיִת שֶׁל הַצָּב
יָכוֹל לִהְיוֹת
גַּם בֵּיתִי
אֲבָל גַּם אִם אָשׁוּב
לְעַצְמִי
אֶזְכּוֹר שֶׁיֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם
מָקוֹם
לְךָ, לָךְ וְלִי
כמה מילים על השיר:
העולם לתוכו נולדנו, עולם התורה והלכה וההשקפה, הוא עולם מבורך.
הוא צריך לשמור על עצמו, ולכן למדנו שיש "ראוי" ויש "לא ראוי"
יש "טוב" ויש "רע"
יש "מוקצה מחמת מיאוס" ויש "קודש קודשים".
האמת שבדחיה הזו יש בסיס נכון והגון. צריך להימנע מהכיעור ומהדומה לו, לדעת מה מותר ומה אסור, והכל לטובתנו.
אבל -
בדחיה הזו יש משהו שלילי שפוגע בנו עצמנו.
כי כשאנו דוחים משהו, מזלזלים במשהו, שופטים, מתייגים, מתנכרים, שוללים, אנחנו גורמים לנו לדחות את עצמנו.
האמת היא שיש לכל דבר בעולם מקום.
לא צריך לפחד מכלום, כי כל מה שיש בעולם יש אצלנו, בנפש.
צריך לאבד את הכח של עמלק, אבל כל הכוחות הם לא רעים ולא טובים, הם בסך הכל כלים.
כשנדע לתת לכל כח את המקום שלו:
להתיידד, לתחום, להאיר, להחשיך, להשתמש בכלים באופן נכון,
ניווכח לראות שמצאנו גם לעצמנו מקום.
המקום הזה לא חיצוני, אבל צריך לעבור בחוץ כדי להכיר אותו.
ויש לכל אדם, גם אם הוא בקופסא שיצרנו וגם אם הוא מחוץ לקופסא, מקום.
זו אחריות לומר זאת, אבל התנ"ך מלמד אותנו שיש מקום לכולם.
אפשר להתווכח על מעשים, הנהגות, אמונות,
אבל יש לכל אדם מקום.
כשניתן מקום לכולם ונפסיק לשלול או לכעוס או להתנגד או לשפוט
רק אז נצליח להיות אנחנו האותנטיים.
כי האמת היא אמת, והיא לא יכולה להסתתר, ולא צריך לפחד מהשקר כי הפחד מהשקר נותן לו משמעות.
כשאנחנו מזלזלים או שופטים אנחנו נותנים מקום מוגזם לשקר.
כשאנחנו מתיידדים, אוהבים, חושבים טוב, שופטים טוב,
אנחנו ממליכים את ה' על כל הכוחות כולם.
ויש לכל אחד מקום.
בא לי לצעוק את זה בכל העולם, כי זו האמת, וצריך שכל העולם ידע.
שיש לכל אחד מקום. לכל אחד.
אני חושבת שכשאנחנו פוחדים אז אנחנו נלחמים.
כשאנחנו בטוחים בעצמנו אין צורך להלחם, כי האמת מאירה מעצמה.
כמו שיש את הטרנד הזה של נשים שטוענות שעדיף לפרק את הבית ולא לסבול.
אני לא שופטת ומכבדת כל אחד ואחת ואת ההחלטות שלהם. יש גם מקרים של אלימות, או אלימות אחרת שמחייבים להתגרש.
אבל אדם חזק מספיק יבין שהחיים עם בן הזוג/בת הזוג זה המסע שלו, ואין קסם בשום מקום (למרבה הצער)
להתעקש להיות טובים לעצמנו ולזולת תמיד, ולהבין שהכל אינטרסים ושהאינטרס שלנו זה שיהיה טוב.
ואז הכל זורם לכיוון של צמיחה ובניה.
ויודעים על מה להתעקש (על הזכות שלנו ושל כל אדם לחיות בסביבה בטוחה מנטלית, פיזית, רגשית ולזכות להיות אהוב ובטוח)
וכך אנו לומדים לחיות את עצמנו ולא את הסביבה.
