השיימינג ה'מתוק'
איזו מחלה הוכרזה על ידי האו"ם כמגיפה של המאה העשרים ואחת? ספוילר: לא הקורונה.
מסתבר שיש מחלה עמידה שנמצאת כאן כדי להישאר. ולא, חיסונים לא יהיו כלי יעיל כנגדה.
ניחשתם נכון. הסוכרת.
אבל בניחוש זהיר גם אתם לא יודעים כמה נפוצה המחלה.
בשנת 1990 עמד מספרם של חולי הסכרת בישראל על כמאתיים אלף חולים. כיום מוערך מספרם בכחצי מיליון. זאת לצד לפחות חצי מיליון נוספים הנמצאים במצב טרום סוכרת. על פי הערכות המומחים עוד כמאתיים אלף חולים במחלה אך אינם מאובחנים.
מדאיג? ובכן, מסתבר שלא רק אתכם.
בכל העולם בכלל, וישראל בפרט, הושמה מטרה דחופה: לעורר את הציבור לשמור על אורח חיים בריא ולעודד פעילות גופנית קבועה במטרה לבלום את התפשטות המחלה.
ב - 2015 לדוגמא האגודה לסוכרת נעורים (סוג 1) בישראל השיקה קמפיין במסגרת חודש המודעות העולמי לסוכרת, בשם "סוכרת יכולה לפגוע בכולם". כל לבב דווי וכל ראש לחולי... לב מי לא יחרד?
אבל המספרים רק הכפילו את עצמם. על כן במהלך השנים הבאות חוקקה הכנסת מספר חוקים שכולנו מכירות: החל מתוויות ה'סוכר בכמות גבוהה' וכלה בהעלת מס על משקאות מתוקים.
הגדילו לעשות גופים כאלה ואחרים שהחליטו שבמלחמה כל האמצעים כשרים, וכלי הזין שהם בחרו להשתמש הם משוננים, חדים ודוקרים: אזהרות אימה וקמפיינים מסמרי שיער על קטיעת איברים ומוות בטרם עת, וזו רק דוגמא. החרדה הטבעית המתלווה למילה 'סוכרת', מוכיחה שהעבודה הקשה הצליחה.
ההבדל התהומי ש(כנראה) לא נחשפתם אליו מעולם:
התורה שלנו שהיא תורת חיים מצווה עלינו לשמור על החיים והבריאות, והראשונים שאמורים לשמוח על המגמה הזו, אלו אנחנו - שומרי התורה. אך תתפלאו לשמוע שיש בציבור שלנו אנשים שחיים בסבל לא הגיוני בגלל התופעה הזו.
בתוך כל הרעש התקשורתי שחוגג בעולם, אין לאף אחד מושג, או אינטרס ליידע - שמחלת הסוכרת מחולקת לשתי קבוצות…
בעוד הסוכרת TYPE 2/מבוגרים, שהוכרזה כמסכנת חיים, ניתנת למניעה או מובילה חלילה להסתבכות - תאומתה, סוכרת TYPE 1 סובלת משיימינג כואב מאד. תתפלאו לשמוע, אך בישראל חיים למעלה ממאה אלף[!] סוכרתיים סוג 1 בשלווה וברוגע. שום סכנה לא אורבת לפתחם במקרה שהם מקפידים על איזון הסוכר. כן כן, לא טעיתם: יש אפשרות לטפל בסוכרת סוג 1 ולחיות איתה בצורה רגילה, תקינה ובריאה. אז אולי הגיע יום התגלית, היום בו נסיר את אשמת ה'בוגד' מהסוכרתיים המתוקים שחיים פה בארץ, וסובלים על לא עוול בכפם.
רוב מוחלט של הסוכרתיים בארץ סובלים מסכרת סוג 2...
הגיע הזמן לתת את הבמה ולשמוע את צעקתם השקטה של האחוזים הבודדים, שחווים יום יום יחס פוגעני ומכאיב, ובלי סיבה.
