הנושאים החמים
הנושאים החמים
מעצב פנימיות
משתמש מקצוען
נכתב בדמע.
הוא השלישי.
שני האחרים, מורכבים בזכות עצמם, טרטרו וטורטרו כהוגן. יצאה הנשמה בקמעה קמעה עד ולא עד בכלל.
הם שונים ודומים. בודדים בעולם מתנכר המושיב יחידים ביתה. וכשסוף סוף זוכים לצאת, זה בכושרות, ועם המון בכי ושירות עד הבית. סעד קטן לאדם קטן באנושות גדולה ובולענית. חוסר האיזון בויסות החושי מטריף חושים, שגם כך הם סובלים מקואורדינציה שמתכתבת בשגיאות עם המציאות. אבקת מוסחות מפוזרת על כל הערימה הזו, ונדחקת מידי בוקר בידי סוכריה כחולה וזעירה, כדי שאפשר יהיה להתחיל לראות מה למעלה, מה למטה, מה על הפנים.
חיוך קסום וכובש עוטף לב שבור וכואב. ילדה דחויה בתוך כיתה קטנה ודחויה. פרצופים רבים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו וקמצוץ מדוגם עד אימה מצא את מקומו בקומת המקלט של בית הספר הנחשב. שם איוו להן בעל כרחן מקום לשבת. גם ברווח שניתן להתבונן בין שיעור לשיעור, הן מבלות בין ששת קירותיו ורצפת הלינולאום הירוקה-שחוקה.
אחת חכמה שלא מגלה את צפונות ליבה. אחת תמה שאינה חריפה לרמות עד שתוכה מחורר ככברה, ואחת, שלי, שאינה יודעת לשאול את השאלות הנכונות. ושכאילו נולדה עם סרט של קלטת ישנה, מלופף סביב נפשה. ואחת שמי יודע אם בשמים או בארץ. כיתת שילוב. כלים שלובים שמעבירים מזה לזה ממה שבנשמתם, והופכים כל אחת מהן לתערובת והרגלים נרכשים.
ומורה אחת, שאינה יודעת את נפשה.
השניה תמה. אין בה מתום. עגולה כעדשה ואין לה פה כעדשה. קדושת ריטואל החיים נר לרגליה המהדסות בכבדות. בוקר בא לצאת לאותו בית ספר. בית ספר?! כן, וכי איך יקראו לו, בית כישורי חיים?! בית פיזיותרפיה?! בית ספר. שיהיה. ממנו חוזרים לעוד ערב שאיכשהו מסתיים בכרית ספוגה בדמעות יבשות. שמלתך לא בלתה מעליך, שמלבושיהן היו גדלים עמהם. ואצלה הכל גדל עמה בלי שינוי ותמורה, למעט הבגדים. שני ופלים צרורים בשקית, לחם מרוח בשכבה אחידה ובקבוק מים שהיה של קולה הם בני לוויתה. האוכל הוא החבר הכי טוב. כי הוא החבר היחיד כשהטלפון לא מצלצל מעולם. וכשפעם אחת צלצל ובקשו את דינה זו היתה טעות במספר.
אבל לפחות הם פשטו יד. לקח זמן, וכסף, ותרגול מפרך, ואחרי כמה חודשים משהוטלו לעולם, הם חייכו חיוך מקסים ופשטו יד. ועוד יד. לאבא ואמא שזקוקים לחיוך הזה וליד הפשוטה לקבל משובים. מישהו שמבטא את העובדה שהוא כגמול עלי אמו. הצורך הקיומי הזה לחוות את ההכרה הבסיסית והעיניים התלויות: בבא! ממא!. וזה הגיע באיחור. אבל לפחות הגיע.
עד שבא השלישי והכריע את שתיהן. ילד יפהפה. מחוטב ומפוסל. שמח ועולז לקראת צעצוע מקשקש, ובקבוק מזין וחם.
אבל,
לא פושט יד. טוב לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא ככה. צרכיו מסופקים במסירות. פיזיו, עיסוק, תקשורת, רודפים זה את זה, ומתערבים במעגלים של שני אחיותיו הגדולות-קטנות. והוא מכריע את שתיהן. יצר לב האדם צועק פידבוק - ואין.
אין אני בא בטרוניה חס ושלום. מי יודע אם לעת כזאת הגעת. אבל במטותא, פשוט ידך!
צא מאיצטגנינות שלך. נקוב פתח מפולש מעבר לעבר בכדור השקוף-אטום הזה ועשה עימי אות.
