מתי הפעם הראשונה שחוויתם אנטישמיות באיזורכם?
התקופה הראשונה, בה נחשפתי בשליחות לאנטישמיות קשה, הייתה לפני 11 שנים, ביום ח"י מנחם אב תשע"ג, כשחזרתי משחיטה בשעת לילה מאוחרת עבור הקהילה היהודית במקום, מתנקש מוסלמי ירה בי בפתח ביתי, ונפצעתי אנושות. הירייה כוונה לעבר הלב, אך רגע קודם הפגיעה הסתובבתי, והקליע פגע בכבד ובריאות שלי, מה שהציל את חיי בנס.
כמה שנים לפני כן, בשנת תשס"ו הותקפנו על ידי מוסלמים אנטישמיים, כשאבן גדולה נזרקה לחדר השינה בבית שלי, בזמן שהייתי שם עם אשתי ובני הקטן. בנס לא נפגענו. יומיים קודם לכן חווינו לראשונה גם אנטישמיות כאשר נופצו חלונות בית הכנסת החדש של הקהילה. זאת טעימה קטנה מהאנטישמיות שחווינו פה בעבר.
אך לפני 11 שנים, זאת הייתה תקופה קשה מאוד באיזור שלנו, בכל יום היו מקרי אנטישמיות קשים נגד היהודים במקום, אנחנו נסענו משם בתקופה זו ולאחר שנה של התאוששות חזרתי לשם, באופן קצת שונה, ואנחנו ממשיכים שם בשליחות מרחוק, אנחנו גרים במוסקבה, שני הילדים הגדולים שלי לומדים בישיבה בארץ והילדים הקטנים ב'חדר' במוסקבה ובאופן כזה אנחנו ממשיכים בשליחות שם בעיר שלנו.
איך פועלים בשליחות מרחוק?
בחגים, בסוכות, בפורים, בשבועות ובקיץ אנחנו מגיעים לעיר שלנו לפעילות.
בנוסף, אני גם שוחט ומוהל, מתוקף תפקידי אני מגיע לקהילה עבור משימות אלו וכן אחת לחודש גם מגיע לשבת לבקר את הקהילה.
בתקופה האחרונה לפני המתקפה האכזרית בשמחת תורה בארץ הקודש, המקום פה בדאגסטן התפתח ממש, התיירות פה התרבה ממש, השקיעו פה ממש ושיפצו את המקום לתיירות ברמה גבוהה, החלו אפילו טיסות מארץ הקודש לדאגסטן פעם אחת בחודש, ואפילו פעם בשבוע עד פעמיים-שלוש בשבוע לעיר שלנו, והייתי יושב בבית כנסת כל היום, אנשים היו מגיעים מכל מיני מקומות לטייל, מצאנו בין התיירים יהודים רבים, הנחנו להם תפילין וזה היה מאוד יפה ומרגש.
מה השתנה בפעילות מתחילת המלחמה בארץ הקודש?
עם תחילת המלחמה בארץ, הטיסות מארץ הקודש לכאן נפסקו. משמחת תורה נהיה פה תקופה של לחץ, המצב פה התחמם, נהיה סכנה מאוד גדולה ליהודי ללכת ברחוב, עד כדי כך שאני לא יכול אפילו להגיע במטוס עם ה"לבושים" כובע וחליפה, השארתי את הכובע והחליפה בבית כנסת והייתי צריך להגיע בלבוש שונה, עם כובע אחר של רוסים ובגד של ספורט כדי שלא יזהו שאני רב יהודי שמגיע, עד כדי כך זה היה כל כך מסוכן.
ליד בית הכנסת, ב"ה לשמחתי, לבד מהשמירה הקבועה שלנו של שני שומרים משני צידי הבנין, התווספה ניידת משטרה לעמוד כאן בקביעות, במשך המעת-לעת יש כאן ניידת חונה עם שוטרים ורובים שלופים, ואני שמחתי בתועלת הגדולה ונרגעתי שאני בטוח פה בבית הכנסת.
בחג שבועות זה בעצם הפעם האחרונה שהייתי שם בעצמי, גם לפני שלושים יום הייתי שם בעקבות שאמא של ראש הקהל שלנו ר' ברוך אלישייב נפטרה, אז הוא נסע לארץ הקודש להלוויה, ואני הייתי צריך ליסוע לעיר השליחות שלנו לפעול ולתחזק את המקום והקהילה, לקרוא בתורה במקומו ולהתפלל כשליח ציבור וכיו"ב.
גם בשבוע הזה הייתי אמור להיות שם, אך לא הסתדר לי פתאום מכיוון שאשתי נסעה לטיול, לשבתון מחוץ למוסקבה, ואני נשארתי עם הילדים הקטנים ובלית ברירה הייתי חייב להישאר.
חשבתי אולי לקחת שני ילדים ליסוע לשם, אבל בהשגחה פרטית שמוליק הקטן שלי היה צריך במוצ"ש ליסוע לקעמפ גן ישראל, ואני ידעתי שלא אספיק לבוא ולטוס שלוש שעות, אז דיברתי את שני בחורים שיכולים לקרוא בתורה ולהתפלל בעמוד, שיסדרו שם יחד את המקום בשבת עם הקהילה במקומי.
