הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
(והנה אני מדלגת ברגליים קלילות לנעליים הנוחות שלי. כמה התגעגעתי לכתיבה הזו. לא מתח, לא סאטירה, לא פנטזיה. חוזרת לפשטות ולאותנטיות. חלק ב' כן ירבו של הקטע הזה.)
יום אחד אני עוד אעיף את הטלפון הזה לארבע רוחות, ואחזה בו מתפרק לחלקיקים. התסריט עובר לי בראש כבר שנים; אחרי כל פעם שהוא מצלצל, בזמן שאני נכנסת למצב סחיטה במהירות הכי גבוהה, ויוצאת מסמורטטת כליל. נמאס.
צלצול ראשון. הלב שלי מתחיל לדפוק. לא רוצה לענות. אין לי ערב שלם לבזבז על התאוששות מהשיחה, וזה מה שיקרה אם אענה עכשיו. כן, שיחה של שתי דקות עולה לי במחיר של ערב לא מתפקד ולילה חסר שינה. לא בא בחשבון. שמי שמתקשר יסתדר איכשהו.
צלצול שני. אולי אקרא לנתי ואבקש ממנו לענות במקומי ולהגיד שאני לא יכולה לדבר עכשיו? בן הארבע שלי שקיבל את הגנים הנכונים ולא חושש לפתוח את הפה במצבים בהם אני משותקת. "את חושבת שטויות," גערתי בעצמי ברשעות. "את לא יכולה לעשות משהו שילד בן ארבע יכול לעשות? תינוקת."
צלצול שלישי. עוד רגע הם יתייאשו, ואני אתייאש בעצמי על שלא הצלחתי להתגבר. מה כל כך מסובך? להרים את הטלפון, לשמוע מה צריכים ולענות להם. פשוט מאוד. אבל בלתי אפשרי. "אוף איתך, תתבגרי כבר!" הראש הכל כך רציונלי שלי צלף בי. לא מרחם על עצמי הממורטת.
צלצול רביעי. "זהו, את עונה. לא משנה מה יקרה ועל חשבון מה," ציוויתי על עצמי. "תרגישי הרבה יותר גרוע אם לא תעני ותוותרי לעצמך שוב בפעם המיליון בחייך."
ההחלטה מתקבלת לפני שאני מצליחה לקלוט מה אני עושה. ומי נתן לי את הרשות ככה לסחוט לעצמי את האנרגיות? לא יודעת, אני פועלת על אוטומט.
מושיטה יד רועדת אל הטלפון. לוחצת על הכפתור. מה אני עושה לעצמי, מה. "את הזויה," רציתי לצעוק. "את לא נורמלית!" במקום זה נשמתי עמוק.
"הלו?"
"רוצים לזכות בדופלקס יוקרתי עם נוף לכנרת?!"
(והנה אני מדלגת ברגליים קלילות לנעליים הנוחות שלי. כמה התגעגעתי לכתיבה הזו. לא מתח, לא סאטירה, לא פנטזיה. חוזרת לפשטות ולאותנטיות. חלק ב' כן ירבו של הקטע הזה.)
יום אחד אני עוד אעיף את הטלפון הזה לארבע רוחות, ואחזה בו מתפרק לחלקיקים. התסריט עובר לי בראש כבר שנים; אחרי כל פעם שהוא מצלצל, בזמן שאני נכנסת למצב סחיטה במהירות הכי גבוהה, ויוצאת מסמורטטת כליל. נמאס.
צלצול ראשון. הלב שלי מתחיל לדפוק. לא רוצה לענות. אין לי ערב שלם לבזבז על התאוששות מהשיחה, וזה מה שיקרה אם אענה עכשיו. כן, שיחה של שתי דקות עולה לי במחיר של ערב לא מתפקד ולילה חסר שינה. לא בא בחשבון. שמי שמתקשר יסתדר איכשהו.
צלצול שני. אולי אקרא לנתי ואבקש ממנו לענות במקומי ולהגיד שאני לא יכולה לדבר עכשיו? בן הארבע שלי שקיבל את הגנים הנכונים ולא חושש לפתוח את הפה במצבים בהם אני משותקת. "את חושבת שטויות," גערתי בעצמי ברשעות. "את לא יכולה לעשות משהו שילד בן ארבע יכול לעשות? תינוקת."
צלצול שלישי. עוד רגע הם יתייאשו, ואני אתייאש בעצמי על שלא הצלחתי להתגבר. מה כל כך מסובך? להרים את הטלפון, לשמוע מה צריכים ולענות להם. פשוט מאוד. אבל בלתי אפשרי. "אוף איתך, תתבגרי כבר!" הראש הכל כך רציונלי שלי צלף בי. לא מרחם על עצמי הממורטת.
צלצול רביעי. "זהו, את עונה. לא משנה מה יקרה ועל חשבון מה," ציוויתי על עצמי. "תרגישי הרבה יותר גרוע אם לא תעני ותוותרי לעצמך שוב בפעם המיליון בחייך."
ההחלטה מתקבלת לפני שאני מצליחה לקלוט מה אני עושה. ומי נתן לי את הרשות ככה לסחוט לעצמי את האנרגיות? לא יודעת, אני פועלת על אוטומט.
מושיטה יד רועדת אל הטלפון. לוחצת על הכפתור. מה אני עושה לעצמי, מה. "את הזויה," רציתי לצעוק. "את לא נורמלית!" במקום זה נשמתי עמוק.
"הלו?"
"רוצים לזכות בדופלקס יוקרתי עם נוף לכנרת?!"