אז לפני הכל – גילוי נאות: עבורי מחלת הסוכרת היא אינה רק עוד מושא לכתבה. הסוכרת עבורי היא אורחת קבע בביתי כבר למעלה מ20 שנה: אני אמא לבחור סוכרתי מתוק מדבש. אפשר לומר שאני משוחדת, ושכל אמא אומרת דברים דומים על הבן שלה... אבל אני זכיתי לראות בחוש כמה מתיקות הסוכרת משפיעה עלינו. לא רק על הבן שלי – אלא על כל המשפחה. אני תמיד אומרת שהסוכרת היא ההתמודדות הכי מאוזנת בעולם... מצד אחד – סוכרתיים מנהלים סדר יום שגרתי ורגיל לגמרי, מה שלא הופך אותם לשונים, ומצד שני – הסוכרת פותחת בהם צוהר להיכל המתמודדים, אלו שזוכים לגדול כל רגע ורגע בחיים ולהיות קרובים לריבנו של עולם. כשאני רואה מולי סוכרתי – הרגש הראשון שעולה בי זוהי הערכה עצומה ואינסופית. אני רואה מולי אדם שהקב"ה בחר לתת לו את האחריות היקרה מכל – החיים. הרב שטיינמן זצוק"ל תמיד היה אומר ש'לרופא ניתנה אפשרות לרפות'. וסוכרתיים הם הרופאים של עצמם... ועוד יש להם תעודת רופא מהקב"ה! אז אני שולחת בלב מעריך ואוהב את הערכתי לכל סוכרתי וסוכרתית בארץ. אל תשכחו מאין באתם! נצלו את האימון הגדול שהקב"ה נתן בכם.
נותר לי דבר אחד להוסיף: המון בריאות!
מירי.
את רחל פגשתי באחד הכנסים שערכה האגודה הישראלית – חרדית לסוכרת נעורים. התואר 'סוכרתית' שמודבק למצח שתינו כבר שנים ארוכות - יצר ביננו חיבור מהיר ומתוק. רחל היא השראה. היא בחורה סוכרתית ומתוקה מאד שפועלת בכמה מישורים להעלאת מודעות סוכרתית נכונה. כמה מילות הקדמה לפני שתזכו גם אתן להכיר אותה: הגישה של רחל היא שיתוף בסוכרת ומה שהיא כוללת, בשביל להעלות מודעות ציבורית לאט לאט. טיפה ועוד טיפה יחברו לבסוף, היא מאמינה, לנחשול מים עוצמתי שיסלק מהדרך את המהמורות.
קודם כל, רחל, ספרי לנו על עצמך.
"אז נעים מאד", מחייכת רחל חיוך מתוק. "אני רחל, והשנה אני חוגגת את הבת - מצווה של הסוכרת שלי. את הסוכרת קיבלתי בגיל יחסית צעיר, 8, מה שהשפיע על ההחלטה של ההורים שלי - לנהל חיים גלויים ושיתופיים לגביי הסוכרת".
לא כל הסוכרתיים בוחרים לשתף, אני יודעת. אבל הבמה נתונה לרחל... יש סוכרתיים סודיים, רחל, מה הסיבה לכך?
רחל צוחקת. "הרוב המוחלט של הסוכרתיים הם סודיים. והאמת שזה דיי מתחלק: סוכרתיים שקיבלנו סוכרת בגיל צעיר - הגיוני שלא יסתירו את הסוכרת. כאלו שקיבלו אותה בגיל מאוחר יותר - לרוב יעדיפו להמשיך את החיים במתכונת הרגילה, ולהסתיר את הסוכרת. אבל", היא מבהירה בסבר פנים כאוב, "שמעתי לא סיפור ולא שניים על הורים שהחליטו להסתיר את הסוכרת, גם בגילאים ממש קטנים... סיפרה לי נערה שקיבלה סוכרת בגיל 5(!), והוריה החליטו להסתיר את הסוכרת קולקטיבית. היא תארה מסכת חיים איומה: קודם כל, בתפיסה של ילד - אם החליטו לשמור משהו בסוד - כנראה יש סיבה מאד לא נעימה לעניין. כנראה הסוכרת זה בושה, זה דבר שאסור שישמעו עליו. דבר שני, ההתנהלות של הסכרת גם כך היא דבר שמצריך אנרגיה. להוסיף לזה את הדאגה וההיסטריה ש'אולי יראו ואולי יגלו'?... אלו חיים קשים מאד. כל, אבל כל הסוכרתיות ששמרו על הסוכרת בסוד - אומרות ששמירת הסוד הרבה יותר קשה מההתמודדות הטכנית של הסוכרת, ושהיא לפעמים באה על חשבון האיזון".
