הנושאים החמים
הנושאים החמים
הבוץ בתחתית הספל כבר מזמן קר ומנוחה לא מצליחה להתרומם.
מנערת את ראשה.
חשבה שהתרגלה, שריחו החמוץ של הדם שמטפטף הלב שלה יהפוך לרקע, לתפאורה שבתוכה היא חיה.
מתברר שהרבה אחרי שאנחנו הופכים אדישים חלקים מתוכנו ממשיכים להתרסק, רק בלי להשמיע את קול הפצפוץ המחליא.
אולי זה דווקא פוצע יותר, כמו למחוץ פיסת זכוכית בכף היד. כל גל קול שנכנע, כלוא, הופך לשריטה מדממת.
עכשיו היא מתקשרת, טובי שלה.
וכמה שחיכתה לטלפון הזה, שיביא איתו עוד משהו חוץ מדיבורים נפוחים וחסרי תוכן,
וכמה שקיוותה שהילדה הזו שלה תצליח להסתכל אל תוכה ותבחר,
וכמה שהיא יודעת על כל מה שעבר עליה, וכמה שהיא מבינה, תמיד הבינה, זה מרגיש רע, ורחוק.
זה יפה שהיא עושה תהליך, והיא באמת מאושרת בשבילה, בסוף היא זו שסבלה מעצמה יותר מכולם.
תהליך זה טוב, ויש ריפוי אפילו במילה הזו, תהליך. כביכול עצם ההסכמה שדברים ייקחו את הזמן שלהם מנשימה איכשהוא את הוואקום, נופחת חיים בריק.
היא אפילו גאה בה, כן.
ואפילו שהדרך עדיין ארוכה, ויש עוד עבודה רבה כל כך, בכל זאת טוב לשמוע בקולה את המרקם המאוורר יותר, את טיפת הסובלנות שנכנסה בו, את נטיפי ההבנה שחדרו אליו, ואליה.
ובכל זאת- היא בן אדם, וכמה שהשש האלו גרמו לה לשים את עצמה בצד, ולדחוק עצמה אל הפינה, ואחר כך עוד, ועוד, עדיין נותרה בה נקודה כזו קטנה שכמהה להכרה ולא מוכנה לוותר.
שחסר לה משהו עמוק ומהותי.
היא אמא, וודאי, אמא לביאה אם לדייק.
הכל תתן בשביל הילדים שלה, את החיים ואת המוות, וגם תספוג, את הטוב ואת הרע.
אבל עכשיו, מוזר באמת שדווקא עכשיו, הכל עולה בה כמו לבה רותחת והיא רק רוצה לצרוח. כמעט סיימה את השיחה באמצעה.
היא, האמא שהיא, לא עמדה בזה.
תהליך זה יפה. זה באמת יפה. ועצם השיתוף משמח אותה.
אז למה היא לא מצליחה לקום מזה.
טובלת את כפית המתכת בבוץ, מניעה אותה ימינה ושמאלה, קדימה אחורה, שתי וערב.
אחר כך היא הופכת את הספל לאט, מטפטפת את התערובת הסמיכה אל הצלוחית, שיתלכלך קצת הכל.
אין לה מושג כמה זמן ישבה ככה, וגם לא דרך לדעת. אבל הטלפון שלה רטט שוב, טובי.
האינסטיקט שלה הגיב לפני שהספיקה לעצור בעצמה, אמא שכמותה, אבל הנשימה כן נכלאה בתוכה, קפואה.
אמא טובי לא בוכה. גם הדמעות שלה יבשו מזמן במתקן האידוי שעבד על טורבו בכל הזמן הזה.
אמא, היא מנסה שוב, אני רק רציתי להגיד לך--
אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. לא נכנסת עכשיו למה ומה בדיוק קרה והכל, אבל תדעי לך שאכפת לי,
ו-אמא---
סליחה---באמת.
על הכל---
טובי מתנשמת עוד רגע, אחר כך מוסיפה עוד נדבר במאמץ גדול, וזהו.
שקט.
ופתאום אפשר לנשום, ויש זרם אוויר דקיק כזה, שנושף לה על הפנים, היא יודעת.
היא מבינה, והיא תהיה בסדר. וגם ביננו הכל עוד יהיה בסדר.
ופתאום לדמעות יש נתיב הימלטות מן השק שלהן, והגוש שעמד בגרון מתלעלע עוד רגע, והכל שוטף אותה בזרם כזה שמנקה את הכל ויודע, הכל עוד יהיה לטובה.
ובתוך ערפל הדמעות המטשטש מנוחה מפלסת לה דרך אל הכיור, שוטפת את ספל הקפה הבוצי, ואת הצלוחית המוכתמת, ויש חיים.
אמא, כאילו רחרחה באוויר את ההקלה מגיחה בת הזקונים שלה אל המטבח. כל כולה כיתה ג' החדשה והמרתקת. מפטפטת את עצמה לדעת בשלל חוויות ילדותיות מעורבות בתבונת-בת-לבית-של-גדולים.
ואת יודעת אמא, שחשבתי, למה לפיוט הזה, אדון הסליחות, יש מנגינה כזו שמחה, כאילו אנחנו שמחים שעשינו עבירות, או מה,
ומה משמח בזה שחטאנו, ממש מצחיק לשיר ככה, אמא.
ומנוחה רק מסתכלת בה, יודעת שלא הכל אפשר להעביר, אבל אולי קצת כן.
היא תנסה, אמא שהיא.
לא מותק, היא נושמת, לא משמח שחטאנו. אבל משמח מאד מאד, שאנחנו יודעים את זה ומבקשים סליחה.
זה כל מה שהשם רוצה לשמוע מותק,
חטאנו לפניך, רחם עלינו.
