הנושאים החמים
הנושאים החמים
לדעתי יש הבדל בין כתיבה עם הומור לכתיבה שנונה שבדרך כלל משמשת לסאטירה, וכדו'
ישנם הרבה הומוריסטים רבים בעולם, אך לא כולם שנונים, ברמה הויזואלית זה לא כ''כ משנה מכמה טעמים שכתבו לעיל, אך בכתיבה הומוריסטית השנינות קריטית!
ובקטע הזה אם לא נולדת עם זה, כנראה שגם תמות/י בלי זה...
וזה מזכיר לי את הקטע הבא:
הלך לו העורב בצידי דרכים שחור מדוכא ועורבני למדי.
רגשות הקנאה והקנאות שרכש לעצמו בצאתו מתיבת נח צצו ועלו אחת לתקופה, וזו היתה אחת מהן.
בדרכו להשיג את ליטרת הבשר היומית שלו פגש ביונה השכנה ממול, מהדסת מולו ברוב פאר והדר כטווס נפוח, כל הליכתה אומרת מלכות.
מי היא האפורה הגאוותנית הזו, חשב לעצמו בזעף שוכח את גווניו השחרחרים, מהדסת לה ברוב חשב כאילו היא מלכת העופי...
זעף ניסה להמשיך בדרכו, אך זכר הסצנה המבישה מימות המבול, בה הוא העורב הנכבד הוחלף ביונה פשוטה בשליחות הגורלית ההיא שב והציף את מראה שכנתו המעודנת הצועדת בהדר רב.
בפרברי העיר, היכן שעופות מהוגנים מדירים רגליהם צץ לו רעיון: אם היצורה הקטנה והמכוערת ההיא סיגלה לעצמה גינונים כה מלכותיים, אני המפואר שבעופות גזע שחרחרים, ודאי אצליח לרכשם!
וכך בעודו מפנה ראשו ימין ושמאל, מוודא כי אין איש, החל מתאמן על הליכה מהודסת לפי גינוני המלכות העדכניים.
דא עקא, לאחר שלוש מאות תשעים ושבע נסיונות עקרים, ועוד חמש מאות ושלוש עשרה מוצלחים חלקית החליט עורבנו הקנאי שזה לא בשבילו, בדיוק כמו גבר על עקבים הוא פשוט לא בנוי לזה...
לתדהמתו כשפנה לשוב העירה, להספיק את ארוחת הערב בפגרייה, כשלו רגליו זו בזו ולא הצליח ללכת. הוא ניסה שוב ושוב אך הליכתו נשתבשה!
בלית ברירה עשה את שארית הדרך בתעופה, רק כדי לגלות שהפגרייה כבר ננעלה, מדוכדך עוד יותר התעופף אל קינו בדיוק בזמן, בכדי לראות את יונהלה מטפסת אל קינה בחינניות ובחיוניות.
למחרת ההליכה לא השתפרה, הוטרינר העירוני טען שזהו סינדרום הקנאופוביה הפוגע באחד לעשרת אלפים עופות עם רקע תורשתי מובהק בעיקר אצל שחורי הכנף.
ומאז עורבנו הקנאי, מהדס לו בצורה מגוחכת, לא כמו אבא ואמא עורבים, גם לא כמו יון ויונה השכנים,
כי זהו חלקו של הקנאי,
מה שחמד לא קיבלו,
ומה שהיה פעם אינו!
ישנם הרבה הומוריסטים רבים בעולם, אך לא כולם שנונים, ברמה הויזואלית זה לא כ''כ משנה מכמה טעמים שכתבו לעיל, אך בכתיבה הומוריסטית השנינות קריטית!
ובקטע הזה אם לא נולדת עם זה, כנראה שגם תמות/י בלי זה...
וזה מזכיר לי את הקטע הבא:
הלך לו העורב בצידי דרכים שחור מדוכא ועורבני למדי.
רגשות הקנאה והקנאות שרכש לעצמו בצאתו מתיבת נח צצו ועלו אחת לתקופה, וזו היתה אחת מהן.
בדרכו להשיג את ליטרת הבשר היומית שלו פגש ביונה השכנה ממול, מהדסת מולו ברוב פאר והדר כטווס נפוח, כל הליכתה אומרת מלכות.
מי היא האפורה הגאוותנית הזו, חשב לעצמו בזעף שוכח את גווניו השחרחרים, מהדסת לה ברוב חשב כאילו היא מלכת העופי...
זעף ניסה להמשיך בדרכו, אך זכר הסצנה המבישה מימות המבול, בה הוא העורב הנכבד הוחלף ביונה פשוטה בשליחות הגורלית ההיא שב והציף את מראה שכנתו המעודנת הצועדת בהדר רב.
בפרברי העיר, היכן שעופות מהוגנים מדירים רגליהם צץ לו רעיון: אם היצורה הקטנה והמכוערת ההיא סיגלה לעצמה גינונים כה מלכותיים, אני המפואר שבעופות גזע שחרחרים, ודאי אצליח לרכשם!
וכך בעודו מפנה ראשו ימין ושמאל, מוודא כי אין איש, החל מתאמן על הליכה מהודסת לפי גינוני המלכות העדכניים.
דא עקא, לאחר שלוש מאות תשעים ושבע נסיונות עקרים, ועוד חמש מאות ושלוש עשרה מוצלחים חלקית החליט עורבנו הקנאי שזה לא בשבילו, בדיוק כמו גבר על עקבים הוא פשוט לא בנוי לזה...
לתדהמתו כשפנה לשוב העירה, להספיק את ארוחת הערב בפגרייה, כשלו רגליו זו בזו ולא הצליח ללכת. הוא ניסה שוב ושוב אך הליכתו נשתבשה!
בלית ברירה עשה את שארית הדרך בתעופה, רק כדי לגלות שהפגרייה כבר ננעלה, מדוכדך עוד יותר התעופף אל קינו בדיוק בזמן, בכדי לראות את יונהלה מטפסת אל קינה בחינניות ובחיוניות.
למחרת ההליכה לא השתפרה, הוטרינר העירוני טען שזהו סינדרום הקנאופוביה הפוגע באחד לעשרת אלפים עופות עם רקע תורשתי מובהק בעיקר אצל שחורי הכנף.
ומאז עורבנו הקנאי, מהדס לו בצורה מגוחכת, לא כמו אבא ואמא עורבים, גם לא כמו יון ויונה השכנים,
כי זהו חלקו של הקנאי,
מה שחמד לא קיבלו,
ומה שהיה פעם אינו!