הלוואי.
הוא השלישי.
שני האחרים, מורכבים בזכות עצמם, טרטרו וטורטרו כהוגן. יצאה הנשמה בקמעה קמעה עד ולא עד בכלל.
הם שונים ודומים. בודדים בעולם מתנכר המושיב יחידים ביתה. וכשסוף סוף זוכים לצאת, זה בכושרות, ועם המון בכי ושירות עד הבית. סעד קטן לאדם קטן באנושות גדולה ובולענית. חוסר האיזון בויסות החושי מטריף חושים, שגם כך הם סובלים מקואורדינציה שמתכתבת בשגיאות עם המציאות. אבקת מוסחות מפוזרת על כל הערימה הזו, ונדחקת מידי בוקר בידי סוכריה כחולה וזעירה, כדי שאפשר יהיה להתחיל לראות מה למעלה, מה למטה, מה על הפנים.
חיוך קסום וכובש עוטף לב שבור וכואב. ילדה דחויה בתוך כיתה קטנה ודחויה. פרצופים רבים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו וקמצוץ מדוגם עד אימה מצא את מקומו בקומת המקלט של בית הספר הנחשב. שם איוו להן בעל כרחן מקום לשבת. גם ברווח שניתן להתבונן בין שיעור לשיעור, הן מבלות בין ששת קירותיו ורצפת הלינולאום הירוקה-שחוקה.
אחת חכמה שלא מגלה את צפונות ליבה. אחת תמה שאינה חריפה לרמות עד שתוכה מחורר ככברה, ואחת, שלי, שאינה יודעת לשאול את השאלות הנכונות. ושכאילו נולדה עם סרט של קלטת ישנה, מלופף סביב נפשה. ואחת שמי יודע אם בשמים או בארץ. כיתת שילוב. כלים שלובים שמעבירים מזה לזה ממה שבנשמתם, והופכים כל אחת מהן לתערובת והרגלים נרכשים.
ומורה אחת, שאינה יודעת את נפשה.
השניה תמה. אין בה מתום. עגולה כעדשה ואין לה פה כעדשה. קדושת ריטואל החיים נר לרגליה המהדסות בכבדות. בוקר בא לצאת לאותו בית ספר. בית ספר?! כן, וכי איך יקראו לו, בית כישורי חיים?! בית פיזיותרפיה?! בית ספר. שיהיה. ממנו חוזרים לעוד ערב שאיכשהו מסתיים בכרית ספוגה בדמעות יבשות. שמלתך לא בלתה מעליך, שמלבושיהן היו גדלים עמהם. ואצלה הכל גדל עמה בלי שינוי ותמורה, למעט הבגדים. שני ופלים צרורים בשקית, לחם מרוח בשכבה אחידה ובקבוק מים שהיה של קולה הם בני לוויתה. האוכל הוא החבר הכי טוב. כי הוא החבר היחיד כשהטלפון לא מצלצל מעולם. וכשפעם אחת צלצל ובקשו את דינה זו היתה טעות במספר.
אבל לפחות הם פשטו יד. לקח זמן, וכסף, ותרגול מפרך, ואחרי כמה חודשים משהוטלו לעולם, הם חייכו חיוך מקסים ופשטו יד. ועוד יד. לאבא ואמא שזקוקים לחיוך הזה וליד הפשוטה לקבל משובים. מישהו שמבטא את העובדה שהוא כגמול עלי אמו. הצורך הקיומי הזה לחוות את ההכרה הבסיסית והעיניים התלויות: בבא! ממא!. וזה הגיע באיחור. אבל לפחות הגיע.
עד שבא השלישי והכריע את שתיהן. ילד יפהפה. מחוטב ומפוסל. שמח ועולז לקראת צעצוע מקשקש, ובקבוק מזין וחם.
אבל,
לא פושט יד. טוב לו בעולמו של הקדוש ברוך הוא ככה. צרכיו מסופקים במסירות. פיזיו, עיסוק, תקשורת, רודפים זה את זה, ומתערבים במעגלים של שני אחיותיו הגדולות-קטנות. והוא מכריע את שתיהן. יצר לב האדם צועק פידבוק - ואין.
אין אני בא בטרוניה חס ושלום. מי יודע אם לעת כזאת הגעת. אבל במטותא, פשוט ידך!
צא מאיצטגנינות שלך. נקוב פתח מפולש מעבר לעבר בכדור השקוף-אטום הזה ועשה עימי אות.
הלוואי.
נערך לאחרונה ב:
