הנושאים החמים
הנושאים החמים
פקחתי את עיני מעט מעט, לאט לאט.
בהתחלה אור חיור סימא את רוחב אישוני, אחר כך מתוך הלבן המעולף החלו להתבהר קצת צמרות שיטה ואלונים. ואיך יכול משהו 'להתבהר' בתוך הים הצחור הזה? אמרתי לתוכי. אבל למה לי להקשות על עצמי, בעודי יודע ששאלות מעין עוד ילוו אותי הלאה במסע הפקיחה, המבט מעבר לדלת.
אני משקר. כי לא הגעתי הנה סגור עפעפיים.
לחודה של הגבעה הגעתי בבוקר מוקדם, רכוב על אופני כמו סוס לבן, אביר משהו. וכמו שאמר המצביא, מהאוכף, ידידי נראה לי כאויבי. והספסל שניצב שם בחוד, מביט בשעמום על ההר שממול, שם ממול, היכן שנטוע עוד ספסל שמביט לכאן או לנקודה אחרת, אך בטח ובטח שלא יכול לעשות כלום רק להביט הישר לפניו ולחשוב 'מחשבת ספסלים' ארוכה ואחידה.
בוקר שכזה? ברכני הגנן בצליל ניטרלי. ולעומתו ידעתי שלא קם עדיין מצביא שאסר על פקודיו לחייך ממעל לאוכף. לכך חייכתי לו בכל לב. כמה שעוד נשאר ממנו. וגנן כמו גנן, גוזם ומשפה את החי והמת יום יום, ולא קשה לי לחוש את מחשבותיו, שכמו 'מחשבות הספסלים' הן ארוכות ומחוברת לטבע כמו שתיל לאדמה, ובדיוק הוא יכול להביט כאן מצמרת העיר אל ההרים שמעבר לה, ובסך הכל... להתענג.
ואני...?
הספסל אוייב מסוכן. כי מול נוף ראשיתי שכזה הוא למעשה תמרור עצור. כזה שאומר בנחישות 'עצור ושב'. ואז כשאני לא מדווש, והעצים לא חולפים עוד, והרוח שבה לתוקפה הידוע. הו, אז אני בצרות. 'לא איכפת לי פרימיום צ'רמיום' אני רואה את עצמי אומר. מולי יושב גמליאל מנהל הסניף. 'תסגור לי ת'פינה הזאת? גמליאל תהיה חבר'. ועכשיו כל כולי גדוש בתסכול על הספסל, ושוב אני נושך את שפתי ולא...! רק לא עוד פעם... 'לא איכפת לי פרימיום צ'רימיום...' זה חוזר על עצמו עוד פעם, וגמליאל תומך את סנטרו בשתי ידיו וממתין להוראה שתיכף תבוא ממני.
'ג-מ-ל-י-א-ל!!!' אני צועק ומשתעל.
אני ממשש את כיסי עד לאיתור החפיסה. החלטה פזיזה של גמליאל! אני מחליט בין נסיונות ההצתה. למה נכנסתי לזה? אני מייסר את עצמי כאילו זו הפעם הראשונה. כאילו היום בית המשפט הטיל כונס נכסים על 'הר ירושלים'. כאילו אני שוב תופס את ראשי ושוב אני נשמט לכיסא ובוכה, צועק, מאשים...
ואז הגיעו החבר'ה של גמליאל, והטופס של 'הצ'רימיום' אחוז בידיהם כמו אקדח טעון. 'שלושים יום' יגיד לי הנמוך מבניהם. וגמליאל, יהפוך עסוק פתאום, וכל הכאב הזה לא יצליח לחדור לידי הברזל של האנשי 'אבטחה' שיעקמו את כתפי עד לדלת היציאה. והכל בגלל הסצנה הזו שחוזרת ב'לופ' ששורטת את החלקות האחרונות שעוד לא הוכשרו לקבורה.