ובואי תסבירי רחל, מה העניין באמת לשמור בסוד?
רחל מחייכת חיוך אירוני. "הסיבה זה ה'שיימינג'. התפיסה החברתית כלפי סוכרת היא חסרת קשר למחלה עצמה, וההתמודדות איתה היא לא פיקניק... באופן אישי ההורים שלי חינכו אותי מגיל 0 לשים פס על החברה, ולעשות תמיד את מה שנכון, ולא את מה שקל. אני רואה בסוכרת חותמת מתוקה מאלוקים, ואני אצטט את מה שאמר לי אבא שלי, בבית החולים כשגילו את הסוכרת: "רחל, הקב"ה מנסה את מי שהוא אוהב. הקב"ה רוצה אותך הכי קרוב אליו. הוא רוצה להיות בחיים שלך כל הזמן... תראי כמה אנשים יש בחיים שלך. תראי כמה בנות יש בכיתה, בבית ספר, בשכונה, במשפחה. במי הקב"ה בחר? דווקא בך. את מבינה כמה את מיוחדת? את מבינה כמה כח יש לך?"
"לצערי, לא כולם זכו לחיות עם הגישה הזו... היא דורשת אומץ וחוסן. לאף אחד לא נעים שמדביקים לו את תוויות ה'חולה', שמביטים בו בעין מרחמת ומסכנה... לא עדיף להישאר נורמלי בעיני הסביבה השיפוטית והמבקרת?" *
ויש סיבה לעין המסכנה? אני מעיזה לשאול (רק כי אני יודעת את התשובה...)
רחל עכשיו צוחקת ממש. "אחד הדברים האהובים עלי, זה המשפט הקבוע שחוזר על עצמו בכל מערכת יחסים שאני מקיימת: חברה, שכנה, או מה שלא יהיה: "רחל, אני חייבת להגיד לך, את כזו מיוחדת!!! אי אפשר לשים עליך 'סוכרתית'. איך את חיה רגיל!!! את ממש כמו כולן!!!"
"והאמת היא שאין סיבה שלא. וכל מי שמכיר סוכרתי או סוכרתית יכול להעיד על כך. עם המכשור המתקדם והטכנולוגיה המתקדמת - הטיפול בסוכרת הולך ונהיה קל. בפן הרפואי סוכרתי מאוזן מוגדר כמו כל אדם אחר ונורמלי, והוא לא מוגבל בשום דבר ובשום תחום".
אז מה כן? הרי אחרי הכל סוכרת זאת מחלה. מצד חיי הסוכרתיים ב"ה רגילים ונורמלים, ומצד שני - הסוכרת היא כן התמודדות.
"אני אסביר את העניין: אם תבוא אישה גויה ותסתכל על חיי היום יום שלנו, כבנות חרדיות ב"ה, היא תוכל לטעון ששגרת החיים שלנו מורכבת יותר? בהחלט כן! ביהדות לא עושים מה שרוצים, יש תנאים חוקים והגבלות שאנו חייבים לציית להם. הסוכרת היא בדיוק אותו הדבר: היא מביאה בכנפיה שגרת חיים מעט יותר מורכבת מאדם רגיל. אתן דוגמא: כשנערה 'רגילה' רוצה לאכול לחם, היא נוטלת ידיים ומברכת. כשנערה סוכרתית רוצה לאכול לחם - היא נוטלת ידיים, מברכת, ומזריקה אינסולין. ההגדרה של סכרת - זה 'סדרת'. לסדר יום שלנו נוספו כמה פעולות טכניות שחוזרות על עצמן בלי גיוון. ההרגל מטמיע את הפעולות הללו, ולכן, סוכרתי מאוזן אפילו לא מרגיש שהחיים שלו שונים משאר האנשים בעולם. והוא גם צודק". היא מוסיפה בקריצה.
לסוכרת נעשה עוול. מה הפתרון לזה, לדעתך?
"התקשרה אלי חברה יום אחד", רחל עונה באחד הסיפורים המעודדים והנותנים משמעות לעשייה המבורכת, "ואמרה שהיא רוצה להודות לי. על מה? ובכן, "אחותי הקטנה קיבלה אתמול סוכרת, ובזכותך אני מכירה את הסוכרת, ויודעת שאפשר לחיות איתה בצורה רגילה. הרגעתי את המשפחה שלי, וברוך השם במקום להיבהל ולבכות ההורים שלי משקיעים את כל האנרגיה בהסתגלות למצב. תודה, רחל, תודה".
תופעת ה"מכר הבודד" לדידה של רחל, מכה גלים קטנים, אדוות, שמשפיעות טוב בעולם. היא מספרת לנו על הצעות שידוכים מתוקות שהפכו לבתים כשרים בישראל בזכות מכר אחד שלא הסתיר את הסוכרת, ונתן לעולם סביבו להיווכח שעם התנהלות נכונה ובריאה אדם סוכרתי זוכה לחיים תקינים ומאושרים.
"אדם סוכרתי שמחליט שלא לחיות בסוד - משנה את התדמית לסביבה שלו. יום אחד - ונקווה שביאת גואל צדק תגנוז את היום הזה, הסוכרת תקבל את המקום הראוי לה. זה הפתרון".
ובכל אופן, יש צורך בהעלאת מודעות קולקטיבית. ויעיד על כך הריאיון והפעילות הציבורית בנושא זה.
"אנחנו חיים בעולם שקצב המחיה בו מהיר", מחייכת רחל. "חייבים להדביק את קצב... והנושא חייב לעלות למודעות בסדר גודל תקשורתי. זה פשוט עוול, שניתן לתיקון, ואין סיבה שלא נתגייס כולנו לתקן את הטעון תיקון. אצל אחינו הטועים הסוכרת אינה מהווה משקל לשום כיוון, כיוון שהחיים החילונים, לצערנו, ליברליים ופתוחים. אך וודאי ובוודאי שאנו, הציבור הקדוש ששואף כל חייו לדבוק באמת, צריכים למצוא אותה גם בנושא הזה".
מה גדולי ישראל חושבים על הסכרת? אני מנסה לאתגר.
"באופן כללי, אני לא חושבת שאי מי ניגש לשאול", אומרת רחל. "אך מההתנהלות השוטפת ומסיפורים ניתן ללמוד על הרוח הנושבת. לא אחד ולא שניים ניגשו לרב חיים קנייבסקי זצוק"ל להתייעץ בנושא שידוכים לסוכרתיים. רב חיים היה מורה לצאת לפגישות מבלי לספר לצד השני על הסוכרת עד לפגישה שלישית... (לכאלו ששמרו על הסוכרת בסוד). זה מראה לנו שדעתו הקדושה של רב חיים הייתה שסוכרת היא לא גורם שיש בכוחו לעצור חיים נורמליים או מניעה לנישואים תקינים. אך כיוון שידע שהדעה המוקדמת, או ה'סטיגמה' שיש לאנשים יכולה לגרום להם להפסיד את השידוך שלהם(!), הוא הורה להסתיר... כביכול, בעיננו הקטנות הדבר נתפס כאי הצמדות לאמת במאה אחוז, אך רב חיים הורה לנו את דעת התורה בנושא, וכמה חשוב לעסוק במודעות בנושא הזה.
אגב, יש קשר מרגש בין הסוכרת ליהדות", מחייכת רחל בגאווה. "הרופאה שלי סיפרה לי, שמטופלים דתיים בהכרח ובאופן מובהק מאוזנים יותר מכאלה שלא זכו לחיות עם האמת". אשרינו מה טוב חלקנו, שהתורה שלנו היא תורת חיים.
וואו, אני מסכמת את הריאיון המרתק הזה. מה המסר שלך לסיום, רחל? ומה החזון שלך בנושא?
"א' כל - שהסוכרת תקבל יחס של כבוד מצד הסוכרתיים עצמם. סוכרתי שחי באמונה שהקב"ה דופק על הקנקנים החזקים- הוא נהיה חזק בעצמו. וכשאדם חזק ושלם עם עצמו- הוא יכול להשפיע הלאה על אחרים.
