זכר הלילה ההוא

משויטט

משתמש מקצוען
ברבע לשתיים אחר חצות החל פזו'ס לחשוש שהתחרש. היקום היה גדוש בדממה אפלה. המקרר לא גנח, הצרצרים לא צרצרו, ומן הסמטה המתה בה התגורר ביובל וחצי האחרונים לא עלו הדי לחישות. אף אחד באזור לא הרתיח מים, לא התעטש ולא סחט ניאגרה.

או, ובכן, שהוא התחרש. ומי יודע, אולי בכלל מת. אללה ירחמו, בר מינן.

השמיעה והראיה והתחושה והגב בשלב הזה הרי מצויים במצב רופף. וגם העייפות כבר לא מה שהייתה. וכך נמצא פזו'ס בוהה בתקרה חסרת הצללים, תוהה על מצבו מזה ארבע שעות.

בימים קל יותר. יש את העיתון ואת מקלט הרדיו, את תה הצמחים הירוק ואת העיסוק סביבו, את הציפייה הקבועה והנכזבת לשיחת טלפון מקריץ הבן, ובסוף יש תמיד את האופציה לצאת לקופת החולים. אבל הלילה, הו, הלילה הוא זמן הגיהינום. שירה טראגית לבדידות ולכוחות האופל.

-

ואז שמע צל של נהמת מנוע מרוחק.

הוא נאחז בקול החיים הזה כצנחן במטרייתו. שרק לא ייעלם במרחבי הציוויליזציה כלעומת שבא. שימשיך, שיתקרב, שיגיע להפיח חיים, ולו לרגע, בתוך המוות המדשדש הזה.

המשאלה התגשמה בניגוד לציפיות של עצמו. ולא עוד אלא שנהם מנוע מתקרב נוסף נשמע מן הכיוון השני. חגיגה של חיים בישימון.

זוג המנועים המתקרבים כמו מילאו את היקום בחדווה ועליצות והתחדדו עם חלוף השניות. שניהם הלכו והתקרבו לכיוון הסמטה השכוחה.

ובשתיים בדיוק, בשיא הנהימות, נגדע הכל בהתנגשות מתכות עזה.

פז'וס מצמץ פעמיים.

לדקה וחצי חזרה הדממה ההיא, אבל בגרסה העמוקה ביותר שהכיר.

חריקה בשתי פעימות חיללה שוב את השקט. דלת מתכת מתאמצת להיפתח. גניחה קלושה.

תריס מבית סמוך נגלל. יפחה. פצפוץ מכני. טפיפות רגליים. קול בהול שואל: אתה בסדר? יבבה מרוסקת. עוד טפיפות רגליים. תתקשר לאמבולנס. בכי ילדה.

פז'וס האזין לבליל הקולות הגובר, פעימות ליבו הואצו, הוא ניסה לייצב את שכמותיו על הכרית. צפירה גסה החרידה את כל ציפורי הלילה בסמטה, ואורות אדומים מהבהבים פרצו אל התקרה מול עיניו של פז'וס. כמה שניות חלפו ואורות כחולים הצטרפו לפסיפס המהבהב.

דלתות רכב נפתחו ונסגרו בחבטות. אלונקה מתגלגלת על אספלט, ועוד אחת, ועוד אחת. קריאות מטושטשות של מערכות קשר, קרקושי רדיו, דיבורים וצעקות.

הקולות המשיכו לעלות כמו הרגעים שהמשיכו לנקוף. הוראות קצרות נזרקות, חגורות נמתחות, גניחות, ושוב אלונקות מתגלגלות, דלתות נפתחות, נסגרות, והאורות האדומים מתרחקים בנהמי מנועים כבדים וחצאי יללות סירנה שנגדעות באיבן.

נשארו האורות הכחולים והבזקי פלאשים. אחרי שעה נשמעה נהמת הגרר. הוא מתקרב בתמרונים וגניחות וצפצופי רוורס, ממשיך ברחש העדין והחשמלי של סיב הברזל המתוח שמתגלגל, ומסתיים בתמרוני גומלין ומנוע מתפוגג לעבר העיר הגדולה.

ובשעה שהשחר החל לעלות נטרקה דלת הניידת האחרונה, היא עזבה בנהמת מנצחים, מותירה אחריה שקט של שחרית מלווה בציוצי ציפורים מתוך ענפי האורנים הזקנים.

-

בשעה שבע וחצי יבוא ליביאו הפליפיני ויעזור לו לקום מהמיטה, הוא יציץ אל הכביש החף מכל רישומי השעות האחרונות. אז יידע שעבר עוד לילה בחייו.
 

דיו וקסת

משתמש מקצוען
הייתי דווקא שמח לשמוע קודם ממך.

כפי שנידון כאן באשכול סמוך בעקבות האתגר 'להוריד ת'נעליים', אחת המיומנויות של הסופר היא לתאר את העולם מנקודת מבטו של הגיבור, אני מניח שאתה לא זקן סיעודי, לכן כל כך התפעלתי מהיכולת המדהימה לתאר את העולם מנקודת מבט כל כך שונה.

זה מזכיר לי סצנות מתוך הספר המצוין 'לחיות וחצי', בהן מתואר העולם מנקודת מבט של אדם הלוקה בשיתוק מלא.

אין לי דרך לדעת מה הרקע לכתיבה, רק תרשה לי לנחש בזהירות שהרעיון הבסיסי היה לתאר תאונה על ידי תיאור של הקולות שנשמעים בה, ואחר כך הכל נבנה מסביב.

(בינתיים - ויעיד על כך @מ"ם - הפרשנויות שלי לא מקבילות לכוונת הכותב ;))
 

מרחבית

משתמש מקצוען
מרגישה את הפרדוקס הנורא.
התאונה הצילה את הזקן חסר האונים מסבל גדול: בדידות, דמיונות מפחידים וחרדות. לפחות בלילה ההוא.
אבל תאונה זו תאונה, עם כל הסבל הנורא שלה.
אז מה, זה טוב או לא טוב?
המסר הזועק בשבילי הוא: אל תתנו לאדם להגיע למצב כזה, שדבר כמו תאונה נוראה היא זו שתהיה ההצלה שלו מבדידות וחרדות.

קטע נוגע.
 

משויטט

משתמש מקצוען
רק תרשה לי לנחש בזהירות שהרעיון הבסיסי היה לתאר תאונה על ידי תיאור של הקולות שנשמעים בה, ואחר כך הכל נבנה מסביב.
זה רעיון לכתוב קטעים כאתגר אישי, אבל האמת שזה בא ממקום הרבה יותר דידקטי, אם אפשר לומר.
בקצרה: בכל פעם אחרי טרגדיה אני נדהם מהמהירות בה הצרה הופכת מדבר מרעיש ומטלטל לעובדה מוגמרת בשטח. זה נכון אפילו בטרגדיות קרובות, כמו היום שדודי ז"ל נהרג בפתאומיות בדמי ימיו, כשלמחרת, הזעזוע וחוסר האמון כבר היו לעובדות מעשיות.
אבל זה מבהיל הרבה יותר בטרגדיות 'ציבוריות'. יש את שלב השמועה וההתרגשות, אחר כך חוסר האימון עם הפרטים המתגלגלים, ולמחרת בבוקר ממלא את מקום הגל הפתוח - תוצאות הפריימריז במפלגה שוקעת.
אם תרצה, בסיפור הזה התכוונתי לבכות על מה שנשאר בסוף, לרוב, מהדבר שכה טלטל את לבנו אתמול: כלום חוץ מפונקציה בידורית. עוד יום היסטורי עם אייקון אדום סוחף.
מחילה
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
עיין הודעתי הקודמת
כתבתי לפני שהיא הופיעה אצלי

האמת שאתמול כשאידי התאונה היו במוחי, חישבתי לכתוב על המהומה, על הרגעים האלו שאתה לא יודע מי ומה, הטלפונים של הכל בסדר אצלכם, החשש בלב מאיזו קרובת משפחה רחוקה שאולי נסעה באוטובוס, ואיך ברגע אחד חיים של אנשים מתהפכים.
 

מרחבית

משתמש מקצוען
בכל פעם אחרי טרגדיה אני נדהם מהמהירות בה הצרה הופכת מדבר מרעיש ומטלטל לעובדה מוגמרת בשטח.
זו תופעה שקשה להאמין בה כל פעם מחדש, והיא נראית חוסר איכפתיות מספקת, אגואיסטיות וכדו'.
מצד שני, זהו כוח ההסגלות, שמאפשר לנו להמשיך בחיים. כי אם היינו נשארים מידי הרבה בהלם הראשוני של כל דבר - לא היינו יכולים להמשיך.
העניין הוא למצוא את האיזון הנכון.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
כי?
עברת את זה?
אני עברתי את זה פעם בהתהפכות של רכב, ומאז אני תמיד חושש מהרגע הזה.

עברתי בקטן, הסיוטים הם בגדול. בענק.

יש לי איזה משהו לא פתור בעניין הזה. אולי יום אחד ניקח את זה לאנשהו. כמו טיפול.
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
בקצרה: בכל פעם אחרי טרגדיה אני נדהם מהמהירות בה הצרה הופכת מדבר מרעיש ומטלטל לעובדה מוגמרת בשטח.
מזוויע כמה שזה אמיתי. נסעתי אתמול על הכביש ההוא, באחת עשרה בלילה. אין זכר לאימה. רק גדר שבורה עומדת כמו אנדרטה. והדבר שרץ לי בראש היה- אנשים מתו פה. נגמרו להם החיים. אנשים נפצעו פה, התהפכו להם החיים. איך זה יכול להיות שהכביש לא צורח? איך הגדר לא מיטלטלת בבכי? איך אנחנו נוסעים שם עכשיו, ולא מורטים את השערות??? זה כי התרגלנו? כי נאטם כבר הלב? לא ברור. בעיניי היתה ותישאר חידה גדולה בחיים- היחס שלנו אל המוות. ומחשבה לא מציאותית, אבל היא באה בכל זאת כשקורים דברים מעין אלו- היה אמור להיות שהחיים ייעצרו. ולו רק בשביל כבוד המתים, וכבודם של חיינו אנו שאי פעם יסתיימו. עמו"ש.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
מזוויע כמה שזה אמיתי. נסעתי אתמול על הכביש ההוא, באחת עשרה בלילה. אין זכר לאימה. רק גדר שבורה עומדת כמו אנדרטה. והדבר שרץ לי בראש היה- אנשים מתו פה. נגמרו להם החיים. אנשים נפצעו פה, התהפכו להם החיים. איך זה יכול להיות שהכביש לא צורח? איך הגדר לא מיטלטלת בבכי? איך אנחנו נוסעים שם עכשיו, ולא מורטים את השערות??? זה כי התרגלנו? כי נאטם כבר הלב? לא ברור. בעיניי היתה ותישאר חידה גדולה בחיים- היחס שלנו אל המוות. ומחשבה לא מציאותית, אבל היא באה בכל זאת כשקורים דברים מעין אלו- היה אמור להיות שהחיים ייעצרו. ולו רק בשביל כבוד המתים, וכבודם של חיינו אנו שאי פעם יסתיימו. עמו"ש.


מזכיר לי משהו שכתבתי פעם. פעם פעם.



אותו בוקר במשפחת לוי, לא היה שונה מכל הבקרים שקדמו לו. אבא יצא עשר דקות לפני השעה שבע לתפילה ואמא העירה את הילדים. עטרה הגדולה סיפרה על המבחן הגדול והמכריע שעומד להתקיים היום בסמינר ושלומי שח על עונת הגוגואים שעומדת להתחיל היום בתלמוד תורה. אביגיל שהשכימה קום עיינה בעיתון הבוקר ומושיק הקטן עדיין ישן. עוד בוקר, רגיל לגמרי.

אף אחד מבני המשפחה לא חלם על התאונה הנוראית שתתרחש באותו צהריים...

***

גם הצומת בו התרחשה התאונה המחרידה לא היה שונה מבכל יום. רכב הפז'ו הלבן שהתקרב מרחוב רבי יהודה הלוי עצר לפני הפנייה ימינה, בתמרור זכות הקדימה המהבהב בכתום. הוא הבחין במשאית הגדולה הדוהרת בנתיב השמאלי, אך הנתיב הימני היה פנוי לגמרי. הוא לא ידע שנהג המשאית הוא בן מיעוטים בגילופין.

שתי שניות אחרי שהפז'ו יצא אל הכביש הראשי, סטתה המשאית מהמסלול השמאלי אל המסלול הימני ופגעה ברכב הפרטי בעוצמה רבה. נהג המשאית הסהרורי מיהר להפנות את ההגה שמאלה, והמשאית הענקית היטלטלה ובקעה חדות לצד השמאלי, אל מעבר למחסום הבטון המפריד בין שני חלקי הכביש. שלוש מכוניות נמחצו בפגיעה הראשונה, ועוד עשרות כלי רכב עצרו בחריקות בלמים ופגעו זה בזה בתאונת שרשרת. גם בחלק הכביש הפונה דרומה נתקעו שתי מכוניות דוהרות בפגוש האחורי של המשאית, שעדיין עמד מעבר למחסום הבטון. קולות נפץ אדירים נשמעו למרחוק.

כוחות ההצלה שהגיעו למקום היו מזועזעים מהמראות הקשים. דם ואש ותימרות עשן. זעקות הפצועים מהמכוניות המרוחקות ממוקד התאונה היו רק הכיסוי לדממת המוות שבקעה מארבע המכוניות שנפגעו פגיעה ישירה מהמשאית. שם – השלימה העין אשר לא יכלה לשמוע האוזן. "שלושים שנה שאני מתנדב בהצלה גוש דן, ולא ראיתי מחזות קשים כאלו", אמר לכלי התקשורת נ', מתנדב בכיר. פניו הכואבות שיקפו היטב את המילים שהוציא בקושי מפיו.

אצל משפחות רבות, התאריך נחקק בדם לשארית חייהם. מה שהיה לפני הוא לא מה שיהיה אחרי. חלקם נאלצו להתמודד עם שיקומים ארוכים ומסובכים, טיפולים מייגעים וסבל רב. הם היו צריכים להודות על חלקם וגורלם: חלק אחר, ציין את אותו יום מדי שנה בבית החיים, ליד מצבת יקירם.

***

אותו ערב בבית משפחת לוי, לא היה שונה מכל הערבים שקדמו לו. אביגיל הכינה לכולם חביתות וריח הטיגון הציף את הבית בניחוח נעים וחמים, ניחוח של בית.

אמא התעניינה אצל עטרה כיצד עבר המבחן, ועטרה סיפרה בשמחה כיצד ידעה להשיב על רוב השאלות. שלומי נופף בעליזות בשקיק הגוגואים שכמעט התפקע מעומס. "הרווחתי את כולם במשחק זוג או פרד!" צהל באוזני כל מי שרק הסכים להקשיב. מושיק הקטן שיחק בקוביות הדופלו ומוזיקה חסידית משובבת בקעה מהטייפ לחלל הבית. עוד ערב, רגיל לגמרי.

פשוט, אף אחד מבני משפחת לוי לא היה מעורב בתאונה המחרידה...

***

ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.



_ _ _

ולמה זה מזכיר לי?
כי למעשה המערכת לא הסכימה להכניס את זה.

טענו שם שהתורה עצמה קובעת את גדר האבילות לכל אחד. הקרובים מדרגה ראשונה אבילות כדין; הקרובים מדרגה שנייה אבילות מועטת; אחד מבני חבורה ידאגו כל בני החבורה; והרחוקים, באמת לא אמורים לדאוג בכל פעם, גם אם התקשורת מביאה היום לידיעת כולם כל אירוע שמתרחש...

מה דעתכם? טענו בצדק? שלא בצדק?
 

כנפיים

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
פרסום וקופי
התורה עצמה קובעת את גדר האבילות לכל אחד.
ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה.
זו לא אותה תורה??? ובמילים אחרות מה הקשר בין הטענה לבין פרסום סיפור כזה? האם אמרת שלוי אמורים לשבת שבעה? או לא לשמוע מוזיקה? או אולי לעלות על מצבת מישהו שלא היה שם? הסיפור בא לעורר רגישות, להעלות נקודה למחשבה על האני והמרחב שהוא תופס, ולהביא אנשים להתבוננות. איזו סתירה יש בינו לבין דיני אבלות? לפי זה רוב הדברים שנכתבו בעקבות האירוע אין להם מקום כי הם ודאי פוגשים איכשהוא דברים אחרים שנכתבו בהלכה, או במקורות אחרים. מרגיש שמישו שם התבלבל..
 