מה קרה אצלכם בדיוק ביום ראשון האחרון?
ביום ראשון, פתאום קצת אחרי השעה 16:00 אחה"צ, אני נמצא במוסקבה, מתקשרים אליי אנשים, ושולחים לי תמונות ותיעודי ווידאו מבית הכנסת, ואני רואה משהו נורא ואיום, שהבית כנסת המפואר שלנו, שנבנה לפני 15 שנה, המבנה בן שלוש קומות, כל הקירות שם מעץ יוקרתי, במבנה יש שני מקוואות טהרה וגן ילדים, כל המקום עולה בלהבות ונשרף כליל.
היית באיזור כשזה קרה? איך הגבת כששמעת על הטרור? יש נפגעים ל"ע?
תודה לה' ישתבח שמו, אני בנס כאמור לא הייתי שם.
כששמעתי וראיתי את התיעודים הקשים שאלתי אותם מיד אם היו שם אנשים, וברוך השם, בניסי ניסים, גם ראש הקהל לא היה שם, ואף יהודי לא היה בבית הכנסת.
לצערנו, שני השומרים הוותיקים שלנו שהוצבו על יד בית הכנסת, שאינם יהודים, והיו איתנו בקשר ממש טוב, נהרגו במקום מיד על-ידי המחבלים החמושים.
התוקפים האכזריים יידו מספר בקבוקי תבערה על המבנה והעלו אותו באש.
גם את השוטרים הקבועים שהגיעו לשמור פה מתחילת המלחמה בארץ, וניסו למנוע את המתקפה נרצחו במקום.
נהרגו שם מאות אנשים, התחיל ממש מלחמה ברחוב, אפילו הרגו אצל הנוצרים את הכומר שלהם (ערפו לו את הראש)… אך ב"ה כאמור לא ידוע על יהודים שנהרגו ל"ע.
מה קרה עם הספרי תורה שהיו בארון הקודש?
הלב מזועזע לחשוב ולדבר על זה, מאז שבנינו את בית הכנסת (לפני חמש-עשרה שנים) הכניסו עשרה (!) ספרי תורה יקרי ערך לבית הכנסת שלנו, הכל נשרף כליל עם שאר החפצים שהיו בבית הכנסת, לא נותר ספר תורה אחד…
מה מחזיק אותך להישאר בשליחות בכל פעם שנפתח באיזורכם מתקפת טרור או אנטישמיות?
ראשית כל, אנחנו שלוחים של הרבי, ואנחנו לומדים בשיחות של הרבי, שעבודת השליחות הינה קשורה למטרה של החיים של האדם, לשם כך נוצרנו ובאנו לעולם – לעשות את עבודתנו נאמנה, בכל מצב שאנחנו יכולים – אנחנו משתדלים לעשות את העבודה שלנו.
כשהיינו שם, אחרי הפיגוע שהיה לפני 11 שנים, אמרו לנו שאסור לחיות עם כל המשפחה שם, מטעם המשטרה והרבנות הראשית של רוסיה, אז החלטנו לבוא לכאן לחגים הלוך וחזור וכו' ועשינו שם הרבה דברים טובים מרחוק אחר כך, כמו חתונה מרגשת לבחור שהציל את החיים שלי כששמע את הירי ליד הבית שלי ועוד. זה מה שמחזיק אותנו במצבים הקשים, דווקא כשאנחנו עושים את השליחות של הרבי.
שנית, אני מסתכל על המצב הכללי בכל העולם, בכל מקום שנמצאים יהודים לא פשוט לחיות, הזמנים קשים, וגם כשחושבים ששמירה תעזור בתכל'ס רק השם יכול לעזור, ואני מאמין חזק שהכל בהשגחה פרטית ואנחנו רק בידיו של השם.
כשקרה המתקפה האכזרית ל"ע בארץ הקודש בשמחת תורה, חלק מהקהילה (שלא שומרים תורה ומצוות לעת-עתה) כבר ידעו את זה בעיצומו של שמחת תורה ואמרו לנו שקרה אסון נורא, קיבלנו את זה קשה מאוד בלב, כל הקהילה יחד ישבנו ואמרנו 'לחיים' לרומם את המצב, והרגשנו אחד את השני.
כל היהודים הם גוף אחד, ומרגישים אחד את השני. כאשר יש צער בחלק אחד – החלק השני מרגיש.
הרגשתי זאת גם בפיגוע לפני 11 שנה, האחדות סביב התפילות עבורי, האהבה הגדולה, כל רגע היה שליח ליד מיטתי, למדו לידי וחיזקו אותי כל הזמן – זה היה הרגשה שאנחנו כולנו באמת כמו משפחה אחת ממש.
גם עכשיו, כשזה קרה, אני רואה אנשים רבים, מקרוב ומרחוק שמשתתפים בצער ואנשים רבים רוצים לעזור ולהשתתף, לשלוח לכאן ציוד, לקנות ספרים חדשים, ורוצים לעזור לבית הכנסת שיבנה במהרה בחזרה.
ואסיים בכך שאנחנו בריאים כשאנחנו מרגישים אחד את השני, אז שבעזרת השם נרגיש עוד יותר אחד את השני, נתראה בשמחות ונשמע רק בשורות טובות בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש!
חדשות בעולם חדשות מהעולם