בוקר שכזה? שמעתי קול קרוב. 'אההה!!!' נבהלתי. גלגלי מוחי הזדרזו לעבד את הסאונד והובילו למסקנה שהדובר אינו מוכר. 'למה לך לפקוח את עינך?' קרא הדובר את מחשבותי. 'מי אתה?' שאלתי והצטערתי. רק אז הבנתי שאני נראה מגוחך אבל את עיני המשכתי לעצום, סתם ככה – בלי סיבה. 'אתה בטח מכיר אותי' הרגיע הדובר, 'אבל בא ונעשה משחק קצר, אתה תספר לי קצת על עצמך בלי לראות מי מולך.' אבל עוד לפני שסיים את דבריו ידעתי שאני מתנגד בכל מחיר לתעלולים כאלו, וכמעט שפתחתי את עיני ו... 'לא לא!' צעק האיש וקולו נשמע כעת קצת שונה. 'תתפוס אומץ, תשאר ככה'. האיש כמעט והתחנן, ונו שיהיה, ניחמתי את עצמי, 'מה אתה רוצה, דבר', אמרתי.
'איך קוראים לך?' בירר האיש למרות שידע. 'נתי' אמרתי, 'מה אתה עושה בחיים?' הוא שאל שוב את שידע. ואחר כך שאל למה אני מובטל, ואיפה אני גר, ולמה צעקתי מקודם.
ואני...?
'תקשיב' אמרתי לו, 'אינני יודע מי אתה אבל באת ממש בזמן, כי נמאס לי, נמאס לי מהמדינה, מנבחרי הציבור, מכל הקפיטליזם החזירי הזה שמסביבי, כל היום רק חושבים איך לגנוב אותי! את האזרח הקטן! ומה הם? שם למעלה, יושבים להם טוב, ברכבי יוקרה ובנייני פאר, צוחקים עלינו בלי למצמץ, ואל תמכור לי טוב לב וכאלה, כי אני מזהה את כולם מקילומטר, כולם אותו דבר! רק חושבים איך לקחת ממך, איך ל-ק-ב-ו-ר אותך' הדגשתי את המילים, והם התגלגלו לי בלשון כמו כדור פלאפל חמים ומתובל.
'אם היית רואה אותי לפני חצי שנה' נקפתי אצבע משוערת לכיונו. 'לא היית מזהה אותי. חייתי טוב, היה לי בית, רכב, ועסק קטן. ואתה יודע למה אני ככה? הכל בגלל המושחתים שמסתובבים בנינו, שאוכלים לנו את הבשר חי. הבנקים, הממשלה, כולם, כולם, ללא יוצא מן הכלל. אז לקחת פסיעה לא נכונה, למה ככה לעשות לבן אדם למה?' את הסימן שאלה סלסלתי, ואף קישטתי אותו עם שיעול מדומה. רק לפני רגע הוא שאל שאלות, ועכשיו מי שהוא לא יהיה, הוא מקשיב בשקט, עם הוא עדיין כאן. כן! הוא עדיין כאן. הרגשתי אותו מתנשם. כנראה מסכים איתי.
'נתי' הוא אמר בקול חדש שעדיין לא שמעתי. הקול היה רגוע ונמוך כל כך, עד שדמיינתי שהוא מלטף את קצוות הדשא. 'תקשיב משהו נתי. אתה יושב כאן, על הספסל כבר שלוש שעות, ככה בכל יום בחודשים האחרונים. וכל מה שיש לך בראש זה בנקים? תראה מה רואים מכאן... איזה נוף, איזה אויר, פשוט תענוג. ואתה מגיע כל יום לאותה נקודת רתיחה, צועק, ומקטרג, עד אפיסת כוחות. וכך שוב ושוב כל יום? לא רצית לרגע לצאת מהמעגל הזה, לחיות שוב כמו בן אדם?' הדובר היה תעלומה, כי קולו התחלף כמו זיקית, אבל היה בצורת דיבורו משהו שמזכיר עלוני התרמה, ומוטיבציה. אבל אני יושב פה על ספסל מאחורי העיר, עוצם עיניים, ומקשיב לגורו זיקית, מה שחסר פה זה שהוא יגיש לי ארטישוק וקולפן, ויאחל לי באיטלקית 'קון-אפטיטו'.
ואז הוא החריד את גבול ההגיון, 'יש לי משהו בשבילך', לחש. לו יכולתי הייתי פוער את עייני עד סופם. מאיפה הוא קורא אותי ככה? ומרגע לרגע שמעתי אותו בוחש בתוך שק עשוי בד גס. הנה זה בא, אמרתי בשקט. זה בא.
'אתה רוצה לפתוח את העיינים?, הוא בירר. בשאלה היה משהו שהזכיר חקירה במרתף סובייטי. 'בטח!' אמרתי. מקוה שלא מאוחר מדי. הרשרוש פסק והנחתי שהוא משלב כעת את ידיו ומביט קדימה. 'אז בא ונעשה משהו כזה...' הוא פנה עכשיו לכיווני. 'אתה פוקח את עינך אט אט, מעט מעט, וככל שהתמונה מתבהרת תתבונן היטב בכל שינוי, בכל מוצג חדש שנוסף לתמונה, פשוט תסתכל בסדר?' הוא בדק עם הבנתי. 'אוקי?!' אמרתי לאט.
בהתחלה אור חיור סימא את רוחב אישוני, אחר כך מתוך הלבן המעולף החלו להתבהר קצת צמרות שיטה ואלונים. אחר כך נראו פסגות ומישורים, ושם חבשו כמה צוקים ענני צמר מפותלים. ואז גם השמים הצטרפו, וציפורים נלחמו ברוח, והרוח בציפורים. ושניהם עמדו על מקומם ללא התקדמות. והספסל, גם הוא נראה ממרחק, צבוע בגון אגוז, ריק מאנשים ועטיפות. עכשיו כבר הראש יכול לנוע בחופשיות הנה והנה. ימין, ושמאל, ימין, ו... 'רגע, אתה???' הוא ישב שם. 'מה אתה עושה פה בכלל?' אימה נפלה על עולמי, השוב הולכתי שולל? אך חיוכו היה טהור, משהו לא מוכר.
ואז הופיע גם השק, אמנם גס ועבה, אבל בסך הכל היה זה תיק מנהלים כהה. הוא גלל בידיו צרור מסמכים, ואז, רגע לפני שצעקתי שוב, הוא שחרר את אחיזתו, ובראש העמודים נכתב בחריטה כסופה 'הר-ירושלים, הפשרה'.
'ג-מ-ל-י-א-ל!!!'
==================================================================================
אשמח למשוב מכם.
יואב.
בהתחלה אור חיור סימא את רוחב אישוני, אחר כך מתוך הלבן המעולף החלו להתבהר קצת צמרות שיטה ואלונים. ואיך יכול משהו 'להתבהר' בתוך הים הצחור הזה? אמרתי לתוכי. אבל למה לי להקשות על עצמי, בעודי יודע ששאלות מעין עוד ילוו אותי הלאה במסע הפקיחה, המבט מעבר לדלת.
אני משקר. כי לא הגעתי הנה סגור עפעפיים.
לחודה של הגבעה הגעתי בבוקר מוקדם, רכוב על אופני כמו סוס לבן, אביר משהו. וכמו שאמר המצביא, מהאוכף, ידידי נראה לי כאויבי. והספסל שניצב שם בחוד, מביט בשעמום על ההר שממול, שם ממול, היכן שנטוע עוד ספסל שמביט לכאן או לנקודה אחרת, אך בטח ובטח שלא יכול לעשות כלום רק להביט הישר לפניו ולחשוב 'מחשבת ספסלים' ארוכה ואחידה.
בוקר שכזה? ברכני הגנן בצליל ניטרלי. ולעומתו ידעתי שלא קם עדיין מצביא שאסר על פקודיו לחייך ממעל לאוכף. לכך חייכתי לו בכל לב. כמה שעוד נשאר ממנו. וגנן כמו גנן, גוזם ומשפה את החי והמת יום יום, ולא קשה לי לחוש את מחשבותיו, שכמו 'מחשבות הספסלים' הן ארוכות ומחוברת לטבע כמו שתיל לאדמה, ובדיוק הוא יכול להביט כאן מצמרת העיר אל ההרים שמעבר לה, ובסך הכל... להתענג.
ואני...?
הספסל אוייב מסוכן. כי מול נוף ראשיתי שכזה הוא למעשה תמרור עצור. כזה שאומר בנחישות 'עצור ושב'. ואז כשאני לא מדווש, והעצים לא חולפים עוד, והרוח שבה לתוקפה הידוע. הו, אז אני בצרות. 'לא איכפת לי פרימיום צ'רמיום' אני רואה את עצמי אומר. מולי יושב גמליאל מנהל הסניף. 'תסגור לי ת'פינה הזאת? גמליאל תהיה חבר'. ועכשיו כל כולי גדוש בתסכול על הספסל, ושוב אני נושך את שפתי ולא...! רק לא עוד פעם... 'לא איכפת לי פרימיום צ'רימיום...' זה חוזר על עצמו עוד פעם, וגמליאל תומך את סנטרו בשתי ידיו וממתין להוראה שתיכף תבוא ממני.
'ג-מ-ל-י-א-ל!!!' אני צועק ומשתעל.
אני ממשש את כיסי עד לאיתור החפיסה. החלטה פזיזה של גמליאל! אני מחליט בין נסיונות ההצתה. למה נכנסתי לזה? אני מייסר את עצמי כאילו זו הפעם הראשונה. כאילו היום בית המשפט הטיל כונס נכסים על 'הר ירושלים'. כאילו אני שוב תופס את ראשי ושוב אני נשמט לכיסא ובוכה, צועק, מאשים...
ואז הגיעו החבר'ה של גמליאל, והטופס של 'הצ'רימיום' אחוז בידיהם כמו אקדח טעון. 'שלושים יום' יגיד לי הנמוך מבניהם. וגמליאל, יהפוך עסוק פתאום, וכל הכאב הזה לא יצליח לחדור לידי הברזל של האנשי 'אבטחה' שיעקמו את כתפי עד לדלת היציאה. והכל בגלל הסצנה הזו שחוזרת ב'לופ' ששורטת את החלקות האחרונות שעוד לא הוכשרו לקבורה.
בוקר שכזה? שמעתי קול קרוב. 'אההה!!!' נבהלתי. גלגלי מוחי הזדרזו לעבד את הסאונד והובילו למסקנה שהדובר אינו מוכר. 'למה לך לפקוח את עינך?' קרא הדובר את מחשבותי. 'מי אתה?' שאלתי והצטערתי. רק אז הבנתי שאני נראה מגוחך אבל את עיני המשכתי לעצום, סתם ככה – בלי סיבה. 'אתה בטח מכיר אותי' הרגיע הדובר, 'אבל בא ונעשה משחק קצר, אתה תספר לי קצת על עצמך בלי לראות מי מולך.' אבל עוד לפני שסיים את דבריו ידעתי שאני מתנגד בכל מחיר לתעלולים כאלו, וכמעט שפתחתי את עיני ו... 'לא לא!' צעק האיש וקולו נשמע כעת קצת שונה. 'תתפוס אומץ, תשאר ככה'. האיש כמעט והתחנן, ונו שיהיה, ניחמתי את עצמי, 'מה אתה רוצה, דבר', אמרתי.
'איך קוראים לך?' בירר האיש למרות שידע. 'נתי' אמרתי, 'מה אתה עושה בחיים?' הוא שאל שוב את שידע. ואחר כך שאל למה אני מובטל, ואיפה אני גר, ולמה צעקתי מקודם.
ואני...?
'תקשיב' אמרתי לו, 'אינני יודע מי אתה אבל באת ממש בזמן, כי נמאס לי, נמאס לי מהמדינה, מנבחרי הציבור, מכל הקפיטליזם החזירי הזה שמסביבי, כל היום רק חושבים איך לגנוב אותי! את האזרח הקטן! ומה הם? שם למעלה, יושבים להם טוב, ברכבי יוקרה ובנייני פאר, צוחקים עלינו בלי למצמץ, ואל תמכור לי טוב לב וכאלה, כי אני מזהה את כולם מקילומטר, כולם אותו דבר! רק חושבים איך לקחת ממך, איך ל-ק-ב-ו-ר אותך' הדגשתי את המילים, והם התגלגלו לי בלשון כמו כדור פלאפל חמים ומתובל.
'אם היית רואה אותי לפני חצי שנה' נקפתי אצבע משוערת לכיונו. 'לא היית מזהה אותי. חייתי טוב, היה לי בית, רכב, ועסק קטן. ואתה יודע למה אני ככה? הכל בגלל המושחתים שמסתובבים בנינו, שאוכלים לנו את הבשר חי. הבנקים, הממשלה, כולם, כולם, ללא יוצא מן הכלל. אז לקחת פסיעה לא נכונה, למה ככה לעשות לבן אדם למה?' את הסימן שאלה סלסלתי, ואף קישטתי אותו עם שיעול מדומה. רק לפני רגע הוא שאל שאלות, ועכשיו מי שהוא לא יהיה, הוא מקשיב בשקט, עם הוא עדיין כאן. כן! הוא עדיין כאן. הרגשתי אותו מתנשם. כנראה מסכים איתי.
'נתי' הוא אמר בקול חדש שעדיין לא שמעתי. הקול היה רגוע ונמוך כל כך, עד שדמיינתי שהוא מלטף את קצוות הדשא. 'תקשיב משהו נתי. אתה יושב כאן, על הספסל כבר שלוש שעות, ככה בכל יום בחודשים האחרונים. וכל מה שיש לך בראש זה בנקים? תראה מה רואים מכאן... איזה נוף, איזה אויר, פשוט תענוג. ואתה מגיע כל יום לאותה נקודת רתיחה, צועק, ומקטרג, עד אפיסת כוחות. וכך שוב ושוב כל יום? לא רצית לרגע לצאת מהמעגל הזה, לחיות שוב כמו בן אדם?' הדובר היה תעלומה, כי קולו התחלף כמו זיקית, אבל היה בצורת דיבורו משהו שמזכיר עלוני התרמה, ומוטיבציה. אבל אני יושב פה על ספסל מאחורי העיר, עוצם עיניים, ומקשיב לגורו זיקית, מה שחסר פה זה שהוא יגיש לי ארטישוק וקולפן, ויאחל לי באיטלקית 'קון-אפטיטו'.
ואז הוא החריד את גבול ההגיון, 'יש לי משהו בשבילך', לחש. לו יכולתי הייתי פוער את עייני עד סופם. מאיפה הוא קורא אותי ככה? ומרגע לרגע שמעתי אותו בוחש בתוך שק עשוי בד גס. הנה זה בא, אמרתי בשקט. זה בא.
'אתה רוצה לפתוח את העיינים?, הוא בירר. בשאלה היה משהו שהזכיר חקירה במרתף סובייטי. 'בטח!' אמרתי. מקוה שלא מאוחר מדי. הרשרוש פסק והנחתי שהוא משלב כעת את ידיו ומביט קדימה. 'אז בא ונעשה משהו כזה...' הוא פנה עכשיו לכיווני. 'אתה פוקח את עינך אט אט, מעט מעט, וככל שהתמונה מתבהרת תתבונן היטב בכל שינוי, בכל מוצג חדש שנוסף לתמונה, פשוט תסתכל בסדר?' הוא בדק עם הבנתי. 'אוקי?!' אמרתי לאט.
בהתחלה אור חיור סימא את רוחב אישוני, אחר כך מתוך הלבן המעולף החלו להתבהר קצת צמרות שיטה ואלונים. אחר כך נראו פסגות ומישורים, ושם חבשו כמה צוקים ענני צמר מפותלים. ואז גם השמים הצטרפו, וציפורים נלחמו ברוח, והרוח בציפורים. ושניהם עמדו על מקומם ללא התקדמות. והספסל, גם הוא נראה ממרחק, צבוע בגון אגוז, ריק מאנשים ועטיפות. עכשיו כבר הראש יכול לנוע בחופשיות הנה והנה. ימין, ושמאל, ימין, ו... 'רגע, אתה???' הוא ישב שם. 'מה אתה עושה פה בכלל?' אימה נפלה על עולמי, השוב הולכתי שולל? אך חיוכו היה טהור, משהו לא מוכר.
ואז הופיע גם השק, אמנם גס ועבה, אבל בסך הכל היה זה תיק מנהלים כהה. הוא גלל בידיו צרור מסמכים, ואז, רגע לפני שצעקתי שוב, הוא שחרר את אחיזתו, ובראש העמודים נכתב בחריטה כסופה 'הר-ירושלים, הפשרה'.
'ג-מ-ל-י-א-ל!!!'
==================================================================================
אשמח למשוב מכם.
יואב.
