גילוי נאות: אין לי מספיק ידע מקצועי, ואין לי מספיק ניסיון.
בנוסף, יש הרבה סוגי טיפולים, ואינני יודעת במה מדובר ומהו האופי הכללי של הטיפול.
כותבת בכל זאת לפי מיטב ידיעתי והרגשתי.
טיפול עומק נתפס בעיניי כמשהו שונה לגמרי משיח עם חברות או עם אדם חכם, או עם יועץ או מאמן.
העיסוק בשאלה איך נכון להתנהג והאם המטופלת צדקה/לא צדקה/נהגה בחכמה/לא בחכמה בסיטואציה שהיא הביאה - לא נראה לי מתאים לסוג כזה של טיפול, כיוון שההתמקדות איננה בדברים האלה.
טיפול עומק מבוסס על מה שעולה ועל מה שקורה מבחינה נפשית בחדר הטיפולים. וכדי שזה יקרה בצורה טובה, המרחב הטיפולי צריך להיות מרחב מאוד בטוח.
זהו מצב עדין ופגיע. וכמה שמטפל יכול לבוא ממקום יותר נקי - לא להתערבב - זה יותר טוב.
מטפלת היא גם בן אדם. עולים בה לפעמים דברים שקשורים בעולמה, בעברה, ברגשותיה ובדיעותיה הפרטיות.
היא אמורה להיות מודעת לזה, ולנטרל את עצמה עד כמה שזה אפשרי, לפעמים עם עזרה ממוקדת מבחוץ.
מטפלת יכולה לחשוב על משהו שהוא טעות, כמו כל אדם. ואולי היא אפילו צודקת. אבל בטיפול עומק, כאמור - לא זה הנושא, לא בזה עוסקים. המיקוד הוא בכלל שונה, מה קורה בנפש. וזה צריך להיעשות בעדינות רבה.
אם היית מספרת רק שבטיפול (בלי מעורבות של רגשות ודעות של המטפלת) צף בך החשש אולי המטפלת חושבת שאת טועה, אולי היא שופטת אותך, אולי מאשימה, פחד מאבוד הערכה וכו' - הייתי חושבת שטוב לדבר על זה, להביא למודעות מה קורה עם הדבר הזה בנפש - כמו דברים אחרים שצפים במרחב הטיפולי - והם לא קשורים דווקא לטיפול ולמטפלת - אלא נוכחים בחיים, ובמרחב הטיפולי הם צפים ומתגלים ואפשר לעבד אותם.
אמנם אם יש משפטים בסגנון של 'את הורסת לעצמך' - זה חוסם. והשאלה האם זה משהו שקורה הרבה, או רק לעיתים רחוקות.