אני אכן מאלה שמאשימים את הקרבן!
סיפור קצר. הכרתי בחורה שמרוב תפילות להתחתן התנפחו עיניה לשלשה ימים, ולא היתה מסוגלת לפתוח אותן! (ללא הגזמה) אבל כשהגיע גרוש חמוד עם ילדים, היא לא הסכימה לצאת איתו, כי היא לא הרגישה מוכנה להיות אמא. אם היה ברור לה, שהוא הסיכוי היחיד שלה, היא היתה מתחתנת, אבל מה... היא האמינה שיש אפשרות יותר טובה שמחכה לה. זה מה שהתכוונתי כשאמרתי שהתקוה היא האויב של המבוגרים!
דרך אגב, היום, עשר שנים אחר כך, היא עדיין רווקה...
יש מאות סיפורים כאלה...
אז מה?
זה אומר שהרווקים עצמם אשמים במצבם???
בסיפור שלך אני מאוד מאוד מבינה את הבחורה. לא כל אחת בשלה לקפוץ מיידית לחיים חדשים של נישואין + ילדים וחינוכם. זה מאוד מאוד קשה!!! מספיק הקושי של להתחיל חיי זוגיות חדשים, להכיר אחד את השני, לבנות קשר אמיתי של אהבה והבנה.
להוסיף לזה ישר על ההתחלה גם עול של טיפול בילדים שאינם שלך ולהיות אחראית על החינוך שלהם ולדעת מה לומר ומה לא ואיך להתייחס בכל מצב עם הרגישות שיש את הגרושה בתמונה שהם פעם בשבוע אמורים להיות אצלה ולכי תדעי מה היא מספרת להם על אבא שלהם ועלייך... זו התמודדות מאוד מורכבת, ואם רווקה החליטה באופן מושכל שזה גדול עליה ומעדיפה להמשיך לחפש רווק-זו זכותה המלאה.
מי אמר שהוא היה הסיכוי היחיד שלה? היד ד' תקצר?
ומשהו כללי לכולם, לפני שבאים ומבקשים מרווקה "להתפשר" צריך לחשוב פעמיים האם גם את\ה היית מוכן\ה להתפשר כך כשזה נוגע לחיים שלך עד 120 בעז"ה?! ורק אם התשובה היא חיובית ב100% - לכו ותציעו את זה. אבל תהיו כנים עם עצמכם...
נערך לאחרונה ע"י מנהל: