הנושאים החמים
הנושאים החמים
המנוח היה אדם רגיל. הוא התייחד והצטיין ברגילותו. רגילות אשר הפליאה את כל רואיה.
הוא נולד למשפחה סטנדרטית ביותר.
כבר כנער צעיר לימים ניכרו בו ניצני אישיות רגילה. לאחר כל אחת מהמריבות הסוערות עם אחיותיו - מריבות שהגיעו לא פעם עד כדי משיכה בקוקו - היה מבקש סליחה ומתפייס עמהן לדרישתה הנחרצת של אמו.
אמו ע"ה (שהייתה רגילה בפני עצמה) נהגה לספר כי כילד היה המנוח משתדל לגמור הכל בצלחת, גם במקרים שלא אהב את האוכל. אך חוק ובל יעבור היה אצלו שלא יתערבב הפירה עם הרוטב של העוף.
המלמדים בחיידר היו מציינים בהתפעלות כי היה מאלופי הכיתה בכדורגל ובייחוד במלאכת השוערות, והיה חביב עליו המשחק בגוגואים. עיתים היה מגיע לחיידר עם כמות זעומה של גוגואים, ויוצא מורווח עם עשרות ואף מאות גוגואים.
עם סיום פרק לימודיו בתלמוד תורה, נשלח על ידי מלמדיו לישיבה קטנה בינונית כחלק מעסקה כוללת, שם המשיך לשקוד על תלמודו ולהתגעגע הביתה.
בהיותו בשיעור ב', ניהל סכסוך ארוך עם אחד מחבריו. הם לא דיברו כחודש ימים ואף התנכלו זה לזה. לבסוף המשגיח התערב וערך פיוס בין השניים.
מסכת הרגילות המשיכה בתעצומות בישיבה גדולה. שם למד לעשן והביא פלאפון לישיבה בניגוד להוראות, אך מעולם לא נתפס.
משהגיע לפרק 'האיש מקדש', נפגש עם כמה וכמה בחורות והוריד אותן על שטויות. לבסוף נפגש עם אחת לא חכמה במיוחד אך בעלת לשון חריפה ושנונה. היא נשאה חן בעיניו והם התחתנו בארמונות חן. בשמחת החתונה השתתפו כל השכנים שמצאו בייבי סיטר, וכן רב השכונה שנתבקש על ידי הרבנית לקנות משהו ב'יש' ומשעבר ליד ארמונות חן נזכר שר' דוד מחתן היום ונכנס להגיד מזל טוב.
יחד עם רעייתו בנו בית נאמן על אדני הרגילוּת. פעמים רבות כעסו זה על זו, וזו על זה. לעיתים מזומנות היו ביניהם אי-הבנות. בעיקר היו מתווכחים האם צריך להפעיל את המזגן או לא. אהב לאכול לחם עם טחינה לארוחת בוקר, פעמים רבות היה מוסיף אף סחוג.
כשנולדו להם כמה ילדים, הוצרך לקחת גמ"חים והלוואות, ותמיד השתדל להחזיר בזמן. אך באותם מקרים נדירים למדי שאיחר להחזיר את ההלוואה, היה עונה לטלפון הנזעם של בעל הגמ"ח, ואומר לו "כן כן, טוב שהזכרת לי. אני אשתדל לטפל בזה בהקדם". לאחר מכן היה מדגיש שוב "טוב שהזכרת לי". בליבו היה סבור שבעל הגמ"ח מאמין לו שהוא שכח בשגגה.
בתקופה האחרונה נתגלתה בגופו המחלה הארורה. למרות שבמשך כל שנותיו הוא נמנע בעקביות מלומר את שמה של המחלה והקפיד לקרוא לה רק 'א יענע מחלה'. השתדלותו זו לא הועילה והוא נחלה רח"ל.
הוא היה מתלונן רבות על השירות הגרוע של צוות האחיות בבית החולים.
ידידים וחברים שהיו באים לשמחו ולעודדו היו מספרים לו על צרות גדולות יותר. לאחר שהיו יוצאים היה מקללם בליבו.
רבנים שבאו למיטת חוליו סיפרו לו על ישועות מעל לדרך הטבע. אסור להתייאש, אמרו. כבר שמענו על ניסים רפואיים.
אך בסוף לא קרה שום נס רפואי. הוא נפטר בשעת ליל מאוחרת. מילותיו האחרונות היו 'אחח איזה כאבים. תשאל את האחות האתיופית אם יש עוד משככי כאבים'.