מרחבית

משתמש מקצוען
טענו שם שהתורה עצמה קובעת את גדר האבילות לכל אחד. הקרובים מדרגה ראשונה אבילות כדין; הקרובים מדרגה שנייה אבילות מועטת; אחד מבני חבורה ידאגו כל בני החבורה; והרחוקים, באמת לא אמורים לדאוג בכל פעם, גם אם התקשורת מביאה היום לידיעת כולם כל אירוע שמתרחש...

מה דעתכם? טענו בצדק? שלא בצדק?

שאלה קשה.
כאחת שנוטה להזדהות עם אחרים, גם עם זרים, ומרגישה שאי אפשר לעבור מהר לסדר היום אחרי ששומעים דברים קשים שקרו לאחרים, מצאתי את עצמי מכניסה הרבה קדרות לבית ולעצמי. שהרי כל פעם יש משהו אחר (שלא יהיה יותר, אמן), והיום יודעים כל דבר שקורה.

ניסיתי למצוא איזון.
לא ידעתי איך אפשר לחזור כל-כך מהר לשגרה ולשמחה כשלמישהו אחר התהפכו החיים.
מצד שני לא ידעתי איך אפשר להישאר ולהשאיר את הבית באווירה שמחה בריאה ואופטימית, כשהלב וסדר היום - מה מתאים לעשות ביום כזה ומה לא - מושפעים ממה שקורה לעיתים כל כך קרובות.

לכאורה התשובה היא להפסיק לקרוא ולשמוע כל-כך הרבה. אין חובה להביא לידיעה כל צער של כל אדם באשר הוא שם.
אמנם זה לא ממש הולך.

משתדלת למצוא את האיזון שמתאים לי ולמשפחתי.
לומר שיש תשובה ברורה? - לי אין.
 

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
שאלה קשה.
כאחת שנוטה להזדהות עם אחרים, גם עם זרים, ומרגישה שאי אפשר לעבור מהר לסדר היום אחרי ששומעים דברים קשים שקרו לאחרים, מצאתי את עצמי מכניסה הרבה קדרות לבית ולעצמי. שהרי כל פעם יש משהו אחר (שלא יהיה יותר, אמן), והיום יודעים כל דבר שקורה.

ניסיתי למצוא איזון.
לא ידעתי איך אפשר לחזור כל-כך מהר לשגרה ולשמחה כשלמישהו אחר התהפכו החיים.
מצד שני לא ידעתי איך אפשר להישאר ולהשאיר את הבית באווירה שמחה בריאה ואופטימית, כשהלב וסדר היום - מה מתאים לעשות ביום כזה ומה לא - מושפעים ממה שקורה לעיתים כל כך קרובות.

לכאורה התשובה היא להפסיק לקרוא ולשמוע כל-כך הרבה. אין חובה להביא לידיעה כל צער של כל אדם באשר הוא שם.
אמנם זה לא ממש הולך.

משתדלת למצוא את האיזון שמתאים לי ולמשפחתי.
לומר שיש תשובה ברורה? - לי אין.

אולי הפתרון הוא לשמוח מעומק הלב גם בכל שמחה יהודית רחוקה ששומעים עליה...

יש חתונה גדולה היום בצפת! בואו נשמח כולנו ילדים ונקנה מעדן לארוחת ערב!
 

אולי מעניין אותך גם...

לוח לימודים

מסלולי לימוד שאפשר לההצטרף
אליהם ממש עכשיו:

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכד

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד לוּלֵי יי שֶׁהָיָה לָנוּ יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל:ב לוּלֵי יי שֶׁהָיָה לָנוּ בְּקוּם עָלֵינוּ אָדָם:ג אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ:ד אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ:ה אֲזַי עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים:ו בָּרוּךְ יי שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם:ז נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ:ח עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם יי עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

רישום קווי - חורף • אתגר 22

לוח מודעות

למעלה