הנושאים החמים
הנושאים החמים
בסד
1.
'ליקי, שמעת את החדשות של אברמוביץ?' אני עמדתי בחדר מדרגות, פסיעה ליד היציאה. זוכרת את זה כמו הרגע. 'אה, החתונה, כן... לא מתאים להם הסטייל הזה, הא?' ליקי נברה נמרצות בין השקיות שבידיה, חפשה את הבקבוק.
'לא, לא החתונה...' שושי צחקקה 'החתונה זה עוד הקטע הפחות מסעיר. החתן המהולל שלהם, רוכב ברחבי העיר...' 'רוכב? מה את מתכוונת, כאילו, יש לו רשיון?? מוזר, לא מסתדר עליהם...' ליקי מצאה את הבקבוק, לגמה בקולניות. 'כן, עזבי, כל הזוג הזה... לא קשור אליהם בכלל, חחחח, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם 'אברמוביץ' המתלצ"ים', יתאים להם בול' הן צחקו ביחד. אני התכווצתי. מתכווצת גם עכשיו. מתלצ"ים?
'כן, אז מה התחלתי לומר?' שושי חזרה לנושא 'אה, החתן... אני ואח שלי ראינו אותו, היינו בשווווק, הוא רוכב על קורקינט, כאחרון הפרחחים... חולצה בחוץ, מכנסי ג'ינס...' 'קרועים?' ליקי חייכה. אני נשענתי על הקיר, השקית נדבקה לאצבעותי המזיעות.
'טוב נו אל תגזימי. עוד רגע תפנטזי לי שהוא מרכיב את כלתו מאחורה...' הן שוב צחקו, תוקעות בי סכינים. 'רגע, רגע' שושי שאלה. ציפור קטנה זמזמה לי בלב שאולי היא תחזור בה מהג'ינס, או הקורקינט, או המתל"צים. 'בחתונה, הוא לא ירכיב אותה על אופנוע?' הן שאגו מצחוק. אני נקרעתי.
תוקעת את הראש בתוך הכרית. שקט! די!
עד החתונה הוא עוד היה בסדר. האמת, פעם אפילו אהבתי אותו. אז במקום זקן כמו האחים החניוקים של החברות היתה לו רעמת שיער קטנה, נו, למי אכפת. ועכשיו... חיוך מריר עולה על פניי. העגילים הענקיים של שרית והצחוק שלה מצלצלים לי באוזניים. הבלורית הענקית שהתפשטה לאורך ולרוחב מצחו של רוני מתעקשת לקפץ מול עיניי העצומות. שונאת אותם! פשוט שונאת!
רוצים לגור ברעננה, לכו תגורו שם. מצידי, בהונולולו. שם אתם גם יכולים להסתובב עם ג'ינסים, וחולצות בכל הצבעים. ואיך שכחתי את הנעליים, לבנות בוהקות מהבהבות. אתם יכולים גם סט, רוני ושרית החמודים שלובשים בדיוק אותן נעליים. אבל למה בבני ברק??? למה???
הפלאפון שלי מצלצל. לא רוצה לענות. מתעלמת. שתי דקות, והוא מצלצל שוב. מציצה במסך. אוף. שוב נחמי, היא תשמע שהם באים לשבת ושאין לי כוח בשבילם, ותתחיל עם ההטפות שלה. עונה בכל זאת. כן. אני מצוברחת ואין לי כוח. כן, אני יודעת שלא עניתי כבר מהצהריים ואין לי סבלנות אלייך עכשיו. 'הם באים! ידעתי' היא מריעה בנצחון. 'תקשיבי, חני מותק, אל תקחי את זה כל כך קשה. אין מה לעשות, יש להם תקופה קצת מורכבת, מכל מיני בחינות... ' היא מדברת ומדברת, זה עובר לי מעל האוזניים. מעניין באמת איך היא היתה מתמודדת במקומי. חיוך קצת אמיתי עולה סוף סוף על השפתיים שלי. מגחכת.
'מה מצחיק? לא שמתי לב שאמרתי משהו מבדר' היא מתקדרת. אני מרגישה ענני סערה באופק, ממהרת להרגיע: לא בגללך. סתם נזכרתי במשהו. אה, ותקשיבי, אני חייבת לסיים, צריכים פה את העזרה שלי, הרי יש אורחים חשובים לשבת... 'באמת!' היא נושפת בחוסר אמון 'עוד רגע תגידי שהשתכנעת ממני...' 'אם את כל כך מאמינה שזה עוזר, למה את עושה את זה כל פעם?' נושכת את השפתיים. השתיקה מהצד השני אומרת שהיום באמת הגזמתי. 'למה את כזאת, חני?' היא נאנחת כמו איזו סבתא זקנה. אני מרכינה ראש, מתכוננת לשטפון. הוא לא מגיע. השיחה מסתיימת, טעם קצת מר.
אני הולכת לעזור. יש לנו אורחים חשובים השבת, לא?
1.