וב' כל - זה שסטיגמה על הסוכרת תרד. זה לא מגיע לה, ולא לנו... וזה יקרה רק אם אנשים סוכרתיים יפסיקו להתבייש ולהסתיר. כשאדם חיצוני רואה התנהלות תקינה ונורמלית של אדם סוכרתי - הדעה שלו משתנה! ואין לכם מושג כמה ההשפעה הזו גדולה, ואולי לעולם לא תדעו. לא מזמן שמעתי על נערה סוכרתית שהתארסה לבן של מתנדב במד"א, שפשוט מכיר את התחום ויודע שנערה סוכרתית היא נערה רגילה לכל דבר. ואם הוא לא היה יודע? יתכן והבן שלו היה מפסיד את ה'בעשרט' שלו... כל אחד שכן יודע, כל אחד שמשנה את הדעה שלו בזכותכם- השכר שמור לכם לנצח. אני מבינה מאיפה נובעת הסטיגמה", מסכמת רחל, "אני מבינה שהעולם לא יוכל להתנהל בלי סטיגמות, אבל אני מבינה שצריך תמיד לבדוק מה עומד מאחורי הדברים. ואולי זה מסר שניקח כולנו לחיים: אף פעם לא לקבל דברים כמובן מאליו. תמיד חשוב להסתכל ולברר מה קורה מאחורי הקלעים".
הסוכרת היא המתנה הכי גדולה שקיבלתם. היא עוד תהיה החברה הכי טובה שלכם!""
לכל סוכרתי ממוצע יש מילון רפואי שלא יבייש כל סטודנט לרפואה. בשביל להסביר לכם אותו- פנינו למומחים... עד עכשיו שמענו את קול העם, ומה לרפואה יש להגיד?
הבמה נתונה לפרופסור
יעל לבנטל, מנהלת המכון לאנדוקרינולוגיה וסוכרת, בביה״ח לילדים ע״ש דנה - דואק, מרכז רפואי תל-אביב ע״ש סוראסקי (איכילוב).
פרופ' יעל עוסקת בתחום הסוכרת כבר למעלה מ - 20 שנה, והדבר הראשון שהיא מבקשת זה להבהיר לנו שעלינו להפנים שההתפתחות הטכנולוגית והמדעית אמורה להשליך גם על התודעה שלנו: "הסוכרת של 2023 היא לא אותה הסוכרת של פעם... עם התפתחות המכשור והידע הרפואי הטיפול בסוכרת הופך להיות פשוט יותר, וניתן להשיג איזון כמעט מושלם. חשוב לשים לב לזה ולא לתת לסטיגמטיות הטבעית לקחת חלק מהחשיבה שלנו. כשאומרים לנו 'סוכרת', ישר צפה בעיני רוחנו תמונה של מחטים ודקירות, תרופות ומכשירים מצפצפים... נגלה לכם שהיום סוכרתי בממוצע דוקר את עצמו אחת לשלושה ימים. וזוהי רק דוגמא. הטיפול בסוכרת היום ב"ה קל ומתקדם, כך שהגיוני מאד שתחיו לצד אדם סוכרתי ואפילו לא תדעו שהוא סוכרתי..."
בתור פרופסורית שעובדת עם אנשים סוכרתיים מסביב לשעון, לפרופ' יעל יש המלצה חמה ומתוקה: "כששואלים אותי בשידוכים לגבי מועמד סוכרתי, אני תמיד אומרת שאדם סוכרתי ששומר על האיזון שלו - נקודת הפתיחה שלו היא מצוינת: אדם סוכרתי הוא אדם אחראי, אדם שרואה את החיים במבט יותר גבוה ורחב. ובכלל - הוא יכול להיות בריא יותר אפילו מאדם בלי סוכרת... סוכרת מביאה אתה פעילות גופניות קבועה, אוכל בריא ומסודר, ומודעות כללית לבריאות. מעבר לכך, הרגישות והאמפטיה שמפתחת ההתמודדות היא ברכה ענקית.
כשאני מקבלת אלי אנשים שהצטרפו למעגל הסוכרת, אני תמיד אומרת להם: 'אתם עוד לא יודעים שהסוכרת היא המתנה הכי גדולה שקיבלתם. יקח לכם זמן לגלות את המתיקות שלה, אבל בסוף היא תהיה החברה הכי טובה שלכם'".
