יש מישהוא שיכול להעתיק אחד מן הכתבות שפורסמו אודות הקדוש הי"ד?
פנחס מנחם, לא הלכת לחינם / שמחה פשיטיק
"הדמעות ממלאות את העיניים ומשם הן זולגות בלי מעצורים על הלחיים, מטפטפות על המקלדת. לא באתי אלא לומר לך, פנחס מנחם, שלא הלכת סתם. את זה אני יכול להתחייב לך. אנחנו כאן, בעולם הזה, השפל, הגשמי, לא יודעים את מה שאתה יודע עכשיו"
אני כותב ובוכה. בוכה וכותב.
לא הכרתי אותך אישית, פנחס מנחם. אבל
לכתך בטרם עת, באופן כה נורא, גורמת לי זעזוע עמוק. כל כולי מטולטל, שבור, עצוב. כמו רסיסים של טיל שמישהו זרק. בני הבליעל, חיות הפרא הללו, לא מבדילים בין זקן לצעיר, בין אב משפחה לבין אבא'לה צעיר לתינוק כל כך מסכן. הטרגדיה היא אותה טרגדיה, המוות הוא אותו מוות, שחור, קודר, מכמיר לב, למי שיש לו אחד כזה.
נכון, כואב לי יותר משום שאנחנו נמנים על אותה קהילה. שנינו חבשנו ספודיק בשבת האחרונה, פיאותינו מורמות ומונחות תחת לכיפה, גם אתה וגם אני מפשילים את המכנסיים באורח דומה, אתה בלשון עבר ואני – שאבדל לחיים טובים – בהווה. בעתיד, בזמן שיקיצו שוכני ארץ, עוד תשוב לכך.
אבל לא הדמיון החיצוני בינינו הוא הגורם לי לסערת הרגשות העזה שחולפת עלי. זהו מכנה משותף חסר כל תוכן, אווילי אפילו, כשמדובר בחיים ומוות. כי עכשיו אתה עטוף בטלית, ולמקום שאליו אתה הולך לא מביאים קופסאות של ספודיקים ולא של שטריימלך.
נסער אני, כמו כל עם ישראל, משום שסילוקך מעמנו אמור להסעיר. תלמידי רבי עקיבא נפטרו בימים אלו, ומשום כך אנחנו אבלים כבר מאות רבות של שנים. לא שכחנו את המסר, מאז ועד היום. קרבן טהור כמוך, פנחס מנחם, צריך להביא אותנו למסקנה מסוימת.
בשעה קשה שכזאת, הדמעות ממלאות את העיניים ומשם הן זולגות בלי מעצורים על הלחיים, מטפטפות על המקלדת. תמונתך עומדת מול עיניי ואני מסרב להאמין. לא אשאל למה, לא אחקור מדוע, לא אבקש הסברים. אתה, שם למעלה, בוודאי רואה הכל ומבין הכל. שם – ברור לי – ההסברים מובנים ונהירים.
לא באתי אלא לומר לך, פנחס מנחם, שלא הלכת סתם. את זה אני יכול להתחייב לך. אנחנו כאן, בעולם הזה, השפל, הגשמי, לא יודעים את מה שאתה יודע עכשיו. אבל דבר אחד ידוע: צריך להתחזק. עלינו להתעורר.
אמת, צלצול השעון המעורר היה כואב ומייסר, ותעדנה הממחטות האוזלות מן החפיסה, אלו שסופגות את מטען הדמעות. אבל דע לך, פנחס מנחם – או אולי קראו לך פיני – שהתעוררנו. כולנו. קבלה טובה אחת בוודאי קיבלנו על עצמנו. מי יותר ומי עוד יותר.
המילים רוצות לצעוק, לצרוח, להגיד שזה לא יכול להיות. התינוק הקטן והחמוד הזה שעוד לא יודע לדבר, אולי גם לא ללכת, יחפש את אבא ולא ימצא אותו. ורק אבא שבשמים, יוצר אור ובורא חושך, הוא היודע למה. אתה תחסר למשפחה כולה, לחבריך, לחסידות. אתה תחסר לעולם.
אבל חסרונך – לא לשווא היה. מבטיח אני לך, פנחס מנחם.
מבטיח.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
