שיר זעקה שקטה

גראביצר

משתמש צעיר
הַאִם לֹא דַּי
בִּזְעָקָה שְׁקֵטָה,
הָרוֹחֶשֶׁת
בֵּין צְלִילֵי הַמַּנְגִּינָה.
זֹאת אֲשֶׁר
בַּלֵּב גּוֹעֶשֶׁת,
בְּקֶצֶב
תְּנוּדוֹת הַפְּעִימָה.

הַאִם לֹא דַּי
בַּלְּחִישָׁה,
הַנּוֹטֶפֶת
מִשִּׂפְתֵי הַיְּשֵׁנִים.
הַנִּשְׁמַעַת
כִּצְרָחָה רָמָה,
לְאוֹזְנוֹ שֶׁל
דּוֹבֵב הָעֲיֵפִים.

הַאִם כָּל
אַנְשֵׁי הַיְּקוּם,
חָרְשָׁה
אוֹזְנָם מִשְּׁמוֹעַ.
הֲנֶאֶטְמוּ
לִבּוֹת הֶהָמוֹן,
וְאֵין מַרְגִּישׁ
וְאֵין יוֹדֵעַ.

הַאִם כָּל
אַנְשֵׁי הַיְּקוּם,
עֵינֵיהֶם
מִלִּרְאוֹת טָחוּ.
הֲנִסְתַּתְּמוּ
חוּשֵׁי הָעָם,
וְדַרְכָּם
הַטּוֹבָה זָנָחוּ.
 

יהלום-יצירות מלוטשות

כתיבה מלטשת יצירות
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
הַאִם לֹא דַּי
בִּזְעָקָה שְׁקֵטָה,
הָרוֹחֶשֶׁת
בֵּין צְלִילֵי הַמַּנְגִּינָה.
זֹאת אֲשֶׁר
בַּלֵּב גּוֹעֶשֶׁת,
בְּקֶצֶב
תְּנוּדוֹת הַפְּעִימָה.

הַאִם לֹא דַּי
בַּלְּחִישָׁה,
הַנּוֹטֶפֶת
מִשִּׂפְתֵי הַיְּשֵׁנִים.
הַנִּשְׁמַעַת
כִּצְרָחָה רָמָה,
לְאוֹזְנוֹ שֶׁל
דּוֹבֵב הָעֲיֵפִים.

הַאִם כָּל
אַנְשֵׁי הַיְּקוּם,
חָרְשָׁה
אוֹזְנָם מִשְּׁמוֹעַ.
הֲנֶאֶטְמוּ
לִבּוֹת הֶהָמוֹן,
וְאֵין מַרְגִּישׁ
וְאֵין יוֹדֵעַ.

הַאִם כָּל
אַנְשֵׁי הַיְּקוּם,
עֵינֵיהֶם
מִלִּרְאוֹת טָחוּ.
הֲנִסְתַּתְּמוּ
חוּשֵׁי הָעָם,
וְדַרְכָּם
הַטּוֹבָה זָנָחוּ.
מיוחד!

***

ושכינה מרפרפת בחיוך:
אכן.
לא די בכך.

ישנים הם ונרפים,
אך טובים.

בטאו נא רצונכם,
בשאגה, בצעקה.
אף כי שקטה תהיה.

ובסוף - יתרצה הוא,
ישמע, יגאל.
ויפן.
 

גראביצר

משתמש צעיר
מיוחד!

***

ושכינה מרפרפת בחיוך:
אכן.
לא די בכך.

ישנים הם ונרפים,
אך טובים.

בטאו נא רצונכם,
בשאגה, בצעקה.
אף כי שקטה תהיה.

ובסוף - יתרצה הוא,
ישמע, יגאל.
ויפן.

א. תודה.

ב. מקטע השירה שבתגובתך משתמע שאת ה'זעקה השקטה' הבנת כפניה אל הקב"ה, כזעקה אל הגאולה.
אבל הזעקה שלי בשיר היא פניה אל העם. אלו הנמצאים סביב לנפש הזועקת, שבמצב הרצוי אוזנם כרויה אל כל תנודה ותזוזה בנפש האדם שלמולם.
השיר מביע מחאה על אותם האנשים שהיו צריכים להיות קשובים לפנים הנפש. אך הם, במקום לשים לב אל עומק נפשו של זולתם, מסתפקים בהבטה שיטחית עליו, בהקשבה רק לתנודותיו הבאות בצורה מוחצנת.