תאמיני לי שזה המון.
מנערת את ראשה.
חשבה שהתרגלה, שריחו החמוץ של הדם שמטפטף הלב שלה יהפוך לרקע, לתפאורה שבתוכה היא חיה.
מתברר שהרבה אחרי שאנחנו הופכים אדישים חלקים מתוכנו ממשיכים להתרסק, רק בלי להשמיע את קול הפצפוץ המחליא.
אולי זה דווקא פוצע יותר, כמו למחוץ פיסת זכוכית בכף היד. כל גל קול שנכנע, כלוא, הופך לשריטה מדממת.
עכשיו היא מתקשרת, טובי שלה.
וכמה שחיכתה לטלפון הזה, שיביא איתו עוד משהו חוץ מדיבורים נפוחים וחסרי תוכן,
וכמה שקיוותה שהילדה הזו שלה תצליח להסתכל אל תוכה ותבחר,
וכמה שהיא יודעת על כל מה שעבר עליה, וכמה שהיא מבינה, תמיד הבינה, זה מרגיש רע, ורחוק.
זה יפה שהיא עושה תהליך, והיא באמת מאושרת בשבילה, בסוף היא זו שסבלה מעצמה יותר מכולם.
תהליך זה טוב, ויש ריפוי אפילו במילה הזו, תהליך. כביכול עצם ההסכמה שדברים ייקחו את הזמן שלהם מנשימה איכשהוא את הוואקום, נופחת חיים בריק.
היא אפילו גאה בה, כן.
ואפילו שהדרך עדיין ארוכה, ויש עוד עבודה רבה כל כך, בכל זאת טוב לשמוע בקולה את המרקם המאוורר יותר, את טיפת הסובלנות שנכנסה בו, את נטיפי ההבנה שחדרו אליו, ואליה.
ובכל זאת- היא בן אדם, וכמה שהשש האלו גרמו לה לשים את עצמה בצד, ולדחוק עצמה אל הפינה, ואחר כך עוד, ועוד, עדיין נותרה בה נקודה כזו קטנה שכמהה להכרה ולא מוכנה לוותר.
שחסר לה משהו עמוק ומהותי.
היא אמא, וודאי, אמא לביאה אם לדייק.
הכל תתן בשביל הילדים שלה, את החיים ואת המוות, וגם תספוג, את הטוב ואת הרע.
אבל עכשיו, מוזר באמת שדווקא עכשיו, הכל עולה בה כמו לבה רותחת והיא רק רוצה לצרוח. כמעט סיימה את השיחה באמצעה.
היא, האמא שהיא, לא עמדה בזה.
תהליך זה יפה. זה באמת יפה. ועצם השיתוף משמח אותה.
אז למה היא לא מצליחה לקום מזה.
טובלת את כפית המתכת בבוץ, מניעה אותה ימינה ושמאלה, קדימה אחורה, שתי וערב.
אחר כך היא הופכת את הספל לאט, מטפטפת את התערובת הסמיכה אל הצלוחית, שיתלכלך קצת הכל.
אין לה מושג כמה זמן ישבה ככה, וגם לא דרך לדעת. אבל הטלפון שלה רטט שוב, טובי.
האינסטיקט שלה הגיב לפני שהספיקה לעצור בעצמה, אמא שכמותה, אבל הנשימה כן נכלאה בתוכה, קפואה.
אמא טובי לא בוכה. גם הדמעות שלה יבשו מזמן במתקן האידוי שעבד על טורבו בכל הזמן הזה.
אמא, היא מנסה שוב, אני רק רציתי להגיד לך--
אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. לא נכנסת עכשיו למה ומה בדיוק קרה והכל, אבל תדעי לך שאכפת לי,
ו-אמא---
סליחה---באמת.
על הכל---
טובי מתנשמת עוד רגע, אחר כך מוסיפה עוד נדבר במאמץ גדול, וזהו.
שקט.
ופתאום אפשר לנשום, ויש זרם אוויר דקיק כזה, שנושף לה על הפנים, היא יודעת.
היא מבינה, והיא תהיה בסדר. וגם ביננו הכל עוד יהיה בסדר.
ופתאום לדמעות יש נתיב הימלטות מן השק שלהן, והגוש שעמד בגרון מתלעלע עוד רגע, והכל שוטף אותה בזרם כזה שמנקה את הכל ויודע, הכל עוד יהיה לטובה.
ובתוך ערפל הדמעות המטשטש מנוחה מפלסת לה דרך אל הכיור, שוטפת את ספל הקפה הבוצי, ואת הצלוחית המוכתמת, ויש חיים.
אמא, כאילו רחרחה באוויר את ההקלה מגיחה בת הזקונים שלה אל המטבח. כל כולה כיתה ג' החדשה והמרתקת. מפטפטת את עצמה לדעת בשלל חוויות ילדותיות מעורבות בתבונת-בת-לבית-של-גדולים.
ואת יודעת אמא, שחשבתי, למה לפיוט הזה, אדון הסליחות, יש מנגינה כזו שמחה, כאילו אנחנו שמחים שעשינו עבירות, או מה,
ומה משמח בזה שחטאנו, ממש מצחיק לשיר ככה, אמא.
ומנוחה רק מסתכלת בה, יודעת שלא הכל אפשר להעביר, אבל אולי קצת כן.
היא תנסה, אמא שהיא.
לא מותק, היא נושמת, לא משמח שחטאנו. אבל משמח מאד מאד, שאנחנו יודעים את זה ומבקשים סליחה.
זה כל מה שהשם רוצה לשמוע מותק,
חטאנו לפניך, רחם עלינו.
תאמיני לי שזה המון.