'ליקי, שמעת את החדשות של אברמוביץ?' אני עמדתי בחדר מדרגות, פסיעה ליד היציאה. זוכרת את זה כמו הרגע. 'אה, החתונה, כן... לא מתאים להם הסטייל הזה, הא?' ליקי נברה נמרצות בין השקיות שבידיה, חפשה את הבקבוק.
'לא, לא החתונה...' שושי צחקקה 'החתונה זה עוד הקטע הפחות מסעיר. החתן המהולל שלהם, רוכב ברחבי העיר...' 'רוכב? מה את מתכוונת, כאילו, יש לו רשיון?? מוזר, לא מסתדר עליהם...' ליקי מצאה את הבקבוק, לגמה בקולניות. 'כן, עזבי, כל הזוג הזה... לא קשור אליהם בכלל, חחחח, לדעתי הם יכולים לתלות שלט על הדלת שלהם 'אברמוביץ' המתלצ"ים', יתאים להם בול' הן צחקו ביחד. אני התכווצתי. מתכווצת גם עכשיו. מתלצ"ים?
'כן, אז מה התחלתי לומר?' שושי חזרה לנושא 'אה, החתן... אני ואח שלי ראינו אותו, היינו בשווווק, הוא רוכב על קורקינט, כאחרון הפרחחים... חולצה בחוץ, מכנסי ג'ינס...' 'קרועים?' ליקי חייכה. אני נשענתי על הקיר, השקית נדבקה לאצבעותי המזיעות.
'טוב נו אל תגזימי. עוד רגע תפנטזי לי שהוא מרכיב את כלתו מאחורה...' הן שוב צחקו, תוקעות בי סכינים. 'רגע, רגע' שושי שאלה. ציפור קטנה זמזמה לי בלב שאולי היא תחזור בה מהג'ינס, או הקורקינט, או המתל"צים. 'בחתונה, הוא לא ירכיב אותה על אופנוע?' הן שאגו מצחוק. אני נקרעתי.
תוקעת את הראש בתוך הכרית. שקט! די!
עד החתונה הוא עוד היה בסדר. האמת, פעם אפילו אהבתי אותו. אז במקום זקן כמו האחים החניוקים של החברות היתה לו רעמת שיער קטנה, נו, למי אכפת. ועכשיו... חיוך מריר עולה על פניי. העגילים הענקיים של שרית והצחוק שלה מצלצלים לי באוזניים. הבלורית הענקית שהתפשטה לאורך ולרוחב מצחו של רוני מתעקשת לקפץ מול עיניי העצומות. שונאת אותם! פשוט שונאת!
רוצים לגור ברעננה, לכו תגורו שם. מצידי, בהונולולו. שם אתם גם יכולים להסתובב עם ג'ינסים, וחולצות בכל הצבעים. ואיך שכחתי את הנעליים, לבנות בוהקות מהבהבות. אתם יכולים גם סט, רוני ושרית החמודים שלובשים בדיוק אותן נעליים. אבל למה בבני ברק??? למה???
הפלאפון שלי מצלצל. לא רוצה לענות. מתעלמת. שתי דקות, והוא מצלצל שוב. מציצה במסך. אוף. שוב נחמי, היא תשמע שהם באים לשבת ושאין לי כוח בשבילם, ותתחיל עם ההטפות שלה. עונה בכל זאת. כן. אני מצוברחת ואין לי כוח. כן, אני יודעת שלא עניתי כבר מהצהריים ואין לי סבלנות אלייך עכשיו. 'הם באים! ידעתי' היא מריעה בנצחון. 'תקשיבי, חני מותק, אל תקחי את זה כל כך קשה. אין מה לעשות, יש להם תקופה קצת מורכבת, מכל מיני בחינות... ' היא מדברת ומדברת, זה עובר לי מעל האוזניים. מעניין באמת איך היא היתה מתמודדת במקומי. חיוך קצת אמיתי עולה סוף סוף על השפתיים שלי. מגחכת.
'מה מצחיק? לא שמתי לב שאמרתי משהו מבדר' היא מתקדרת. אני מרגישה ענני סערה באופק, ממהרת להרגיע: לא בגללך. סתם נזכרתי במשהו. אה, ותקשיבי, אני חייבת לסיים, צריכים פה את העזרה שלי, הרי יש אורחים חשובים לשבת... 'באמת!' היא נושפת בחוסר אמון 'עוד רגע תגידי שהשתכנעת ממני...' 'אם את כל כך מאמינה שזה עוזר, למה את עושה את זה כל פעם?' נושכת את השפתיים. השתיקה מהצד השני אומרת שהיום באמת הגזמתי. 'למה את כזאת, חני?' היא נאנחת כמו איזו סבתא זקנה. אני מרכינה ראש, מתכוננת לשטפון. הוא לא מגיע. השיחה מסתיימת, טעם קצת מר.
אני הולכת לעזור. יש לנו אורחים חשובים השבת, לא?
?) 