שני מיני זעקות הן, זעקה הבאה בפה ובקול כזו הנשמעת לכל החי. וזעקה שקטה שאינה באה בפה ואינה נשמעת לכולם.
אדם שיטחי שאין בו את העדינות להבין ולתפוס את העומק שבכל ענין, לא יראה בזעקה השקטה משמעות, הוא לא יחוש כי בתוך השקט הנראה לעין צפון רעש גדול, קולות ולפידים ועשן, הוא לא יבין שלעתים השקט מבטה את עומק הכאב.

על אלה אני בוכיה, שאפילו המיועדים להאזנה ולהבנה של עומק נפש האדם. אף הם, חרשה אוזנם ועיניהם טחו. והרי 'דובבי העייפים' ניחנו בחושים דקים ועדינים, הם אמורים להיות מוכשרים ומסוגלים לקלוט את הלחישה של הישנים.
למה, למה אין שומעים הם, מדוע אין קשובים הם, ללחישה, לאמירה, לזעקה.
אין זה אלא כי זנחו העם את דרכם הטובה, והותירו את הנפש המעונה להתבוסס בדמה לבדה, ללא אוזן קשבת וללא הבנה אמיתית את כאבה.
 

יהלום-יצירות מלוטשות

כתיבה מלטשת יצירות
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
א. תודה.

ב. מקטע השירה שבתגובתך משתמע שאת ה'זעקה השקטה' הבנת כפניה אל הקב"ה, כזעקה אל הגאולה.
אבל הזעקה שלי בשיר היא פניה אל העם. אלו הנמצאים סביב לנפש הזועקת, שבמצב הרצוי אוזנם כרויה אל כל תנודה ותזוזה בנפש האדם שלמולם.
השיר מביע מחאה על אותם האנשים שהיו צריכים להיות קשובים לפנים הנפש. אך הם, במקום לשים לב אל עומק נפשו של זולתם, מסתפקים בהבטה שיטחית עליו, בהקשבה רק לתנודותיו הבאות בצורה מוחצנת.

שני מיני זעקות הן, זעקה הבאה בפה ובקול כזו הנשמעת לכל החי. וזעקה שקטה שאינה באה בפה ואינה נשמעת לכולם.
אדם שיטחי שאין בו את העדינות להבין ולתפוס את העומק שבכל ענין, לא יראה בזעקה השקטה משמעות, הוא לא יחוש כי בתוך השקט הנראה לעין צפון רעש גדול, קולות ולפידים ועשן, הוא לא יבין שלעתים השקט מבטה את עומק הכאב.

על אלה אני בוכיה, שאפילו המיועדים להאזנה ולהבנה של עומק נפש האדם. אף הם, חרשה אוזנם ועיניהם טחו. והרי 'דובבי העייפים' ניחנו בחושים דקים ועדינים, הם אמורים להיות מוכשרים ומסוגלים לקלוט את הלחישה של הישנים.
למה, למה אין שומעים הם, מדוע אין קשובים הם, ללחישה, לאמירה, לזעקה.
אין זה אלא כי זנחו העם את דרכם הטובה, והותירו את הנפש המעונה להתבוסס בדמה לבדה, ללא אוזן קשבת וללא הבנה אמיתית את כאבה.

מרגש מאוד מאוד, הזדהתי מאוד עם הנכתב.
האמת שכן הבנתי את המסר כך, וההודעה האחרונה הוסיפה ביאור לעניין.
תגובתי היתה מעין תגובת הקב"ה לאדם התמה על העולם.
לדוגמא:
אין זה אלא כי זנחו העם את דרכם הטובה, והותירו את הנפש המעונה להתבוסס בדמה לבדה, ללא אוזן קשבת וללא הבנה אמיתית את כאבה.
ישנים הם ונרפים,
אך טובים.
ולכן אין מה לעשות כי אם:
בשאגה, בצעקה.
אף כי שקטה תהיה.
המקום בו נמשיך כביכול להאשים ולחדול מעשות רק בגלל האשמה - אינו מביא תועלת מעשית.
אכן, העולם מחוספס ולא מבין ומקשיב באמת. נקודה.
יש אחד שיכול להבין את רגשות ליבנו, אחד שיכול לזהות את הקושי שלנו גם כאשר שקט וחרש אך מוצף דמע ויסורי נפש - השי"ת.
והוא הוא המעיד: "על כן המו מעי לו". פסוק שווה מחשבה.
 