הִשְׁתַּלַּטְתִּי
הִפְרַעְתִּי
חִפַּשְׂתִּי מָקוֹם
הֵבַנְתִּי שֶׁהַמַּצָּב לֹא תַּקִּין
רָצִיתִי שִׁפּוּר
הִכְנַסְתִּי אֶת עַצְמִי
לְתוֹדָעָה שֶׁל כָּל מִינֵי אֲנָשִׁים
רָצִיתִי לִהְיוֹת זוֹ
שֶׁתַּצְלִיחַ
אֶת הָעוֹלָם לְהַגְשִׁים
כָּעֵת אֲנִי מְבִינָה
שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן
לְהִכָּנֵס חֲזָרָה לְתוֹךְ עַצְמִי
כִּי הַבַּיִת שֶׁל הַצָּב
יָכוֹל לִהְיוֹת
גַּם בֵּיתִי
אֲבָל גַּם אִם אָשׁוּב
לְעַצְמִי
אֶזְכּוֹר שֶׁיֵּשׁ בְּכָל מָקוֹם
מָקוֹם
לְךָ, לָךְ וְלִי
כמה מילים על השיר:
העולם לתוכו נולדנו, עולם התורה והלכה וההשקפה, הוא עולם מבורך.
הוא צריך לשמור על עצמו, ולכן למדנו שיש "ראוי" ויש "לא ראוי"
יש "טוב" ויש "רע"
יש "מוקצה מחמת מיאוס" ויש "קודש קודשים".
האמת שבדחיה הזו יש בסיס נכון והגון. צריך להימנע מהכיעור ומהדומה לו, לדעת מה מותר ומה אסור, והכל לטובתנו.
אבל -
בדחיה הזו יש משהו שלילי שפוגע בנו עצמנו.
כי כשאנו דוחים משהו, מזלזלים במשהו, שופטים, מתייגים, מתנכרים, שוללים, אנחנו גורמים לנו לדחות את עצמנו.
האמת היא שיש לכל דבר בעולם מקום.
לא צריך לפחד מכלום, כי כל מה שיש בעולם יש אצלנו, בנפש.
צריך לאבד את הכח של עמלק, אבל כל הכוחות הם לא רעים ולא טובים, הם בסך הכל כלים.
כשנדע לתת לכל כח את המקום שלו:
להתיידד, לתחום, להאיר, להחשיך, להשתמש בכלים באופן נכון,
ניווכח לראות שמצאנו גם לעצמנו מקום.
המקום הזה לא חיצוני, אבל צריך לעבור בחוץ כדי להכיר אותו.
ויש לכל אדם, גם אם הוא בקופסא שיצרנו וגם אם הוא מחוץ לקופסא, מקום.
זו אחריות לומר זאת, אבל התנ"ך מלמד אותנו שיש מקום לכולם.
אפשר להתווכח על מעשים, הנהגות, אמונות,
אבל יש לכל אדם מקום.
כשניתן מקום לכולם ונפסיק לשלול או לכעוס או להתנגד או לשפוט
רק אז נצליח להיות אנחנו האותנטיים.
כי האמת היא אמת, והיא לא יכולה להסתתר, ולא צריך לפחד מהשקר כי הפחד מהשקר נותן לו משמעות.
כשאנחנו מזלזלים או שופטים אנחנו נותנים מקום מוגזם לשקר.
כשאנחנו מתיידדים, אוהבים, חושבים טוב, שופטים טוב,
אנחנו ממליכים את ה' על כל הכוחות כולם.
ויש לכל אחד מקום.
בא לי לצעוק את זה בכל העולם, כי זו האמת, וצריך שכל העולם ידע.
שיש לכל אחד מקום. לכל אחד.
אני חושבת שכשאנחנו פוחדים אז אנחנו נלחמים.
כשאנחנו בטוחים בעצמנו אין צורך להלחם, כי האמת מאירה מעצמה.
כמו שיש את הטרנד הזה של נשים שטוענות שעדיף לפרק את הבית ולא לסבול.
אני לא שופטת ומכבדת כל אחד ואחת ואת ההחלטות שלהם. יש גם מקרים של אלימות, או אלימות אחרת שמחייבים להתגרש.
אבל אדם חזק מספיק יבין שהחיים עם בן הזוג/בת הזוג זה המסע שלו, ואין קסם בשום מקום (למרבה הצער)
להתעקש להיות טובים לעצמנו ולזולת תמיד, ולהבין שהכל אינטרסים ושהאינטרס שלנו זה שיהיה טוב.
ואז הכל זורם לכיוון של צמיחה ובניה.
ויודעים על מה להתעקש (על הזכות שלנו ושל כל אדם לחיות בסביבה בטוחה מנטלית, פיזית, רגשית ולזכות להיות אהוב ובטוח)
וכך אנו לומדים לחיות את עצמנו ולא את הסביבה.