Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
יש לי מקלדת, ישנה, לא משהו. היא חלק מאיזה מחשב נייד שעשה את שלו.
יום אחד האנטר שלה מת. זהו זה, האנטר עשה את שלו, האנטר יכול ללכת.
ניסיתי, התחננתי, הקשתי עליו שוב ושוב, לא עזר, הבחור מת.
ממורמר מחוסר הלואליות, כיביתי את המחשב, הדלקתי שוב, מיאנתי להתנחם: אין אנטר?!
נזכרתי בכל הלוזרים שהכרתי בחיי, כל אחד ואחד מהם עבר לי מול העיניים בהילוך מהיר.
לא היו לי שום ספיקות, ידעתי בוודאות:
הם היו מוותרים, מרימים ידיים, קונים מחשב חדש וזהו.
בינתיים, קולה של האשה הדהד בבית: זעמיל!!!
שוב פעם נעלמת? נגמרו המפות החד פעמיות, והפלורונסט בסלון מהבהב, צא בבקשה מהמשרד שלך ולך תקנה.
הלוזרים שאני מכיר היו מתייצבים מייד מול מר גורלם, מרכינים ראש בענוותנות מזוייפת לחלוטין, ורצים לקנות כל מה שהאשה מבקשת. כן, בדיוק אותם טיפוסים שהיו נכנעים למקלדת ולאנטר. אנשים רכרוכיים שאין להם את זה.
אני שונה. מאי שם שמעתי את קולו של המנטור שלי, שנתן לי סדרה מדהימה של שתי מפגשים מלאים בכל טוב, עד שהוא התחיל להתעקש על נושא התשלום:
זעמיל. גם אתה יכול. חדל להיות חדל אישים.
קום, היה לאיש. כן, זעמיל, גם אתה יכול!
המנטור אמר - המנטור יודע. מנטורים הם עם ששווה להקשיב להם, בניגוד לחברים מהשטיבל, אנשי חינוך, מגשרים, יועצים, וכמובן - אשתי.
וכך, למרות שלא היה בי הכוח, ידעתי שאצליח. דחסתי את עצלותי לפקעת קטנה וקומפקטית, התעמקתי בה. ביצעתי לעצמי דמיון מודרך. דמיינתי איך העצלות נהפכת לקטנה, יותר קטנה, נקודה קטנה - ונעלמת מהאופק. משאירה אותי רענן וטרי, ללא שום עצלות.
פיהקתי בקול, קמתי לאט לאט מכיסא הנצרים הנוח שלי במרפסת השירות, ליטפתי במבטי את סלסלת העיתונים ואת הפח גדוש עטיפות הממתקים. התמתחתי, עמדתי לגשת למטבח, ולהבהיר לכולם בקול גדול וצלול:
אני, זעמיל החדש, לא עצלן.
כן. אני לא חושש יותר.
אני, זעמיל, אדם שונה. לא עצלן, לא נרפה. לא פחדן. וכמובן, גם לא מוכן ללכת לקנות מפות חד פעמיות, ואין על מה לדבר בעניין של כניעה לאנטר.
הנחתי את ידיי על ידיות כסא הנוח במרפסת השירות, החלטתי לנמנם טיפונת כדי לצבור כוחות לנאום העצמאות. ממש כמה דקות ככה, רק כדי לתפוס את האנרגיה הדרושה.
בסוף נרדמתי לכמה שעות, השינה הייתה עריבה מאוד; שינה של מצליחנים.
יום אחד האנטר שלה מת. זהו זה, האנטר עשה את שלו, האנטר יכול ללכת.
ניסיתי, התחננתי, הקשתי עליו שוב ושוב, לא עזר, הבחור מת.
ממורמר מחוסר הלואליות, כיביתי את המחשב, הדלקתי שוב, מיאנתי להתנחם: אין אנטר?!
נזכרתי בכל הלוזרים שהכרתי בחיי, כל אחד ואחד מהם עבר לי מול העיניים בהילוך מהיר.
לא היו לי שום ספיקות, ידעתי בוודאות:
הם היו מוותרים, מרימים ידיים, קונים מחשב חדש וזהו.
בינתיים, קולה של האשה הדהד בבית: זעמיל!!!
שוב פעם נעלמת? נגמרו המפות החד פעמיות, והפלורונסט בסלון מהבהב, צא בבקשה מהמשרד שלך ולך תקנה.
הלוזרים שאני מכיר היו מתייצבים מייד מול מר גורלם, מרכינים ראש בענוותנות מזוייפת לחלוטין, ורצים לקנות כל מה שהאשה מבקשת. כן, בדיוק אותם טיפוסים שהיו נכנעים למקלדת ולאנטר. אנשים רכרוכיים שאין להם את זה.
אני שונה. מאי שם שמעתי את קולו של המנטור שלי, שנתן לי סדרה מדהימה של שתי מפגשים מלאים בכל טוב, עד שהוא התחיל להתעקש על נושא התשלום:
זעמיל. גם אתה יכול. חדל להיות חדל אישים.
קום, היה לאיש. כן, זעמיל, גם אתה יכול!
המנטור אמר - המנטור יודע. מנטורים הם עם ששווה להקשיב להם, בניגוד לחברים מהשטיבל, אנשי חינוך, מגשרים, יועצים, וכמובן - אשתי.
וכך, למרות שלא היה בי הכוח, ידעתי שאצליח. דחסתי את עצלותי לפקעת קטנה וקומפקטית, התעמקתי בה. ביצעתי לעצמי דמיון מודרך. דמיינתי איך העצלות נהפכת לקטנה, יותר קטנה, נקודה קטנה - ונעלמת מהאופק. משאירה אותי רענן וטרי, ללא שום עצלות.
פיהקתי בקול, קמתי לאט לאט מכיסא הנצרים הנוח שלי במרפסת השירות, ליטפתי במבטי את סלסלת העיתונים ואת הפח גדוש עטיפות הממתקים. התמתחתי, עמדתי לגשת למטבח, ולהבהיר לכולם בקול גדול וצלול:
אני, זעמיל החדש, לא עצלן.
כן. אני לא חושש יותר.
אני, זעמיל, אדם שונה. לא עצלן, לא נרפה. לא פחדן. וכמובן, גם לא מוכן ללכת לקנות מפות חד פעמיות, ואין על מה לדבר בעניין של כניעה לאנטר.
הנחתי את ידיי על ידיות כסא הנוח במרפסת השירות, החלטתי לנמנם טיפונת כדי לצבור כוחות לנאום העצמאות. ממש כמה דקות ככה, רק כדי לתפוס את האנרגיה הדרושה.
בסוף נרדמתי לכמה שעות, השינה הייתה עריבה מאוד; שינה של מצליחנים.