גראביצר

משתמש צעיר
ושכינה מרפרפת בחיוך:
אכן.
לא די בכך.

חשבתי שכוונתך בבית זה לומר לאדם הזועק שזעקה שקטה אכן אינה מספקת, כלומר אין בה משמעות עמוקה כמו בזעקה רועשת.


ועוד דבר, גם אם אני מקבל את תשובתך, שהקב"ה כן מאזין לזעקה, אני רוצה להעיר על השימוש בתשובה זו על המחאה שבשירי.

בתור אנשים מאמינים, אנשים החיים על פי דרכה של היהדות, התרגלנו לחיות עם התשובות לכל השאלות.
זאת אומרת, התורה והיהדות על עומקם ורוחבם מכילים בתוכם את דרך החיים הנכונה לאדם. אם נדבר כמובן על הרובד המעשי בחיי האדם, שכל הספרות ההלכתית מתייחס אליו, לאופן שבו האדם צריך להנהיג את מעשיו. וכן אם נדבר על רבדים עמוקים יותר בנפש האדם, על רגשותיו, תחושתיו, מחשבותיו, שהתורה מתייחסת לכל אחד מפרטים אלה בפרטי פרטים. איך נכון להתייחס אל כוחות הנפש שלנו, איך נכון להשתמש בהם, מה נכון לחשוב ומה נכון להרגיש וכו וכו. אם נדבר על תכלית הבריאה תכלית האדם, מהו האדם ומהי הבריאה, מהי הנפש מהי כוחותיה וכו.
התורה מתייחסת לכל העומקים הנמצאים בנפש. אין זה משנה כרגע באיזה חלקים בתורה, בגמרא בהלכה ובמדרשים, בחקירה ובמחשבה בזוהר ובקבלה, במוסר ובחסידות על כל ענפיהם ותולדותיהם.
על כל דבר הקיים במציאות העולם והעולמות כולם, התורה מתייחסת ומתווה דרך להסתכלות ולהבנה נכונה של הדברים.

ולכאורה, מה יכול להיות יותר טוב מתורה שכזו, המורה ומלמדת אותנו בצורה ברורה וחדה איך להתמודדת עם כל שאלות החיים?

אבל, ולפי הבנתי ישנו 'אבל' גדול. כשאדם גדל בתוך כל התשובות הוא כלל אינו מבין אותן. תשובה יכולה לשמש כתשובה אך ורק כשהיא באה אחרי שאלה. אדם שאינו שואל כל התשובות שבעולם לא יעזרו לו.

כך גם אני מבין את המאמר "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". לכאורה חלק זה ממאמר רבי יצחק הוא תמוה, כי הרי מה זה משנה אם האדם התייגע או לא והרי הוא מצא ? אלא, שטמון כאן עומק ושיעור עצום לחיים. אדם שמצא, שיש בידו את כל התשובות לכל השאלות, אם הוא לא התייגע, כלומר אם לא היו לו את השאלות שעליהם באות התשובות, הרי גם מה שמצא לא נחשב כמציאה.
וכל זה למה ? כי תשובות אלה נמצאים רק בידיו של אותו אדם. אכן הוא מחזיק בהם, הוא יודע אפילו לדבר עליהם ולהסביר אותם ולשכנע בהם. אבל הן אינן בליבו ובמוחו ובנפשו, הן רק בידיו, בדיבורו ובספריו. אין הם חילחלו אל תודעתו ופנימיותו.

התוצאה ההרסנית של חיים משוקעים מתחילת התולדה בדרך חיים הרצופה תשובות להכל, היא דיכוי לנפש. כשכל ביטוי נפשי, כל שאלה, כל התפרצות של הלב, נחסמת מיד בחומה של תשובות, אזי נוצר דיכוי של הנפש. אדם החי עם נפש מדוכה, הוא אינו מוגדר חי.

כמובן שאין הכוונה בכל הנ"ל לתת מקום להפקרות ופריקת כל עולה של התורה. מי שמבין את דברי באופן כזה הרי אני מוחה על כך מיד. המטרה של החשיבה העצמאית ושל ביטוי הנפש היא רק בכדי להוסיף על המצב הקיים, בכדי שהדרך של התורה, התשובות, יוכלו לחדור אל תודעתנו ומחשבתנו, אל הרגשות שלנו ואל הלב שלנו. שהתורה לא תהיה רק ברובדים החיצוניים של נפשו אלא גם בפנימיותה ועומקיה של הנפש.