ומה לגבי גנטיקה?
"סוכרת סוג 1 אינה גנטית", היא פוסקת.
כשעולה על הסף הצעה של בחור/בחורה עם סוכרת, מה חשוב לברר בשביל לדעת שהמועמד/ת בריא/ה?
"אין לי עניין להפוך אנשים לרופאים", היא מחייכת, "לכן אין לי עניין לפרט על מדדים ומספרים. מה שחשוב הוא לקבל חוות דעת או מכתב מרופא שמכיר את המועמד ולשמוע ממנו באופן אישי האם המועמד בריא וכשיר לנישואין. אבל באופן כללי - סוכרתי מאוזן אינו שונה במאומה מאדם רגיל, כך שבאופן נורמלי לא אמורה להיות שום בעיה להתחתן, ושיהיה במזל טוב".
"אני מנסה להבהיר שסטיגמות ו'מה יגידו' זה לא רלוונטי כשמדובר בהצלחת חיים".
יערית אלבז, מנכ"לית עמותת 'מתאזנים', העמותה החרדית לסוכרת סוג 1, פעילה חברתית, ואם לסוכרתי. היא יזמת הפועלת בכמה מישורים בנושא הסוכרת.
אז קודם כל, יערית, תגלי לנו מה האחוזים של החרדים בתוך סיפור הסוכרת?
"האמת שקשה לדעת במדויק", פותחת יערית. "אין רישומים מדי מדויקים, אך ההערכה היא שמדובר באחוז וחצי".
הסטיגמתיות וה'שיימינג' שיש לסוכרת, מבחינת יערית, מובנים לגמרי:
"האופי הקהילתי שלנו כחרדים הוא כזה, אנחנו מגזר מוגדר עם כללים וסייגים, והגיוני לגמרי שכל דבר לא מוכר מעורר ראקציה ותהיות. החכמה היא ליצור חתך רוחב ולראות את התמונה הכוללת של הדברים. ככל שהזמן מתקדם אנשים מבינים שאין מה להתבייש במתנה שה' נתן לך, ואין סיבה להסתיר אותה, והמצד השני רואים גם עליה בהכלה ובקבלה של האוכלוסייה הכוללת".
ובכל אופן, התופעה קיימת. כיצד עמותת 'מתאזנים' פועלת בעניין?
"אני מנסה להביא למודעות שסטיגמות ׳ומה יגידו׳ הם מושגים לא רלוונטיים כאשר מדובר בהצלת חיים, בשילוב מצב כרוני שניתן לחיות ולהתמודד איתו על הצד הטוב ביותר. אין ספק שהתגובות של הסביבה משליכות על הטיפול בסוכרת. ילד שהוריו בחרו להסתיר את הסוכרת בגלל ה'מה יגידו' הוא ילד שישקיע את האנרגיות שלו בהסתרה, ולא באיזון. לא נדבר על הצלקות שעלולות להיגרם לנפש של הילד, ועל הבלבול מוחין שיגרם לו. במקום לחיות באושר ובשמחה אנשים בוחרים במסלול הקשה והחשוך, שברוב הפעמים לא מוביל לשום מקום. הורים לילדים סודיים, תנו לי לגלות לכם: רוב הסיכויים שאנשים יודעים על הסוכרת, והם פשוט מרכלים עליכם מאחורי הגב. ואני יודעת מפני שאני נמצאת בשטח...
אני מאמינה שהדרך הנכונה להתמודד עם הסוכרת היא בפתיחות ודיבור. לצורך העניין פיתחתי משחק מונופול יומי שמיועד לסוכרתיים ובני משפחתם ולסביבה הקרובה אליהם, על מנת להבין ולדעת איך מתנהל יומו של הילד הסכרתי ולעזור לו להגיע לנקודת האיזון הטובה ביותר".
