הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה.
חלק א':
חלון ושמש, כיסא עץ חורק ועוד אחד פלסטיק. תפאורה לא משהו לבת מצווה, אבל שיפי ביקשה לוותר על כל המסביב, רצתה רק להיות עם סבא היקר בבית האבות ביום הולדתה ה-12.
סבא יושב עכשיו על הכיסא מול נכדתו הצעירה, מושיט לה קופסא הדורה, זהובה. חיוך מתפשט על פני הנערה, ועיניו של סבא מאירות בעת שהיא פותחת את הקופסא ומוציאה סידור קטן.
"שפרה'לה," סבא לואט בקול חנוק. "אני מעניק לך את הסידור הזה," הוא מביט באהבה על הסידור שבידיה. "התפללתי בו כל השנים, ואני רוצה לתת אותו לנכדה הבכורה שלי, לכבוד היכנסך לעול מצוות. תשמרי עליו, שפרה'לה, וכל פעם שתתפללי ממנו, תזכרי אותי. תזכרי שאני אוהב אותך."
---
שיפי סגרה את הסידור ונשקה לו בעדינות. איזו תפילה מתוקה, תפילה מתוך הסידור היקר שלה. הסידור שאהבתה אליו לא התמעטה במשך השנים, והזכרונות שמציפים אותה כל פעם מחדש, מחזקים את תפילתה.
"שיפי, את באה? אני לא מסתדר," חזקי קרא לה בצחקוק קל מהחדר השני.
היא קמה מהכיסא ונכנסה לחדר שלהם. לקחה את התינוק הרך מהעריסה ואימצה אותו אל ליבה. "התגעגעת לאמא, דבשון שלי?" לחשה באהבה. חזקי חייך באבהות טריה. "אני יכול להכין לנו שתיה חמה, לפחות אעשה משהו בזמן שאת מטפלת בו."
הם יצאו לסלון וחזקי פנה להכין שוקו חם לשניהם, לבקשתה של שיפי. כשהוא נכנס בחזרה לחדר, שיפי הייתה מוטרדת. "חזקי?"
"מה?" הוא שאל, מניח את הספלים על השולחן.
"הוא… הוא נראה כל כך אברהם. הוא אפילו דומה קצת לסבא שלי, כולם אמרו לי את זה. הוא לא נראה לך אברימי קטן כזה?"
"זה את אומרת, או נבואה שנזרקה בך, אמא?" הוא התבדח.
"נו, אני רצינית. הוא לא נראה לך אברימי?"
"דיברנו על זה כבר, שיפי, כאילו שהיה צריך לדבר על זה בשביל לדעת. אי אפשר לקרוא לו אברהם על שם סבא שלך כי זה השם של אבא שלי שיבדל לחיים טובים. זהו, אין מה לעשות."
"ברור, ברור," היא ליטפה את פניו של התינוק שלה הלוך ושוב, מנסה להתאפס. "אני יודעת, אבל… אני רוצה לקרוא לו על שם סבא שלי. אתה… לא הכרת אותו, אבל סיפרתי לך איזה קשר חזק היה לנו. זה היה משהו לא רגיל. והסידור…" היא בלעה דמעות.
הוא נבהל, והיא ניסתה להרגיע אותו שזה רק כי התינוק עוד לא בן שבוע והיא לא באמת רצינית עד כדי כך שזה מדמיע אותה. אבל זה כן. "אני יודעת שאני לא הגיונית עכשיו, כי זה באמת בלתי אפשרי, אבל תחשוב איזו זכות זה להיות קרוי על שם סבא שלי, הצדיק. סבא שקיבל ייסורים באהבה, ועד יומו האחרון חי באמונה ויראת שמים עצומה. אויש..." קולה גווע והיא סובבה את פניה לכיוון השני. שחזקי לא יראה שזה כל כך אכפת לה. הוא לא מבין שזה לא עניין של אי-אפשר וזהו.
חזקי בחש בשוקו, מחפש מילים. לא מוצא, מה אפשר לעשות. "הוא נרדם," היא אמרה לו פתאום. "אני הולכת לנוח."
---
חלק א':
חלון ושמש, כיסא עץ חורק ועוד אחד פלסטיק. תפאורה לא משהו לבת מצווה, אבל שיפי ביקשה לוותר על כל המסביב, רצתה רק להיות עם סבא היקר בבית האבות ביום הולדתה ה-12.
סבא יושב עכשיו על הכיסא מול נכדתו הצעירה, מושיט לה קופסא הדורה, זהובה. חיוך מתפשט על פני הנערה, ועיניו של סבא מאירות בעת שהיא פותחת את הקופסא ומוציאה סידור קטן.
"שפרה'לה," סבא לואט בקול חנוק. "אני מעניק לך את הסידור הזה," הוא מביט באהבה על הסידור שבידיה. "התפללתי בו כל השנים, ואני רוצה לתת אותו לנכדה הבכורה שלי, לכבוד היכנסך לעול מצוות. תשמרי עליו, שפרה'לה, וכל פעם שתתפללי ממנו, תזכרי אותי. תזכרי שאני אוהב אותך."
---
שיפי סגרה את הסידור ונשקה לו בעדינות. איזו תפילה מתוקה, תפילה מתוך הסידור היקר שלה. הסידור שאהבתה אליו לא התמעטה במשך השנים, והזכרונות שמציפים אותה כל פעם מחדש, מחזקים את תפילתה.
"שיפי, את באה? אני לא מסתדר," חזקי קרא לה בצחקוק קל מהחדר השני.
היא קמה מהכיסא ונכנסה לחדר שלהם. לקחה את התינוק הרך מהעריסה ואימצה אותו אל ליבה. "התגעגעת לאמא, דבשון שלי?" לחשה באהבה. חזקי חייך באבהות טריה. "אני יכול להכין לנו שתיה חמה, לפחות אעשה משהו בזמן שאת מטפלת בו."
הם יצאו לסלון וחזקי פנה להכין שוקו חם לשניהם, לבקשתה של שיפי. כשהוא נכנס בחזרה לחדר, שיפי הייתה מוטרדת. "חזקי?"
"מה?" הוא שאל, מניח את הספלים על השולחן.
"הוא… הוא נראה כל כך אברהם. הוא אפילו דומה קצת לסבא שלי, כולם אמרו לי את זה. הוא לא נראה לך אברימי קטן כזה?"
"זה את אומרת, או נבואה שנזרקה בך, אמא?" הוא התבדח.
"נו, אני רצינית. הוא לא נראה לך אברימי?"
"דיברנו על זה כבר, שיפי, כאילו שהיה צריך לדבר על זה בשביל לדעת. אי אפשר לקרוא לו אברהם על שם סבא שלך כי זה השם של אבא שלי שיבדל לחיים טובים. זהו, אין מה לעשות."
"ברור, ברור," היא ליטפה את פניו של התינוק שלה הלוך ושוב, מנסה להתאפס. "אני יודעת, אבל… אני רוצה לקרוא לו על שם סבא שלי. אתה… לא הכרת אותו, אבל סיפרתי לך איזה קשר חזק היה לנו. זה היה משהו לא רגיל. והסידור…" היא בלעה דמעות.
הוא נבהל, והיא ניסתה להרגיע אותו שזה רק כי התינוק עוד לא בן שבוע והיא לא באמת רצינית עד כדי כך שזה מדמיע אותה. אבל זה כן. "אני יודעת שאני לא הגיונית עכשיו, כי זה באמת בלתי אפשרי, אבל תחשוב איזו זכות זה להיות קרוי על שם סבא שלי, הצדיק. סבא שקיבל ייסורים באהבה, ועד יומו האחרון חי באמונה ויראת שמים עצומה. אויש..." קולה גווע והיא סובבה את פניה לכיוון השני. שחזקי לא יראה שזה כל כך אכפת לה. הוא לא מבין שזה לא עניין של אי-אפשר וזהו.
חזקי בחש בשוקו, מחפש מילים. לא מוצא, מה אפשר לעשות. "הוא נרדם," היא אמרה לו פתאום. "אני הולכת לנוח."
---