ועל כן באתי להעיר, שגם אם יש תשובה לשאלה, ואפילו תשובה אמיתית ונכונה, לפעמים, במידה הנכונה, צריך לתת מקום לביטוי של כאב ושל בכי, לביטוי של שאלה ושל יאוש. ולא ישירות לבוא ולענות, לבוא ולחסום, לבוא ולדכא ולאבד ולהרוס.

אני מקווה שהצלחתי להעביר בכתב את הגיגי ורחשי ליבי, ושתיקח את דברי בהבנה הראויה.
 

יהלום-יצירות מלוטשות

כתיבה מלטשת יצירות
מנוי פרימיום
כתיבה ספרותית
עריכה תורנית
חשבתי שכוונתך בבית זה לומר לאדם הזועק שזעקה שקטה אכן אינה מספקת, כלומר אין בה משמעות עמוקה כמו בזעקה רועשת.


ועוד דבר, גם אם אני מקבל את תשובתך, שהקב"ה כן מאזין לזעקה, אני רוצה להעיר על השימוש בתשובה זו על המחאה שבשירי.

בתור אנשים מאמינים, אנשים החיים על פי דרכה של היהדות, התרגלנו לחיות עם התשובות לכל השאלות.
זאת אומרת, התורה והיהדות על עומקם ורוחבם מכילים בתוכם את דרך החיים הנכונה לאדם. אם נדבר כמובן על הרובד המעשי בחיי האדם, שכל הספרות ההלכתית מתייחס אליו, לאופן שבו האדם צריך להנהיג את מעשיו. וכן אם נדבר על רבדים עמוקים יותר בנפש האדם, על רגשותיו, תחושתיו, מחשבותיו, שהתורה מתייחסת לכל אחד מפרטים אלה בפרטי פרטים. איך נכון להתייחס אל כוחות הנפש שלנו, איך נכון להשתמש בהם, מה נכון לחשוב ומה נכון להרגיש וכו וכו. אם נדבר על תכלית הבריאה תכלית האדם, מהו האדם ומהי הבריאה, מהי הנפש מהי כוחותיה וכו.
התורה מתייחסת לכל העומקים הנמצאים בנפש. אין זה משנה כרגע באיזה חלקים בתורה, בגמרא בהלכה ובמדרשים, בחקירה ובמחשבה בזוהר ובקבלה, במוסר ובחסידות על כל ענפיהם ותולדותיהם.
על כל דבר הקיים במציאות העולם והעולמות כולם, התורה מתייחסת ומתווה דרך להסתכלות ולהבנה נכונה של הדברים.

ולכאורה, מה יכול להיות יותר טוב מתורה שכזו, המורה ומלמדת אותנו בצורה ברורה וחדה איך להתמודדת עם כל שאלות החיים?

אבל, ולפי הבנתי ישנו 'אבל' גדול. כשאדם גדל בתוך כל התשובות הוא כלל אינו מבין אותן. תשובה יכולה לשמש כתשובה אך ורק כשהיא באה אחרי שאלה. אדם שאינו שואל כל התשובות שבעולם לא יעזרו לו.

כך גם אני מבין את המאמר "לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן". לכאורה חלק זה ממאמר רבי יצחק הוא תמוה, כי הרי מה זה משנה אם האדם התייגע או לא והרי הוא מצא ? אלא, שטמון כאן עומק ושיעור עצום לחיים. אדם שמצא, שיש בידו את כל התשובות לכל השאלות, אם הוא לא התייגע, כלומר אם לא היו לו את השאלות שעליהם באות התשובות, הרי גם מה שמצא לא נחשב כמציאה.
וכל זה למה ? כי תשובות אלה נמצאים רק בידיו של אותו אדם. אכן הוא מחזיק בהם, הוא יודע אפילו לדבר עליהם ולהסביר אותם ולשכנע בהם. אבל הן אינן בליבו ובמוחו ובנפשו, הן רק בידיו, בדיבורו ובספריו. אין הם חילחלו אל תודעתו ופנימיותו.

התוצאה ההרסנית של חיים משוקעים מתחילת התולדה בדרך חיים הרצופה תשובות להכל, היא דיכוי לנפש. כשכל ביטוי נפשי, כל שאלה, כל התפרצות של הלב, נחסמת מיד בחומה של תשובות, אזי נוצר דיכוי של הנפש. אדם החי עם נפש מדוכה, הוא אינו מוגדר חי.

כמובן שאין הכוונה בכל הנ"ל לתת מקום להפקרות ופריקת כל עולה של התורה. מי שמבין את דברי באופן כזה הרי אני מוחה על כך מיד. המטרה של החשיבה העצמאית ושל ביטוי הנפש היא רק בכדי להוסיף על המצב הקיים, בכדי שהדרך של התורה, התשובות, יוכלו לחדור אל תודעתנו ומחשבתנו, אל הרגשות שלנו ואל הלב שלנו. שהתורה לא תהיה רק ברובדים החיצוניים של נפשו אלא גם בפנימיותה ועומקיה של הנפש.

ועל כן באתי להעיר, שגם אם יש תשובה לשאלה, ואפילו תשובה אמיתית ונכונה, לפעמים, במידה הנכונה, צריך לתת מקום לביטוי של כאב ושל בכי, לביטוי של שאלה ושל יאוש. ולא ישירות לבוא ולענות, לבוא ולחסום, לבוא ולדכא ולאבד ולהרוס.

אני מקווה שהצלחתי להעביר בכתב את הגיגי ורחשי ליבי, ושתיקח את דברי בהבנה הראויה.
שכוייח, קיבלתי הרבה!
(מסוקרן לשמוע קצת יותר על הדרך של הביטוי לשאלות, האם אכן ייאוש הוא דרך?)
 

גראביצר

משתמש צעיר
(מסוקרן לשמוע קצת יותר על הדרך של הביטוי לשאלות, האם אכן ייאוש הוא דרך?)


אמרו חז"ל "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות". כמו שמבנה הפרצוף של בני האדם שונה מאדם אחד לשני, ושינוי זה מוטבע בכל אחד בצורה בלתי ניתנת לשינוי, כי הרי כך הוא נוצר. כך גם בני האדם חלוקים בדעותיהם, במבנה נפשם, בצורה בלתי ניתנת לשינוי כי זהו טבע נפשם.
החילוק בין אופי נפשות בני האדם גורם לכך שאין שני אנשים המושפעים ומתפעלים באותה המידה ומאותם הדברים. לכל אחד יש את הדברים שנוגעים בו, בנפשו, לכל אחד יש את שפת הנפש שלו.
מכיון שכך, בשביל שהאדם יוכל להתפתח וללמוד דברים חדשים הוא דבר ראשון צריך להכיר את עצמו. מי הוא, איך הוא רואה את העולם, מהם תכונות ואופי נפשו וכו. כי כל עוד האדם לא מכיר את עצמו, הוא אינו יודע את השפה של הנפש שלו.
שפת הנפש היא הכרחית לכך שהדברים שלומד האדם, ה'תשובות', יוכלו להתקבל ולהתיישב אצלו בצורה אמיתית.
הכרת האדם את עצמו מתחילה בזה שהנפש שלו משוחררת ומסוגלת להתבטה, כי מצב של הדחקת רגשות ומחשבות בעצמם מסתיר את הנפש שמנסה לפרוץ.
ולכן, לצורך מטרה זו, שהאדם יבוא למצב של מודעות לעצמו, צריך להתיר לנפש להתבטאות. וביטוי כולל בתוכו את כלל סוגי הרגשות והמחשבות, גם של יאוש.
אבל אין הכוונה שהאדם ישקע ברגשות הלא טובים שבו, לדוגמא ביאוש. הכוונה שהוא יכיר את עצמו וידע שיש בו כרגע רגש של יאוש.
והשלב הבא הוא הטיפול בבעיה, אחרי שהאדם מודע למה שמתחולל בתוך נפשו אפשר להציע פתרון לבעיותיו.
ועל כן, הרעיון של ביטוי הנפש הוא בכדי לבוא למודעות עצמית, אבל כמובן ( תלוי על איזה רגש מדובר ) אין מטרה בשקיעה סתמית.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיג

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יי הַלְלוּ אֶת שֵׁם יי:ב יְהִי שֵׁם יי מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם יי:ד רָם עַל כָּל גּוֹיִם יי עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ:ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת:ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ:ז מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן:ח לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ:ט מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה הַלְלוּיָהּ:
נקרא  13  פעמים

לוח מודעות

למעלה