הוא נולד למשפחה סטנדרטית ביותר.
כבר כנער צעיר לימים ניכרו בו ניצני אישיות רגילה. לאחר כל אחת מהמריבות הסוערות עם אחיותיו - מריבות שהגיעו לא פעם עד כדי משיכה בקוקו - היה מבקש סליחה ומתפייס עמהן לדרישתה הנחרצת של אמו.
אמו ע"ה (שהייתה רגילה בפני עצמה) נהגה לספר כי כילד היה המנוח משתדל לגמור הכל בצלחת, גם במקרים שלא אהב את האוכל. אך חוק ובל יעבור היה אצלו שלא יתערבב הפירה עם הרוטב של העוף.
המלמדים בחיידר היו מציינים בהתפעלות כי היה מאלופי הכיתה בכדורגל ובייחוד במלאכת השוערות, והיה חביב עליו המשחק בגוגואים. עיתים היה מגיע לחיידר עם כמות זעומה של גוגואים, ויוצא מורווח עם עשרות ואף מאות גוגואים.
עם סיום פרק לימודיו בתלמוד תורה, נשלח על ידי מלמדיו לישיבה קטנה בינונית כחלק מעסקה כוללת, שם המשיך לשקוד על תלמודו ולהתגעגע הביתה.
בהיותו בשיעור ב', ניהל סכסוך ארוך עם אחד מחבריו. הם לא דיברו כחודש ימים ואף התנכלו זה לזה. לבסוף המשגיח התערב וערך פיוס בין השניים.
מסכת הרגילות המשיכה בתעצומות בישיבה גדולה. שם למד לעשן והביא פלאפון לישיבה בניגוד להוראות, אך מעולם לא נתפס.
משהגיע לפרק 'האיש מקדש', נפגש עם כמה וכמה בחורות והוריד אותן על שטויות. לבסוף נפגש עם אחת לא חכמה במיוחד אך בעלת לשון חריפה ושנונה. היא נשאה חן בעיניו והם התחתנו בארמונות חן. בשמחת החתונה השתתפו כל השכנים שמצאו בייבי סיטר, וכן רב השכונה שנתבקש על ידי הרבנית לקנות משהו ב'יש' ומשעבר ליד ארמונות חן נזכר שר' דוד מחתן היום ונכנס להגיד מזל טוב.
יחד עם רעייתו בנו בית נאמן על אדני הרגילוּת. פעמים רבות כעסו זה על זו, וזו על זה. לעיתים מזומנות היו ביניהם אי-הבנות. בעיקר היו מתווכחים האם צריך להפעיל את המזגן או לא. אהב לאכול לחם עם טחינה לארוחת בוקר, פעמים רבות היה מוסיף אף סחוג.
כשנולדו להם כמה ילדים, הוצרך לקחת גמ"חים והלוואות, ותמיד השתדל להחזיר בזמן. אך באותם מקרים נדירים למדי שאיחר להחזיר את ההלוואה, היה עונה לטלפון הנזעם של בעל הגמ"ח, ואומר לו "כן כן, טוב שהזכרת לי. אני אשתדל לטפל בזה בהקדם". לאחר מכן היה מדגיש שוב "טוב שהזכרת לי". בליבו היה סבור שבעל הגמ"ח מאמין לו שהוא שכח בשגגה.
בתקופה האחרונה נתגלתה בגופו המחלה הארורה. למרות שבמשך כל שנותיו הוא נמנע בעקביות מלומר את שמה של המחלה והקפיד לקרוא לה רק 'א יענע מחלה'. השתדלותו זו לא הועילה והוא נחלה רח"ל.
הוא היה מתלונן רבות על השירות הגרוע של צוות האחיות בבית החולים.
ידידים וחברים שהיו באים לשמחו ולעודדו היו מספרים לו על צרות גדולות יותר. לאחר שהיו יוצאים היה מקללם בליבו.
רבנים שבאו למיטת חוליו סיפרו לו על ישועות מעל לדרך הטבע. אסור להתייאש, אמרו. כבר שמענו על ניסים רפואיים.
אך בסוף לא קרה שום נס רפואי. הוא נפטר בשעת ליל מאוחרת. מילותיו האחרונות היו 'אחח איזה כאבים. תשאל את האחות האתיופית אם יש עוד משככי כאבים'.
