הנושאים החמים
הנושאים החמים
הקיבה האנושית לא מתוכנתת לאירוע קולינרי נפיץ ורב-שלבי שכזה. היא ניצבת בודדת בחזית לאורך שלושה ימי חג שלמים, מנסה להתגונן מפגזי האוכל הנוחתים עליה היישר מקנה הוושט בשישה גלי תקיפה שונים ועצימים, לא כולל תקריות אוכל סוררות רבות שניטשות בינות לארוחות-המלחמות הגדולות.
הקיבה זועקת לעזרה, באמצעות מילים עמומות שיש מי שקורא להן קרקורים. האומללה מנסה לכפות על הכוחות התוקפים הפוגה זמנית, אך היא נוחלת הצלחה חלקית בלבד, ובמילים פשוטות יותר כישלון קולוסלי. בשלב מסוים היא כבר מתייאשת ולא מתיימרת לבקש עצירה מוחלטת של שיגור חימושי המזון. כעת היא מסתפקת בבקשה צנועה אחת: הטלת חימושים כבדים פחות, כאלה שהיא אולי תצליח להכיל ולעכל.
הקיבה לא שוחרת מלחמות, היא מעדיפה לחיות בשלום עם הגוף בתוכה היא פועלת, אך בהעדר ברירה היא יודעת גם להשיב מלחמה שערה, באמצעות פתיחת חזית תקיפה משל עצמה. אומרים שאויב שאין לו מה להפסיד הוא היריב הכי מסוכן, הקיבה מוכיחה מצוין את נכונות האמירה. האחרונה לא משתעשעת ברובי צעצוע, אלא ניגשת מיד לנשק הבלתי קונבנציונלי. בחמת זעם היא מתחילה לשגר חומרים מסוכנים וחומציים למעלה הוושט, דרך מיתרי הקול והגרגרת ועד לחך, וכך היא צורבת ליריב את הנשמה, כצרוב השף את הסטייק.
בצוק העיתים מתגלית הקיבה כמצביאה עטורת דרגות. היא לא פועלת באימפולסיביות אמוציונלית, אלא מתוך חישובים שכלתניים טקטיים מדויקים. בזמן התקיפות היא מורידה את הראש בהכנעה, שמה עצמה חסרת ישע, אך כאשר האויב נופל שדוד מעמל הקרב, היא שולפת את החרבות.
האיש שבע עד להתפקע. הלעיסה האחרונה בארוחה עדיין עומדת בבית בליעתו - תוצאה של פקק עצום שנוצר במנהרת העיכול התת-גופנית. הפחמימות הכבדות מחשיכות את עיניו והוא נרדם לו בשקט לדקות בודדות של חסד. ההתעוררות באה מהר מהצפוי והיא טראומתית. בשלב הראשון הוא בטוח שהבית שבו הוא שוהה עולה בלהבות, אך מהר מאוד הוא מבין שזה רק בית החזה שנשרף. עתה הדילמה היא אכזרית: להעיר את השכנים ב – 2 בלילה להלוואת טאמס בהולה עם מימיקות מביכות ויד לוחצת על החזה, או חלילה להישרף כליל. בחירה מורכבת בהחלט.
לצד המסר התקיף, שולחת לנו הקיבה גם תובנה מחכימה. בעומדנו לקראת שנה חדשה עלינו לבקש על שפע רב בכל רבדי החיים, אך עלינו לזכור גם שלשפע מופרז, עשויות להיות תופעות לוואי. נבקש אפוא את השפע הנכון לנו, במינון המדויק והמבוקר בעבורנו ובמנות שיטיבו עימנו. או איך שסבא היה מברך אותי: שתמיד יהיה לך שקל אחד יותר ממה שאתה צריך! איזו ברכה, איזו תבונה. כן יהי רצון.
הקיבה זועקת לעזרה, באמצעות מילים עמומות שיש מי שקורא להן קרקורים. האומללה מנסה לכפות על הכוחות התוקפים הפוגה זמנית, אך היא נוחלת הצלחה חלקית בלבד, ובמילים פשוטות יותר כישלון קולוסלי. בשלב מסוים היא כבר מתייאשת ולא מתיימרת לבקש עצירה מוחלטת של שיגור חימושי המזון. כעת היא מסתפקת בבקשה צנועה אחת: הטלת חימושים כבדים פחות, כאלה שהיא אולי תצליח להכיל ולעכל.
הקיבה לא שוחרת מלחמות, היא מעדיפה לחיות בשלום עם הגוף בתוכה היא פועלת, אך בהעדר ברירה היא יודעת גם להשיב מלחמה שערה, באמצעות פתיחת חזית תקיפה משל עצמה. אומרים שאויב שאין לו מה להפסיד הוא היריב הכי מסוכן, הקיבה מוכיחה מצוין את נכונות האמירה. האחרונה לא משתעשעת ברובי צעצוע, אלא ניגשת מיד לנשק הבלתי קונבנציונלי. בחמת זעם היא מתחילה לשגר חומרים מסוכנים וחומציים למעלה הוושט, דרך מיתרי הקול והגרגרת ועד לחך, וכך היא צורבת ליריב את הנשמה, כצרוב השף את הסטייק.
בצוק העיתים מתגלית הקיבה כמצביאה עטורת דרגות. היא לא פועלת באימפולסיביות אמוציונלית, אלא מתוך חישובים שכלתניים טקטיים מדויקים. בזמן התקיפות היא מורידה את הראש בהכנעה, שמה עצמה חסרת ישע, אך כאשר האויב נופל שדוד מעמל הקרב, היא שולפת את החרבות.
האיש שבע עד להתפקע. הלעיסה האחרונה בארוחה עדיין עומדת בבית בליעתו - תוצאה של פקק עצום שנוצר במנהרת העיכול התת-גופנית. הפחמימות הכבדות מחשיכות את עיניו והוא נרדם לו בשקט לדקות בודדות של חסד. ההתעוררות באה מהר מהצפוי והיא טראומתית. בשלב הראשון הוא בטוח שהבית שבו הוא שוהה עולה בלהבות, אך מהר מאוד הוא מבין שזה רק בית החזה שנשרף. עתה הדילמה היא אכזרית: להעיר את השכנים ב – 2 בלילה להלוואת טאמס בהולה עם מימיקות מביכות ויד לוחצת על החזה, או חלילה להישרף כליל. בחירה מורכבת בהחלט.
לצד המסר התקיף, שולחת לנו הקיבה גם תובנה מחכימה. בעומדנו לקראת שנה חדשה עלינו לבקש על שפע רב בכל רבדי החיים, אך עלינו לזכור גם שלשפע מופרז, עשויות להיות תופעות לוואי. נבקש אפוא את השפע הנכון לנו, במינון המדויק והמבוקר בעבורנו ובמנות שיטיבו עימנו. או איך שסבא היה מברך אותי: שתמיד יהיה לך שקל אחד יותר ממה שאתה צריך! איזו ברכה, איזו תבונה. כן יהי רצון.
...).