ולסיום, מבקשת יערית לחזק את ידי הסוכרתיים:
"אני תמיד אומרת שסוכרתיים הם ׳החלק המשובח ביותר מהעם הנבחר׳ - יש להם מכנה משותף שחוזר על עצמו כמוטיב אישיותי. הם מלאים בהבנה, בהתמודדות ובראיה למרחוק, כי אין להם ברירה... וזה הופך לחלק בלתי נפרד מהאישיות המיוחדת שלהם. תהיו גאים בעצמכם, סוכרתיים!!!"
האמת שמאחורי הסקר.
לצורך הכתבה פרסמנו סקר, והנה התוצאות לפניכם:
כידוע, יש שתי צורות להתמודד עם הסוכרת: להסתיר, או שלא. שאלנו סוכרתיים והוריהם מה גרם להם להחליט.
נתחיל עם אלו שבחרו לשתף:
י. כ: "אין עניין להשקיע אנרגיות בהסתרה וזה לא דבר שצריך להתבייש בו". שירה: "רבים מהציבור שלנו מסתירים בגלל 'מה יגידו בשידוכים', וזה כל כך, אבל כל כך סותר את האמונה שלנו!!! הזיווג שלנו נקבע עוד בטרם נוצרנו..."
שרית: "כהורים לא רואים סיבה להעמיס על הילדה פחד חרדה, ואולי גם הבנה שאולי עשתה משהו לא בסדר שנדרש הסתרה. וסתם כך כיהודי מאמין זה בטח לא יפגע בשידוכים וכוי הכל כבר נכתב מראש".
עדינה: "כי לא עשיתי משהו רע ואין סיבה שאני יחביא מתנה שהקב"ה נתן לי ואחיה בקושי של הסתרה".
ומצד המסתירות - אלישבע כותבת: "בחרתי להסתיר בגלל היחס של החברה". תהילה ל.: "העדפתי לשמור על הסוכרת בסוד כי לא רציתי שיסתכלו עלי כעל שונה".
? האם השיתוף משפיע על הטיפול בסוכרת
90% מהמשתתפות בסקר ענו שכן. תגובות נבחרות: "בגלל ההסתרה אי אפשר לבדוק את הסוכר ולטפל בו כשאתה ליד אנשים". אם לילד מתוק כותבת: " כן, עם שיתוף רב בחיידר לא יכעס על ילד שאוכל באמצע שיעור".
קרן הולכת על כיוון אחר: "השיתוף גורם להערכה מהסביבה".
האם לדעתך החברה שיפוטית בנושא הסוכרת?
עונות פה אחד: 95 אחוזים כן.
עדי: "המודעות לסוכרת גדלה בשנים האחרונות ובאמת מי שמכיר את נושא הסוכרת לא שיפוטי בכלל".
יונה: "כל דבר שאנשים לא מכירים הם שיפוטיים לגביו-מסטגמתים (גם אנחנו), ברגע שמכירים מקרוב הכל מתהפך".
שני: "ברשתות עובדים קשה כדי להטמיע אורח חיים בריא באזרחים, וסכרת משרתת אותם היטב כאמצעי הפחדה, רק שהם שכחו להדגיש איזה סכרת... משתדלת מאוד שמי שסביבי יקבל רושם חיובי, לבינתיים הסיסמוגרף מאותת שאני בדרך הנכונה, נראה לי".
האם הסוכרת מגבילה אותך בתחומים מסוימים? ואם כן, במה?
89% טוענים שלא. ואלו שכן: "בקטנה ממש. רק לשים לב לפני יציאות ממושכות שהמכשירים מוטענים".
אילה: "כמעט ולא אבל לפעמים חשש מהיפו(ירידת סוכר) מגביל אותי בעיקר בפעילות פיזית".
חיה: "הסוכר שלי מושפע בקלות ממצבי לחץ, אז כשאני לחוצה זה מתכון לבלאגן".
שתפי אותנו בתגובות מעניינות שקיבלת על הסוכרת.
גילה: "וואו, לא רואים עליך כלום!" (זה אמור להשתקף חיצונית?)
שרה, אם לסוכרתית: "אז כשהיא חיוורת להזמין לה אמבולנס?" (יש הרבה בורות במוסדות לימוד...)
חגית: "את מאד רזה ,האם מבריאים מזה?" (התאפקתי להחמיא לה שכל הכבוד שהיא השלימה עם הגזרה שלה עד כדי כך שהיא חושבת שכולם צריכים להיראות כמותה...)
