הנושאים החמים
הנושאים החמים
ב"ה
הייתי שכירה. עבדתי בעבודה טובה אך תובענית, כל יום שמונה שעות, לקום מוקדם בבקר , לארגן את כל הפיצקלאך, להלביש להאכיל לפזר במעונות ובגנים להעביר כרטיס תוך כדי סידור הדופק מהריצה המטורפת ומבטים חפוזים לכיוון המנהלת לוודא שהיא כועסת רק קצת ולא ממש מתפרצת.
בשעה ארבע הייתי מגיעה למעון ישר מהעבודה לא מספיקה לנשום וכבר משמרת שניה, יחס לילדים, משחקים, אוכל, בישולים כביסות, השכבות וכבר מגיע יום עבודה נוסף וחוזר חלילה.
בסוף החודש הגיע התלוש, נחמד, הייתי אומרת, סכום שמכסה את המעונות ועוד קצת טיטולים, לא יותר.
יום אחד נפל לי האסימון.
זה היה אחרי כנס מיוחד של מט"י באזור מגורי, יצאתי מהכנס וידעתי. זהו, אפתח עסק, אהיה עצמאית, אעבוד בשעות שנוחות לי, אגרוף הון, אעסיק עובדות תחתי ואוכל לנוח.
היה לי רעיון מבריק, שכל יועצי הכלכלה ששמעו עליו, תמכו ועודדו וזרזו אותי ליישם, והתחלתי.
הקמתי עסק בשתי ידי, התחלתי לעבוד, לא שמונה שעות כמו בעבודה הקודמת אלא עשרים וארבע שעות, כן. עשרים וארבע וגם זה לא היה מספיק.
בעלי גויס גם הוא בלית ברירה לעבודה הקשה. שנינו כמעט לא ישנו לילות.
העסק גדל וצמח הלקוחות התרבו מיום ליום, התחזיות התממשו מעל המצופה. ישתבח שמו.
פעם בחודש הייתי מרגישה כדור של לחץ בחזה, זה היה כאשר קבלתי טלפון מהנהלת חשבונות, אנא הכיני כסף למע"מ.
כן, אני זאת שעבדתי קשה, לא ישנתי בלילות, עמדתי בלחץ התשלומים, התנהלתי מול ספקים, סחבתי על גבי סחורה עד שגופי נחלש, ניהלתי את העובדות וגם הייתי המנקה של המשרד.
אבל כנראה שיש לי שותפה שעבדה קשה לפחות כמוני וצריכה להרוויח, המדינה.
השותפה קיבלה את משכורתה נאמנה כל חמש עשרה לחודש.
אבל אני בעלת העסק הייתי צריכה לקחת הלוואה בשביל המשכורת שלה.
למה? מאיפה אשלם? הלקוחות אמורים לשלם שוטף פלוס אבל הפלוס נהיה עוד פלוס ועוד פלוס, עד שמחוסר ברירה נאלצתי להכניס עובדת נוספת שתהיה אחראית רק על גביית הכספים.
אבל במע"מ יש רק שוטף בלי פלוסים. יש תאריך ואסור לחרוג. מנין אביא את הכסף?
היו חודשים מזהירים, בהם נכנסו תשלומים בזמן, כבר חיכיתי בקוצר רוח לרווח, לנשימה העמוקה שאוכל לקחת, אבל הכסף שהיה תמיד הלך לרכישה חדשה של סחורה.
אבל אז הגיע סוף שנה ושוב טלפון מהנהלת חשבונות.
גברת יש מס הכנסה, צריך לשלם.
---
חיי הפכו לבלתי נסבלים.
ילדי היו חוזרים כל יום ישירות למשרד, מה לעשות אמא עובדת, צריך פרנסה או לא?
ארוחות הצהרים הפכו לקלילות וכללו שניצלוני תירס וגוונו במנה חמה ולקינוח חטיפים.
פניות רגשית ונפשית לא היתה בכלל, כל כולי תפוסה בעבודת הפרך.
כולם אמרו לי לחכות, היועצים אמרו שהעסק מוצלח וצריך רק לחכות שיכנס למסלול,
חיכיתי חודש, חיכיתי חודשיים, שנה שנתיים שלוש וזהו,
בשנה הרביעית החלטתי שלא עוד. לא מוכנה למכור את שפיותי, את נפשי, את גופי, את ילדי ואת משפחתי בעד שום הון שבעולם בפרט שההון הוא רק פאטה מורגנה.
החלטתי למכור את העסק. ומכרתי.
קיבלתי סכום הגון, ושמחתי.
תיכננתי שאקנה דירה ובדמי השכירות אשתכר, וגם אחזור להיות שכירה בעבודה קטנה.
ושוב הודעה מהנהלת חשבונות,
גברת שכחת, את לא המוכרת היחידה,
יש כאן עוד משהי שעבדה קשה לשווק את העסק, לתמחר אותו, לשבת בפגישות אין סופיות, שנסעה נסיעות ארוכות ומפרכות.
יש כאן עוד משהי שהתאכזבה ביחד איתך, וגם בכתה בלילות שאף אחד לא ראה, שכמעט איבדה את הנשימה והיתה לחוצה ימים שלימים שאולי העסק לא ימכר והחיים ימשיכו להיות גהינום. ושהבית שלה כמעט ולא תיפקד.
כן המדינה.
גם היא רוצה להרוויח משהו. מגיע לה.
היא לא מבקשת ממש חצי חצי היא מתחשבת בך ורוצה רק עשרים וחמש אחוז. על מה את בוכה. מה קרה?
זה מגיע לה בצדק וביושר, על פי חוק.
נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי הלאה, רכישת דירה.
הכסף הספיק לדירה ישנה ומוזנחת באזור לא הכי הכי אבל עדין דירה עם פוטנציאל עתידי.
ישבנו אצל העורך דין לחתימת החוזה.
תוך כדי דיבור והסבר על רכישת הדירה הוא מדווח שיגיע לנו שובר תשלום של מס ----?
מס מה? כן מס, זו לא דירה ראשונה נכון?
אז צריך לשלם.
למה למי?
למדינה.
למה? המדינה מכרה?
ועוד הוא ממשיך, מהיום תצטרכי לשלם מס על הכנסות מהשכרת הדירה.
למה המדינה קנתה?
את קנית אבל המדינה גם שותפה לקניה. לא?
לא מבינה, המדינה כבר קיבלה את שלה כל חודש בזמן העסק, קיבלה את שלה במכירת העסק, תקבל את שלה בקניית הדירה.
אבל עכשיו מה היא קשורה?
בסך הכל רציתי קצת לחיות, קצת לנשום, רק קצת!
להרוויח טיפ טיפה כסף כדי שאוכל לקנות דברים בסיסיים.
אך כנראה שבמדינה הזו, זה מצרך חוקי רק לחברי הכנסת.
בשלב זה כבר ממש התערערתי נפשית.
חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ולא רציתי לצאת.
סדר היום שלי סבב סביב פסיכיאטרים ופסיכולוגים, הלחץ האיום מן הפרנסה שיתק את כולי, הערך העצמי שלי נחת לתהומות, המצב רוח המדוכא תרם לאווירה הכללית.
הבשורה המשמחת היא שביטוח לאומי הכיר בי כנכה.
ומהיום המדינה מפרנסת אותי.
הייתי שכירה. עבדתי בעבודה טובה אך תובענית, כל יום שמונה שעות, לקום מוקדם בבקר , לארגן את כל הפיצקלאך, להלביש להאכיל לפזר במעונות ובגנים להעביר כרטיס תוך כדי סידור הדופק מהריצה המטורפת ומבטים חפוזים לכיוון המנהלת לוודא שהיא כועסת רק קצת ולא ממש מתפרצת.
בשעה ארבע הייתי מגיעה למעון ישר מהעבודה לא מספיקה לנשום וכבר משמרת שניה, יחס לילדים, משחקים, אוכל, בישולים כביסות, השכבות וכבר מגיע יום עבודה נוסף וחוזר חלילה.
בסוף החודש הגיע התלוש, נחמד, הייתי אומרת, סכום שמכסה את המעונות ועוד קצת טיטולים, לא יותר.
יום אחד נפל לי האסימון.
זה היה אחרי כנס מיוחד של מט"י באזור מגורי, יצאתי מהכנס וידעתי. זהו, אפתח עסק, אהיה עצמאית, אעבוד בשעות שנוחות לי, אגרוף הון, אעסיק עובדות תחתי ואוכל לנוח.
היה לי רעיון מבריק, שכל יועצי הכלכלה ששמעו עליו, תמכו ועודדו וזרזו אותי ליישם, והתחלתי.
הקמתי עסק בשתי ידי, התחלתי לעבוד, לא שמונה שעות כמו בעבודה הקודמת אלא עשרים וארבע שעות, כן. עשרים וארבע וגם זה לא היה מספיק.
בעלי גויס גם הוא בלית ברירה לעבודה הקשה. שנינו כמעט לא ישנו לילות.
העסק גדל וצמח הלקוחות התרבו מיום ליום, התחזיות התממשו מעל המצופה. ישתבח שמו.
פעם בחודש הייתי מרגישה כדור של לחץ בחזה, זה היה כאשר קבלתי טלפון מהנהלת חשבונות, אנא הכיני כסף למע"מ.
כן, אני זאת שעבדתי קשה, לא ישנתי בלילות, עמדתי בלחץ התשלומים, התנהלתי מול ספקים, סחבתי על גבי סחורה עד שגופי נחלש, ניהלתי את העובדות וגם הייתי המנקה של המשרד.
אבל כנראה שיש לי שותפה שעבדה קשה לפחות כמוני וצריכה להרוויח, המדינה.
השותפה קיבלה את משכורתה נאמנה כל חמש עשרה לחודש.
אבל אני בעלת העסק הייתי צריכה לקחת הלוואה בשביל המשכורת שלה.
למה? מאיפה אשלם? הלקוחות אמורים לשלם שוטף פלוס אבל הפלוס נהיה עוד פלוס ועוד פלוס, עד שמחוסר ברירה נאלצתי להכניס עובדת נוספת שתהיה אחראית רק על גביית הכספים.
אבל במע"מ יש רק שוטף בלי פלוסים. יש תאריך ואסור לחרוג. מנין אביא את הכסף?
היו חודשים מזהירים, בהם נכנסו תשלומים בזמן, כבר חיכיתי בקוצר רוח לרווח, לנשימה העמוקה שאוכל לקחת, אבל הכסף שהיה תמיד הלך לרכישה חדשה של סחורה.
אבל אז הגיע סוף שנה ושוב טלפון מהנהלת חשבונות.
גברת יש מס הכנסה, צריך לשלם.
---
חיי הפכו לבלתי נסבלים.
ילדי היו חוזרים כל יום ישירות למשרד, מה לעשות אמא עובדת, צריך פרנסה או לא?
ארוחות הצהרים הפכו לקלילות וכללו שניצלוני תירס וגוונו במנה חמה ולקינוח חטיפים.
פניות רגשית ונפשית לא היתה בכלל, כל כולי תפוסה בעבודת הפרך.
כולם אמרו לי לחכות, היועצים אמרו שהעסק מוצלח וצריך רק לחכות שיכנס למסלול,
חיכיתי חודש, חיכיתי חודשיים, שנה שנתיים שלוש וזהו,
בשנה הרביעית החלטתי שלא עוד. לא מוכנה למכור את שפיותי, את נפשי, את גופי, את ילדי ואת משפחתי בעד שום הון שבעולם בפרט שההון הוא רק פאטה מורגנה.
החלטתי למכור את העסק. ומכרתי.
קיבלתי סכום הגון, ושמחתי.
תיכננתי שאקנה דירה ובדמי השכירות אשתכר, וגם אחזור להיות שכירה בעבודה קטנה.
ושוב הודעה מהנהלת חשבונות,
גברת שכחת, את לא המוכרת היחידה,
יש כאן עוד משהי שעבדה קשה לשווק את העסק, לתמחר אותו, לשבת בפגישות אין סופיות, שנסעה נסיעות ארוכות ומפרכות.
יש כאן עוד משהי שהתאכזבה ביחד איתך, וגם בכתה בלילות שאף אחד לא ראה, שכמעט איבדה את הנשימה והיתה לחוצה ימים שלימים שאולי העסק לא ימכר והחיים ימשיכו להיות גהינום. ושהבית שלה כמעט ולא תיפקד.
כן המדינה.
גם היא רוצה להרוויח משהו. מגיע לה.
היא לא מבקשת ממש חצי חצי היא מתחשבת בך ורוצה רק עשרים וחמש אחוז. על מה את בוכה. מה קרה?
זה מגיע לה בצדק וביושר, על פי חוק.
נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי הלאה, רכישת דירה.
הכסף הספיק לדירה ישנה ומוזנחת באזור לא הכי הכי אבל עדין דירה עם פוטנציאל עתידי.
ישבנו אצל העורך דין לחתימת החוזה.
תוך כדי דיבור והסבר על רכישת הדירה הוא מדווח שיגיע לנו שובר תשלום של מס ----?
מס מה? כן מס, זו לא דירה ראשונה נכון?
אז צריך לשלם.
למה למי?
למדינה.
למה? המדינה מכרה?
ועוד הוא ממשיך, מהיום תצטרכי לשלם מס על הכנסות מהשכרת הדירה.
למה המדינה קנתה?
את קנית אבל המדינה גם שותפה לקניה. לא?
לא מבינה, המדינה כבר קיבלה את שלה כל חודש בזמן העסק, קיבלה את שלה במכירת העסק, תקבל את שלה בקניית הדירה.
אבל עכשיו מה היא קשורה?
בסך הכל רציתי קצת לחיות, קצת לנשום, רק קצת!
להרוויח טיפ טיפה כסף כדי שאוכל לקנות דברים בסיסיים.
אך כנראה שבמדינה הזו, זה מצרך חוקי רק לחברי הכנסת.
בשלב זה כבר ממש התערערתי נפשית.
חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ולא רציתי לצאת.
סדר היום שלי סבב סביב פסיכיאטרים ופסיכולוגים, הלחץ האיום מן הפרנסה שיתק את כולי, הערך העצמי שלי נחת לתהומות, המצב רוח המדוכא תרם לאווירה הכללית.
הבשורה המשמחת היא שביטוח לאומי הכיר בי כנכה.
ומהיום המדינה מפרנסת אותי.
