הנושאים החמים
הנושאים החמים
אם להגדיר את זה ככה: אפשר לומר שהמוות הוא חלק מהחיים שלי.
לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי, שהלוויה שלי מתעכבת, שעוד לא קברו את התקווה הקלושה שלי תחת שכבות של אדמה.
אני חווה את המוות כל יום – אם אפשר לקרוא לזה ככה, במילים של רגש ותחושה – לפעמים אני תוהה, האם הכאב לא נפסק עם המוות? האם אני לא אמורה להרגיש חופשייה? ולמה שוב יש לי דמעות, האם גופות לא אמורות לבכות, האם הן לא קרות וחסרות תחושה.
אולי אני מתה, אבל במקום להגיע לגן עדן, אני עוברת שוב ושוב את שבעת מדורי הגהינום.
אני מתה כשאני לא יכולה לחזור הביתה, כי נגמר הכסף ברב-קו ובארנק אין אפילו 10 אגורות, אני מתה מרעב כשאני עוברת ליד פיצה מהדרין אבל לא יכולה לקנות אפילו זית, אני מתה, כשאני לא יכולה לשלם אפילו 5 שקל בשביל מסיבת כיתה ומתה שוב מבושה כשהבנות האחראיות לא מבינות איך כל יום מחדש אני שוכחת את הכסף בבית, אני מתה כי אני משקרת וכי גם אני יודעת שנמאס להן לרדוף אחרי. אני מתה כשאני עובדת כמו חמור, אבל בסוף נותנת את הכסף להורים שלי כדי שלא ינתקו לנו את החשמל וכדי לקנות לחם.
אני בטוחה שיש לי הרבה יותר נשמות מאשר לחתולה שתוקעת בי עיניים מהקצה השני של הרחוב.
בעצם איזה נשמה בראש שלי? סתם איזה פיסת התלבשות עלובה שמנשימה אותי עצמונית.
היום אני מציינת 17 שנים לחיים המתים שלי.
לבנתיים נראה שאלוקים שם למעלה חושב שמגניב לראות אותי סובלת. או שהוא לא שם לב שצינור השפע שלי סתום. כי למי אכפת ממני בכלל.
ולמה קול קטן עוד לוחש לי חלום על טירה וורודה עם המוני משחקים. וחתונה מפוארת עם תזמורת של 7 כלים. וכל החסכים שחשבתי שכבר שכחתי אותם והיום אני משמרת אותם במסווה של 'לילדים שלי יהיה'.
וכל יום להתאכזב מחדש וזה כבר בלתי נסבל……
אבל יום אחד, יום אחד אני אטבול בערימות זהב.
ואקום לתחיה.
מבטיחה.
לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי, שהלוויה שלי מתעכבת, שעוד לא קברו את התקווה הקלושה שלי תחת שכבות של אדמה.
אני חווה את המוות כל יום – אם אפשר לקרוא לזה ככה, במילים של רגש ותחושה – לפעמים אני תוהה, האם הכאב לא נפסק עם המוות? האם אני לא אמורה להרגיש חופשייה? ולמה שוב יש לי דמעות, האם גופות לא אמורות לבכות, האם הן לא קרות וחסרות תחושה.
אולי אני מתה, אבל במקום להגיע לגן עדן, אני עוברת שוב ושוב את שבעת מדורי הגהינום.
אני מתה כשאני לא יכולה לחזור הביתה, כי נגמר הכסף ברב-קו ובארנק אין אפילו 10 אגורות, אני מתה מרעב כשאני עוברת ליד פיצה מהדרין אבל לא יכולה לקנות אפילו זית, אני מתה, כשאני לא יכולה לשלם אפילו 5 שקל בשביל מסיבת כיתה ומתה שוב מבושה כשהבנות האחראיות לא מבינות איך כל יום מחדש אני שוכחת את הכסף בבית, אני מתה כי אני משקרת וכי גם אני יודעת שנמאס להן לרדוף אחרי. אני מתה כשאני עובדת כמו חמור, אבל בסוף נותנת את הכסף להורים שלי כדי שלא ינתקו לנו את החשמל וכדי לקנות לחם.
אני בטוחה שיש לי הרבה יותר נשמות מאשר לחתולה שתוקעת בי עיניים מהקצה השני של הרחוב.
בעצם איזה נשמה בראש שלי? סתם איזה פיסת התלבשות עלובה שמנשימה אותי עצמונית.
היום אני מציינת 17 שנים לחיים המתים שלי.
לבנתיים נראה שאלוקים שם למעלה חושב שמגניב לראות אותי סובלת. או שהוא לא שם לב שצינור השפע שלי סתום. כי למי אכפת ממני בכלל.
ולמה קול קטן עוד לוחש לי חלום על טירה וורודה עם המוני משחקים. וחתונה מפוארת עם תזמורת של 7 כלים. וכל החסכים שחשבתי שכבר שכחתי אותם והיום אני משמרת אותם במסווה של 'לילדים שלי יהיה'.
וכל יום להתאכזב מחדש וזה כבר בלתי נסבל……
אבל יום אחד, יום אחד אני אטבול בערימות זהב.
ואקום לתחיה.
מבטיחה.