רינה: "וואו לא הייתי חושבת עלייך. את נראית נורמלית כזו". (תודה...)
במסגרת.
"גדול הדור הבא- צליאקי, או סוכרתי".
נכנס לרב שטיינמן ילד שגילו לו תקופה קצרה לפני צליאק- רגישות לגלוטן. הילד קץ בדיאטה, וההורים המודאגים לא מצאו עצה, עד שהחליטו להיוועץ בדעתו הקדושה של הרב.
הרב שטיינמן הביט בילד קטן, ושאל: "צדיק, מה תרצה להיות כשתגדל?"
הילד לא התבלבל, וענה מייד:" אני רוצה להיות גדול דור כמו הרב".
הרב שטיינמן חייך את חיוכו המאיר וענה: "ואתה גם תהיה. אני אסביר לך למה. אני מסתכל על הדור של היום, וכולם מפונקים... ילד רוצה משהו- הוא מקבל אותו מייד. מי יהיה גדול הדור הבא? איזה ילד יכול לשלוט בעצמו? לא להיכנע לתאוות שלו? לדחפים שלו? בדור כל כך מפונק...
ילד שמתמודד עם רגישות מסוימת, עם צליאק, עם סוכרת- הוא יהיה גדול הדור הבא! כי הוא יודע להתגבר! הוא יודע להילחם! הוא יהיה הגדול הדור הבא!
---
המשפטים הכי עילגים ומצחיקים שסוכרתיות מקבלות על הסוכרת:
"מה, יש לך סוכרת? אפשר לחיות עם זה?" (מה, אני נראית לך מתה?)
"תגידי, בגיל 18 זה הופך לסוכרת מבוגרים?"
"קראתי שסוכרת מקצרת את תוחלת החיים. זה נכון?" (תהיי איתי בקשר כל יומולדת. נשתדל לעדכן).
"יש לשכן של דודה של אחותי סוכרת, והוא הצליח להתרפא מזה בעזרת שיטה טוקיו- הודית".(כיף לו).
"יש לך לפעמים חשק למות?" (עכשיו נגיד)
"סוכרת זה שיש מידי הרבה סוכר או מידי קצת?" (אני הולכת לתבוע את מי שהמציא את השטות הזו).
"כשיש לך מידי הרבה סוכר את צריכה לאכול מלח?" (הגוף הוא לא מיקסר, חביבתי).
"זה מסוכן, סוכרת?"(זה מסוכן סוכרתית עצבנית).
"סוכרת? בסדר, תהיי מאוזנת יעבור לך".( אמן!)
"אה, את סוכרתית! (בנימה כזו של פרופסורית שיודעת הכל). אז מה, את עם רגל תותבת?"
---
* כמובן וכמובן שהוראת רב לגבי התמודדות עם הסוכרת היא מעל לכל דעה. הכתבה עוסקת בפן הציבורי והכללי, ולא האינדיבידואלי.
מהי סוכרת?
סוכרת הינה מצב סטטי של אדם שמערכת תאי האינסולין בלבלב שלו אינה פועלת. בדומה לחום, גם הסוכר צריך להיות בדם במידה מאוזנת. הסוכר הוא האנרגיה שהגוף צורך, ובלעדיו אין לו קיום וחיים.
האחראי לשמירה על איזון הסוכר הינו הורמון המופרש מהלבלב הנקרא 'אינסולין'. אינסולין הוא המפתח לתאי הגוף, והוא דואג לווסת את הצורך של התאים בסוכר באינטגרציה עם הדם.
על סוכרתי לדאוג לאיזון הסוכר שלו בעצמו, וזאת ע"י מעקב אחרי רמת הסוכר שלו בדם, הזרקת אינסולין חיצוני לפני ארוחות, ובקיצור: לדאוג לתפעל את עניין הסוכר במקום הלבלב.
יש שני מצבי קיצון (שקורים גם לכל אדם) בסוכר: 'היפוגליקמיה' - מצב בו חסר לגוף אינסולין, והפתרון הוא שתייה/אכילת משהו מתוק, ו'היפרגליקמיה' - מצב בו רמת הסוכר בדם גבוהה מהנצרך.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
